פניני החכמה – האם הזוהר מדבר על גשמיות?
האם הזוהר הקדוש מדבר על גשמיות?
אין הזוהר הקדוש מדבר על גשמיות, והרי התורה נצחית היא. הזוהר הקדוש מדבר על העולמות העליונים. על הנצח, המופשט מזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.
נביא ציטוטים חזקים לעניין ונבאר בהתאם:
זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:
"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן"
זוהר בהעלותך:
כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
תע"ס אור פנימי אות א':
"צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיסודות על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת ומקבלתה צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תופסות הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. ולפיכך אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום וזמן ומתמורה, ועל המעיינים מוטל לחקוק היטב בזיכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם."
הסבר: לפני שבעל הסולם מתחיל לדבר איתנו באות א' בתע"ס, מסביר את הכלל החשוב והיסודי הזה. שאין הקבלה עוסקת ח"ו בגשמיות, אלא בעולם הרוחני שמעבר לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.
אחד הדרכים למסירת החכמה נקראת "שפת הענפים" על כן מי שלא בעל השגה לכאורה יפרש את הדברים בגשמיות ללא שום הבנה רואה עולם ומלואו ולא יודע מה שרואה. אך המקובלים השתמשו בשפת הענפים רק כסימנים בעלמא לרמז על שורשיהם העליונים.
בעל הסולם, ע"י נתינת רשות מלמעלה, הוריד לעולם חידוש שלא היה בעבר, וגם מי שלא בעל השגה יכול ע"י המאור שבתורה שמחזירו למוטב להתקרב ולהבין את הדברים למעלה ממקום וזמן בשפה השווה לכל נפש ומעיין בנוני. וע"י הלימוד המסודר המדויק והפלאי שבעל הסולם הוריד לנו, לאט לאט להיכנס לדברים ולהבין את המושגים בשורשיהם העליונים.
כמו כן אומר בעל הסולם במקום אחר, שטרם הבעל שם טוב היו זקוקים לשבע חכמות חיצוניות וסיגופים קשים, על מנת להשיג משהו בעבודת ה', ומאז הבעל שם טוב הרי זה דבר השווה לכל נפש. עבודתו של הבעל שם טוב הייתה להוריד לנו את חכמת האמת לגבוה הלב.
הקדמת ספר הזוהר:
"המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."
הסבר: מבאר לנו שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. עיטין מלשון עצות, עצות כיצד להגיע, ציוני דרך. פיקודין הם כבר סיבות. כבר מופקד בהם האור האלוקי. כמו כן נקרא שלא לשמה בחינת תריג עיטין, ולשמה בחינת פיקודין.
כמו כן העיטין במקומנו הם סימן לפיקודין. על זה נשאל:
מה ההבדל בין סימן לסיבה?
אחד היסודות החשובים ביותר בדרך העבודה.
א. סיבה מחייבת תוצאה, והתוצאה מחייבת שהסיבה תהיה טמונה בה.
ב. סימן לא מחייב תוצאה.
על כן הגשמיות היא רק סימן, ולא סיבה.
היא רק שלט שמראה לאן לנסוע, ולא זה שמחליט לאן לנסוע.
הזוהר והתורה לא מדברים על גשמיות, אך צריך לזכור את חשיבות המצוות החיצוניות שהם חשובות ולעשות בכך סדר:
ידוע שיש פנימיות וחיצוניות, כאשר אנו מדברים ברובד המעשה בלבד, אז יש את ההתייחסות ההלכתית- למשל לקרוא קריאת שמע עם כוונה, כדי לצאת ידי חובה, אז מספיק כוונה טכנית מצד המעשה שה' מושל בכל וכדומה.
אבל כשמדברים ברובד הרוחני, ברובד הכוונה, אז אם אני לא מרגיש שהבורא גדול וקיבלתי את זה בכל עמקי נשמתי ביראת הרוממות, לא יצאתי ידי חובה באמת מבחינה רוחנית- כפי שכתוב לא יצא בלי כוונה. {כוונה דהיינו משיג את הדבר בליבו}
עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מינימלי של העולם הרוחני בנפשנו.
כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה קוסמית אוטומטית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.
(ראו הרחבה לבעלי עיון בסוף)
מאמר החרות:
"ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה."
הסבר: חכמת הקבלה מדברת על העולמות העליונים, רק חז"ל השתמשו בשפת הענפים כדי להעביר את החכמה. הסימנים הגשמיים ,הבבואה המעוותת הם לא ענף, הם לא סיבה. הם סימן, כפי שאומר הרמב"ן המצוות הם ציוני דרך.
כל סימן או דבר שנתפס בגשמיות עובר דרך ב' עיוותים של זמן ומקום. חכמת הקבלה ותורת ישראל מראים ומלמדים אותנו את המפה הרוחנית של נפש האדם, מעבר לעיוות של הזמן והמקום. כמו כן התורה ומצוות הנגלים לנו הם סימן מובהק.
הרחבה לבעלי עיון:
פרי חכם חלק א' מאמר – סגולת זכירה:
עולם הזה – ועולם הבא
אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.
דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.
ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.
בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.
הסבר: אין בנצח זמניות, על כן כל דבר גשמי לא ישאר בנצח. מה כן יש בנצח? כל מה שהפשטנו והשגנו מהגשמיות מעבר לזמן ומקום בנפש האדם- זה ישאר.
מוסיף ואומר אף העולם הגשמי מצד עצמו רוחני, רק אתה תופס אותו בצורה גשמית, על כן אין בין זה לזה, אלא שזה נצחי וזה זמני.
כמו כן אומר אי אפשר להסביר להמון תרוחניות? משל למה הדבר דומה, איך תסביר לזבוב מה זה פיזיקה קוונטית, אין לו את הצורות וההגיונות לתפוס זה. תסביר לו על פסולת יבין אותך טוב.
כמו כן מסביר שוב כלל יקר וחשוב זה, שהעולם הזה מצד האמת לא קיים בכלל והכל רוחני, כמו שאומר ולא בצורת הבורא יתברך. דהיינו בתפיסת הבורא שהיא מעבר לזמן ומקום וודאי שיש רק נצח.
מוסיף ואומר שאין העדר בצורות, והרי אין העדר ברוחני, אלא תוספת בלבד על המצב הקודם.
על כן הצורות שהפשטנו מעבר לזמן ומקום וודאי ישארו. אם כך מה יאבד? החומר הגשמי שמייצג כביכול את הפרטיות שעומדת בפני עצמה, זה יאבד, והרי גם אין בו צורך אחרי ששימש לתפקידו. הרב הביא משל על סימולציה של טיסה, אחרי שאני יודע לטוס, לא צריך תסימולציה יותר.
אם אתה בעל צורה, דהיינו יש בך הגיון אמוני, ממילא אחרי שפשטת את הצורה מהקליפה, שוודאי נצחית היא (הצורה) ואפשר לזרוק את הקליפה.
הביא קטע על עין לא ראתה אלוקים זולתך, וכפי הכתוב אין מה להאריך או לבאר כאן.
מופת גלוי, אין חסרון בעולם קבוע בגשמיות כלל, אמנם כל החסרון ושלימות טבוע ברוחניות.
רצוני לומר, שבתכלית השלימות היצוייר לעולם, לא יהיה צורך לו ית' לשנות איזה מקרה גשמי, אלא לברך הרוחניית לבד. למשל: אנו רואים שהאדם מקבל על עצמו הרבה מכאובים, וטלטולי דרך, כדי לקבץ הון, עד בוא בסכנות עצומות, ועל כרחך שכח המדמה, מתקוה של הממון, מכריע אותו, ומשיב הרעה לטובה גדולה, עד שבכל אות נפשו נותן את עצמו בסכנה על ההכנה המסופקת.
אם כן אין זה רחוק כלל, אם יקרב השי"ת, שכר העבודה ליגיעה, במדת כל יכלתו, לא יהיה נרגש צער וכאב כלל ביגיעה.
הסבר: נקודה חזקה ביותר, קודם כל אומר לנו אין חיסרון קבוע בגשמיות כלל, אלא ברוחניות.
כי הרי גשמיות דבר נאבד כיצד חיסרון אמיתי יהיה מצוי בה?
כמו כן אומר שאין הבורא צריך להתעסק או לשנות את הקליפה או המראה החיצונית כדי לתת את ההטבה, זה ממש לא העניין, אלא גילוי הבורא מתבטא בעיקר בנפש האדם, בכלל, באמונה או ברצונות הרוחניים, ולא במראות שבורות.
מביא משל: אדם שעובד קשה, מה נותן לו את הכוח? הרי מתייגע טלטול דרך וכדומה, אבל הידיעה האמונה שיקבל ממון בודאות בסוף היום היא מכריעה אותו ונותנת לו כוח עצום לעבודה, ויותר מזה הוא מחכה ומצפה בהשתוקקות מתי יבואו קונים כדי למכור להם. על כן אם נראה את המטרה והיא תאיר לנו ממילא לא יהיה לנו שום צער, והמראה השבורה לא תהווה בכלל בעיה.
אכן זה רעיון גבוה וקל להגיד אותו, ולא תמיד לחיותו, אבל אנו צריכים להתחיל בחלקים לפעול אותו כל פעם קצת בעוד נקודה ועוד נקודה, ולאט לאט צוברים אווירת נפש כזאת, ויודעים להתפעל בחיים קצת מעבר למראות השבורות (דהיינו הגשמיות החיצונית)
שלש כתות
התורה היא כמו עולם מלואו, ששלש כתות נהנין ממנה, בצורות שונות. כתה ראשונה הם ההמון, שאין בהכנתם להפשיט שום צורה, אלא אם כן, אין להם חפץ בשום צורה, זולת בחומר ראשון מכל מלואו של עולם, שהם באים ישר לחושים, ולכח הדמיון.
צורה שניה שיש ב הכנתם כח הפשטת צורה חמרית ולקחת ולהנות מצורה השניה הקרובה לרוחניית שמוצאים תחתיה, שזהו הנאה נפשיית שכליית, דהיינו מהשכליים הנפרדים הטבוע בתמונות החומריים האלו.
צורה שלישית, לכת השלישית היא שיש בהכנתם לקבל צורות כוללות משכליים הנבדלים הטבועים בצורות רוחניות וגשמיות יחד, שהמה קושרים חוט בחוט, ומשיחא במשיחא יורדים לתהום ועולים לשמים, שהצורה הזאת מוצאים אחר הפשטת צורה שניה הנ"ל ודו"ק.
הסבר: כת ראשונה תופסים רק את הנקודה החיצונית, כת שניה יכולים לתפוס את הנקודה השכלית המופשטת כבר מהחומר אבל עדיין לא להרגיש או לחיות אותה.
צורה שלישית כבר ראשם בשמים ורגליהם בארץ ורואים ומשיגים את הקשר בין הרוח לגשם, שבאמת זה שלב מעבר אחרי הכת הראשונית שקודם כל צריכים להשתחרר מהחומר לפני שיכולים לחזור אליו בצורה מתוקנת.
ועל דרך זה באים שלש השלמות מהתורה, לשלש הכתות הנ"ל. הכת הראשונה נשלמת בחומר ראשון. הכת השניה נשלמת בצורה. הכת השלישית נשלמת בהכוללות, שהיא הפשטת צורה מצורה, וחוט בחוט וכו'. ובודאי מי שלא ישיג חן מבריות העולם, יותר מחן של חומר, לא כל שכן שלא יושלם מהתורה, יותר מעל חפצו והשגותיו. וזהו כוונת הרמב"ם שחייב למוד הגיון טרם חכמת האמת, אבל לפי הנסיון אנו יודעים ורואים, שיש השפעה וכח בלתי ישר במאור שבה, שיכולה להגביה פתאום איש מהכת הראשונה, עד דרגת איש מכת שלישית, ונמצא שהוא עובד להשיג מחט, ומשיג בית מלא כסף וזהב.
לעניות דעתי כפי שאני מבין את הלשון שלו שמי שלא ישיג חן מבריות העולם יותר מחן של חומר לא יושלם מהתורה, כי יש רמת התפתחות דומם צומח חי, אז יש סדר בהתפתחות הרצון לכאורה לפני שאני רוצה מושכלות אני צריך לעבור דרך הרצון לכבוד. וזה שהרמב"ם אומר שחייב לימוד הגיון קודם חכמת האמת כי יש סדר התפתחות. אבל אנו רואים ויודעים שיש סגולה למאור שבה לקחת מישהו בבחינת מקפץ על ההרים ומדלג על הגבהות והוא בכלל חיפש מחט (משו גשמי) ומצא בית מלא זהב וכסף (רוחניות). כל שכן בדור שלנו שהרצון כבר מספיק מפותח, עכשיו פשוט נשאר לתקן… לא צריך להגדיל את הרצון הוא מספיק גדול.. פשוט להשפיע!
עולם הזה – ועולם הבא
אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.
דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.
ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.
בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.
הסבר: דהיינו העולם הזה זה מה שאתה אומר לו זה, אתה אומר זה דהיינו מה שאתה משיג לפי ההתייחסות שלך, לפי הצורה שאתה מצוי בה, בתפיסת הבורא השלמה אין מציאות של פרטיות נפרדת אין דבר כזה באמת, לכן הצורות מצד עצמם ישארו, הביטוי של הצורות המקולקל יתבטל.
הם ישארו בב' הבחנות, פרטית וכללית. כי אני צריך את הפרטיות שלי והיחודיות שלי רק היא תהיה פרט שכפוף לכלל.
ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, תמיד יהיה זיווג דהכאה ודחיית הרע, רק הכלל יהיה מתוך אהבה, המקבל בעל מנת לקבל יהיה אמצעי ולא עומד בפני עצמו חס ושלום, וזה מורגש לבעלי השגה גם בעולם הזה.
דבר נוסף, הגשמיות הנתפסת בחמשת החושים הגשמיים, היא רק סימן ומראה שבורה\מעוותת, שמסמלת את המקבל בעל מנת לקבל. היא על אחת כמה וכמה שתתבטל ולא תהיה גשמיות יותר כי אין דבר כזה מציאות חיצונית שהיא אשליה שעומדת בפני עצמה.. גם ברוחניות לא תהיה מציאות כזאת כאשר הרצון מתוקן, לא תהיה ממשלה למקבל בעל מנת לקבל זה אשליה שיש לו. הרב מביא משל שהמציאות הגשמית היא כמו סימולציה של טיסה, לא באמת טסים רק מתאמנים לדעת לטוס, אחרי שאני יודע לטוס, אז אני טס באמת ואין לי צורך בסימולציה יותר… אם כך לשם מה אני צריך אותה תן ישר לטוס? כי אז הפגם יהיה גדול יותר ויהיה קשה לתקן, ועוד המון טעמים רבים וחשובים האמת שאין זה מקומם, בהמשך יהיה מאמר בנושא.
אגב לפני שבוע ניסיתי משקפי תלת מימד על כיסא שרוטט קצת וזז ממש בקטנה, והייתה לי סימולציה של רכבת הרים במשקפי מציאות מדומה שהיו לי על העיניים, המוח שלי ממש פירש את זה כמו רכבת אמיתית, ואפילו הדופק שלי הושפע מזה ברמה מסוימת והרגשתי שאני ברכבת הרים אמיתית, אבל לא הייתי בכלל ברכבת הרים ולא זזתי באמת, אבל כן הרגשתי ככה. או למשל אדם חולם שעף בחלום או מרחף בגלקסיה מרגיש סחרחורת אבל הוא באמת לא זז לשום מקום.. לכן אנחנו רואים שהאשליה לא בהכרח מייצגת את האמת, אלא התפיסה הפנימית.
עם כל זאת ראוי להוסיף ולהדגיש שוב- כוונה לבד בלי מעשה לא מספיק בעולם הזה- בזמן האימון.
מעשה לבד בלי כוונה גם לא מספיק, יותר מזה בזמן התהליך וההכנה בלי המעשה הנכון אני לא נפגש עם הכוונה בכלל, אם עשיתי את המעשה הנכון יש לי הזדמנות להיפגש עם הכוונה ולעשות את העבודה הפנימית מעבר למעשה.
נקודה חשובה שיש להדגיש- המצווה מחולקת לשניים- מצד המעשה \ מצד הכוונה.
כאשר אנו עושים את המעשים הנכונים מטעם שה' ציווה זה מדרגה גדולה וחשובה, אבל בלי הכוונה הפנימית זה נקרא לשמה מצד המעשה בלבד, במדרגת דומם דקדושה. אבל בכוונה הפנימית, {שמתחילה בעבודת הצומח} ברובד הצורני עדיין זה נקרא לא לשמה. עיקר עבודת ה' מתחילה כאשר עובדים על הכוונה, על הפנימיות- ושמה המסע אין סופי.
כי הרי אין הבדל בין צדיק שיניח תפילין של 300 שקל לרשע שיניח תפילין בחמישים אלף שקל..
אלא ההבדל ביניהם הוא בכוונה הפנימית וההשגה.
במעשה לא משנה כמה נעשה יש גבול מסויים ששמה הוא עוצר והכמות לא תכפר על האיכות, מעבר לזה צריך כוונה. מאה ברזלים לא ישתוו ליהלום אחד אמיתי.
יש כמות סבירה שקבעו לנו בהלכה, אבל 50 ציציות לא יוסיפו לי יותר על ההשגה, על השכר, אחרי שעשיתי תמעשה בעיקרו ובסיסו- רק בכוונה אוכל להתקדם ולא בשכלול המעשה עד אין סוף, והרי הטבע של המעשה שהוא סופי.
לכן השלב הראשון הוא קודם כל להגיע ללשמה במעשה. לכן מבחינת המעשה אם כיוונתי שה' גדול מושל בהכל ב7 רקיעים וכו' , יצאתי ידי חובה במצוות קריאת שמע ברובד המעשה שלה, אבל ברובד הכוונה אני צריך להרגיש שה' מושל בכל באמת כדי לצאת ידי חובה והרי רחמנא ליבא בעי.
הדרך הנכונה היא לפעול את המעשה שיעורר את הכוונה, שזהו שביל הזהב.
לסיום:
אומרים לנו המקובלים שבדורנו, המאור שבתורת הנגלה לא מספיק על מנת לעורר אותנו מתוך שלא לשמה לבוא ללשמה. לחבר בין המעשה לכוונה. לעיתים להפך, אף מגדיל את הפרטיות. על כן פנימיות התורה וחכמת הקבלה, הם הסגולה בדורו של המשיח לעורר את אור האהבה ולהגיע ללשמה כפי שאומר הזוהר בתיקונים (ראו בהרחבה הקדמה לספר הזוהר אות ע') וזה לשונו בקצרה ובע"ה שנזכה להתחזק בחכמת האמת:
"וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל."
מביא בהמשך:
ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.
שיהיה לנו בהצלחה.
בונוס: נביא מאת מדבריו של רבי יעקוב אבוחצירא זצ"ל שמביא קצת מבט פנימי על הפרשה מעוד זווית, שלא נחשוב שהתורה היא רק סיפורים חס ושלום, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהיינו מהפשט, אלא מהסוד.
———————————————————————————-
הרחבות לגבי חיוב המעשה כגרוי מוכרח לעולם הרוחני:
החיוב בקיום תרי"ג מצוות (פרי חכם מאמר מצווה אחת) התרי"ג מצוות בבחינת שמות הקדושים הם ענין השגחה פרטית לכל המתקרב לקבלת השפע האלקי, שמוכרחים לעבור עליו, כל הסדרים האלה, איש מהם לא נעדר, ועל כן השלימים נוהים אחריהם בכל נפשם ומאודם, לקיימם עד לענפיהם הגשמיים בסוד הכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". מתוך מאמר לסיום הזוהר: "אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו." מתוך הקדמה לספר הזוהר: {אות מ'} "כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי." דרגות הסולם: (הרב"ש) כי תצא תשמ"ב "כי תצא למלחמה". ופירש רש"י, בדבר הרשות. מה שאם כן במלחמת מצוה כתיב "לא תחיה כל נשמה". יש לחלק בין מלחמת רשות, היינו שעוסק במלחמת היצר, למלחמת מצוה, ששם אין שייך מחשבה. היינו אין האדם צריך לעשות חשבונות בין שעושה לשמה או שלא לשמה. משום שאפילו מעשה של מצוה, למשל שמירת שבת, אם יש לאדם כח לכוף את חבירו שלא לחלל את השבת אחרת הוא ימנע ממנו פרנסה וכדו', שאז מקיים שמירת שבת לא מטעם מצוה, אלא מטעם שחבירו אילץ אותו שלא לחלל שבת, גם בזה האדם מחויב להכריח את חבירו לקיים שמירת שבת. וזה "לא תחיה כל נשמה". מה שאם כן מלחמת רשות, היינו בדברים המותרים, שאין זו לא מצוה ולא עבירה, אז שייך עבודה של לשמה או שלא לשמה. ולראות בזה כמה אמונה יש לו בקיום דבר רשות בעל מנת להשפיע. מה שאם כן במלחמה לקיים מצוה או חס ושלום עבירה, שם לא שייך כל חשבונות. אלא צריכים לקיים המעשים אפילו בלי כוונות. (מתוך שמעתי, בעניין המטרה) פי"ז נמצא, שהמעשים החיצונים הם בחינת אמצעים, שעל ידם הוא מגיע לידי המטרה, שהיא הכוונה להשפיע. לכן צריכים לדעת כשעוסקים בחיצוניות, שזוהי רק הכשרה לבוא לפנימיות שהיא המטרה. ואז, כשיש לו הכוונה האמיתית, אז המעשים בעצמם נבחנים לפנימיות, היינו שאור פנימי מתלבש במעשים החיצונים של תורה ומצוות, היינו מבחינת ענף ושורש מתלבש השפע העליון בעת עשיית התורה ומצוות, כמבואר בהסולם בהקדמת הזהר. עכל"ק. הקדמה לתע"ס: כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות. הקדמה לפנים מאירות ומסבירות: וכדי לפרש מאמר הזה על תכנו האמיתי, מוכרחין אנו לבוא בדרך ארוכה. כי עומק לב בעלי הגדה לאין חקר: ובצדק דיבר הרב בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפי' דברי חז"ל. על הפסוק, סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו הגדות, ופי' ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוה, יש בהם נגלה ונסתר, כמוש"כ תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, אמנם ההלכות דומין לאשישי יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין, הרי תוכו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו, כמו היין שבתוכו, משא"כ ההגדות, המה נמשלים לתפוחים, שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום, ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך: וכן בדברי הגדה אין בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת בתוכן הפנימי הגנוז בהדברים, שאינם נבנים אלא על אדני חכמת האמת, המסור ליחידי סגולה, עכ"ל בשינוי לשון:
פניני החכמה: האם צריך ללמוד קבלה? או שאסור? מה האמת? 321
האם צריך ללמוד חכמת הקבלה? מה ההבדל בין חכמת הקבלה לפנימיות התורה? מהי חכמת האמת? מדוע מי שלא לומד קבלה צריך להתגלגל שוב לעולם הזה? מהי דרך האמת? לפני שנתחיל נפתח בתמצית דבריו של בעל הסולם בהקדמת פי חכם: הקדמת פי חכם בעל הסולם: "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל. וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה. עד כאן לשון קודשו. עוד אומר במאמר תורת הקבלה ומהותה בפרי חכם: {קטעים מרוכזים מהמאמר} "היוצא מדברינו, שענין החכמה האמורה, אינה מוגבלת כלל בלשון של חכמת הקבלה, כי עיקרה הוא אור רוחני, היוצא ומתגלה מעצמותו ית' בסוד הכתוב, "התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו". דהיינו, על שני הדרכים הנ"ל: מעילא לתתא, ומתתא לעילא. והדברים והדרגות האלו, באים ומתפשטים על פי לשון מותאם להם, שהם באמת כל הויות הבריות ומנהגיהם שבעולם הזה, שהמה ענפיהם. כי, "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". והיינו שהעולמות יוצאים ונחתמים זה מזה כחותם ונחתם, וכל שבזה, נוהג בזה. עד לעולם הגשמי, שהוא ענף אחרון שלהם, אבל כולל את העולם העליון ממנו כנחתם מחותם. בזה נקל לדעת, שאפשר לדבר מעולמות העליונים, רק על פי ענפיהם הגשמיים התחתונים הנמשכים מהם, או מהנהגות, שהם לשון התנ"ך. או על פי חכמות חיצוניות. או על פי הבריות, והוא לשון המקובלים. או על פי שמות מוסכמות, וזה היה נוהג בקבלת הגאונים מזמן גניזת הזוהר." | לאור האמור לעיל מתבאר לנו, שפנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד, וההגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד, והדבר דומה, לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל, עקב שינו השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין. |עד כאן לשון קודשו. האם צריך ללמוד חכמת הקבלה? לפני שנענה על השאלה ראוי להבין, שעיקר התורה נקראת חכמת האמת, וכמו כן נקראת פנימיות התורה. חכמת האמת שהיא עיקר התורה ונמצאת בכל התורה ובכל הלשונות, פשט רמז דרש וסוד, מקרא משנה הלכה גמרא מדרש קבלה וכו. היא נקראת גם לעיתים חכמת הקבלה, מכיוון שחכמת הקבלה היא הקרובה ביותר לחכמת האמת. מה ההבדל בין חכמת הקבלה לפנימיות התורה? אומר הרב אדם סיני "שהתורה מחולקת לפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. סוד כנגד חכמת הקבלה, אומנם יש משהו מעל כולם שכולל את כולם: פנימיות התורה, חכמת האמת דרך העבודה." עכ"ל חכמת הקבלה זו אחת הדרכים המסוגלות ביותר בדורנו ויש לדייק היחידה שניתן ללמוד ולפשוט דרכה את פנימיות התורה, את חכמת האמת. חכמת האמת היא הכלל שמעבר לפרטים. חז"ל וכל הצדיקים גם אלה שלא עסקו בקבלה, תמיד עסקו בחכמת האמת, כפי שאמר המרח"ו "כי לא על חנם כפי רצונם פסקו טמא טהור אסור והיתר כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה כנודע" כמו כן כל סיפורי הגמרא חז"ל לא למדו אותם רק בחיצוניות חס ושלום. לא למדו על שור וחמור חיצונים בלבד כמו שלומדים רק היום, אלא עיקר הלימוד שלהם היה חכמת האמת שבגמרא, הם ידעו להפיק והפיקו את פנימיות התורה מתוך הגמרא. למשל שור זה בחינת ידיעה, חמור צד הרגש שבחומר הבהמי כפי הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו" שצריך להתגבר עליהם, כנגד עבודת הגאווה והאנוכיות שבאדם. {גאוותו אומרת שמגיע לו שכר מהבורא בעולם הבא. החמור שלו אומר לו שאם הוא נהנה מהמצוות והתורה שיקיים אותה} מאמתי קוראים קריאת שמע? דהיינו מאימת ה', יראת הרוממות קוראים אותה וכו' שאבותינו היו לעיתים עובדים עצים ואבנים חס ושלום, אין מדובר על עצים שרואים במפעל שולחנות, ודאי שוטה גמור מי שחושב שעל זה מדובר, אלא הכוונה על מדרגות רוחניות כפי שבעל הסולם מסביר במאמריו. עובדי כוכבים ומזלות, זה מי שעובד את הרצון לעוצמה וידיעה, את המדע, את הרגש המיסטי, את ההשתוקקות. אין המדובר למי שמשתחווה למשו חיצוני רק. {כוכב מלשון כוח-בו- רצון לידע וגאווה. מזל – שיבוא לי בחינם בלי עבודה אלא בגורל}. כאשר אנו מסתכלים כך על התורה, פתאום מגלים שיש לנו עוד המון עבודה לעשות. יציאת מצרים היא לא יציאה ממצרים הגשמית רק, במקום או זמן גשמי, יציאת מצרים היא יציאה מקליפה של צרות אנוכיות אגו ופרטיות, שנמצאת בכל אחד מאיתנו. המן, אוזני המן, אסתר מרדכי וכו'. לא מדובר רק על דמויות בסיפור חס ושלום כפי שמסביר הזוהר, אלא הכל מדרגות רוחניות וסודות התורה. וכן הלאה יש המון דוגמאות בכתבים. כאשר המיקוד שלנו הוא רק על המעשה שבתורה, הצד החיצוני- צד הגוף, ללא הנשמה. יוצא שכרנו בהפסדנו. כאשר אדם מסתכל מעבר למעשה החיצוני, פתאום הוא מגלה עולם שלם של עבודה התקדמות והתפתחות שיש לו לעשות. לכן ראוי לזכור ולהפנים שהכלל- היא חכמת האמת, ולא חיצוניות התורה. אומר הרמבם במורה נבוכים: [תפוחי זהב במשכיות כסף] אמר החכם: תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם! לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר: שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף; וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה, שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו, וידע שהוא זהב. וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמיתיות כפי אמיתותן. ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים: – מהם משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת עניין, – ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאוד שאין כל מלה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו ליפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל. ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב. עד כאן לשונו דהיינו אומר לנו בקצרה- שיש משו פנימי מאחורי המשל והמשל לא בא בשביל עצמו ולא בשביל לספר סיפורים! יוצא מכך שהכלל של כל התורה, היא חכמת האמת, החכמת האלוקית- סודות התורה, פנימיות התורה. וכל חלקי התורה, שזה הפרדס – פשט רמז דרש סוד, הם האמצעים להשיג ולהכיר את חכמת האמת, הם כמו הלבוש שמגלה את הנסתר. משל למה הדבר דומה? {רק משל לא להיתפס} יש לחם, אבל הלחם הוא מורכב: מעמילן, העמילן מורכב מפחמימות, הפחמימות מורכבות משרשרות של סוכרים וכו', מה שהגוף באמת צריך זה את האנרגיה שאגורה בסוכרים {ATP}, אבל אנו פושטים את האנרגיה הזו דרך לבוש, אפשר לפשוט ע"י בורקס, אפשר לפשוט ע"י חיטה מלאה, ועוד.. אין עניין בלחם בלי האנרגיה, אם יתנו לנו לחם מזויף שנראה בדיוק אותו דבר, עם טעם מדומה אפילו, אבל שעשוי מפלסטיק שעובד במעבדה עם חומרים כימים שהוסיפו לו טעם- אבל בלי הפנימיות של המזון שאנו צריכים, זה לא יזין אותנו! אין עניין בלבוש מצד עצמו, כל שכן שהוא לבוש שלא בא לגלות. כמו כן אם נהיה בחדר מלא צמחים מאוד יפים, אבל מפלסטיק שלא באמת מייצרים חמצן, שלא באמת משחררים אנרגיה של התנועה האנרגטית החיובית שטמונה בהם, האם נכון ואפשרי לפשוט מהם את החמצן? או שצריך לחפש תחבולות חדשות? חכמת האמת מלובשת בתוך לבושים שבאים לגלות לנו אותה, יש את הטובים יותר ואת הפחות מסוגלים, יש אפילו את השגויים כמו בתורת אחרות, שוודאי יש בהם גם נקודות אמיתיות, אבל הם שבויות בקליפה מעוותת, ואם לדייק לא סתם קליפות, אלא ג' קליפות הטמאות. למשל – במזרח אומרים שצריך להשפיע, אחת המצוות שלהם היא לשרת- הדבר נשמע מאוד אמיתי לכאורה וזה באמת נכון מנקודה מסויימת, אבל אם חוקרים רואים שזה לא מייצג לגמרי את האמת ויש להם הרבה טעויות {נעסוק בהם במאמרים אחרים} ולמרות שזה בפשטות דומה, בדיוק כמו שצמח מפלסטיק דומה לצמח אמיתי.. זה שונה מקצה אל הקצה.. הזוהר הקדוש אומר, "כל חסד דעבדין לגרמיהו דעבדין" משמע שיש פה משו מעבר למה שרואים בעין החיצונית. יוצא מכך הלחם של התורה היא חכמת האמת. השאלה עכשיו מה הדרך הטובה ביותר לפשוט את חכמת האמת? האם לימוד פיזיקה קוונטית? לימוד גמרא הלכה אגדה תהילים או מה? כמו כן ראוי לשאול למי ניתנה מלמעלה הרשות או הזכות להוריד אלינו את חכמת הקבלה, בצורה הכי טובה מבוארת ופרקטית? אנו רואים שהיו יחידי סגולה בדורות קודמים שכן הגיעו להשגה ותפסו את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה, כמו למשל הרמב"ם, ועוד גדולים רבים. השאלה אם זה תקף לגבינו, לגבי כלל העם או רק לצדיקים יחידי סגולה? והאם זה תקף בכלל בדור הזה? בקצרה נענה שאין אפשרות בדורנו ככלל וכלל למרבית העם להגיע להשגה- להגיע ללשמה או להשיג את חכמת האמת וסודות התורה ללא חכמת הקבלה. {ראו הקדמה לתע"ס}. מכיוון שאין באפשרותנו את הכוח או היכולת או הזכות והרוממות לעשות זאת, אלא רק ע"י חכמת הקבלה. {לא לשמה- באופן כללי הינה מדרגה שהאדם מקיים רק את המצווה החיצונית ללא כוונה, אך על זה נאמר שאם לא זכה לכוונה נעשית לו סם המוות חס ושלום וכבא על אישה מנאפת (פירוש השל"ה בגמרא שמה) כמו כן מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה {ראו מאמר לסיום הזוהר \הקדמה לתע"ס\הקדמת ספר הזוהר מאמר הפיקודין} כמו כן אומר הצדיק האביר יעקב זצ"ל שהתורה מתרעמת עליו וגדול עונו מנשוא וכו' לכן מוטל עלינו להבין שעניין התגלות חכמת הקבלה וחובת ההתעסקות בה, זהו מהלך קוסמי וזה לא סתם ככה, שרק חכמת הקבלה יכולה להצילנו ולהביאנו לדבקות בה'. אלא זה סדר קוסמי שטבוע במציאות ואין דרך אחרת. {ראו בהקדמה להספר הזוהר – בעניין דורות ראשונים ואחרונים) מסבירים לנו המקובלים, שאין האדם נברא אלא כדי לעסוק בחכמת הקבלה, ולא משנה עם כמה מעשים חיצוניים טובים יעלה לשמים, אם לא השיג סודות הפנימיות, יחזור בגלגול עד שישיגם, על כן למה לנו להתמהמה? על מה למה וכמה? כדאי להתעורר. חודש אדר סגולה לדבר זה, להגביר את מעלה פנימיות התורה על מעלת חיצוניות התורה. טעות היא לחשוב שדרך חיצוניות התורה לבד אפשר להיות שלם, האדם בדר"כ מאמין או מסתפק בשכר שיקבל רק מחיצוניות התורה ולכן מסתפק במעשים שקנה ובשכר שיקבל על כך לאחר פטירתו מהעולם הזה. אבל האמת היא שאין שכר על חיצוניות זה מספרים לנשים וקטנים. כפי שאומר הרמב"ם "לפיכך שמלמדים את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארצות אין מלמדים אותם אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה הדעת ויתחכמו חוכמה יתרה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו.." { נשים הם בחינת נקב, נקב זה חיסרון, שפועלים מתוך חיסרון למלאות את תאוותן. קטן שאין לו רצון חזק וחשיבות לדברים אמיתיים, אלא דברים חולפים וזמניים. אין בעולם הבא חומר גשמי, רק סודות התורה, מי שיבוא לשמה בלי סודות התורה? מה יעשה שמה? {ראו מאמר סגולת זכירה בעל הסולם ואלפי ציטוטים בזוהר} אומר המדרש ששואלים את האדם כשעולה לשמים, הלכה למדת? משנה למדת? סודות התורה למדת? אם לא למד חוזר בגלגול עד ישיג את סודות התורה. לכן כמו שבעל הסולם מורה לנו, על כל אחד לקבל על עצמו להגביר את מעלת פנימיות התורה על חיצוניות התורה, ולא להניחה בקרן זווית בשעה שלא יום ולא לילה, אלא להחזיר עטרה ליושנה ולתת לפנימיות שהיא השושנה שבין החוחים {בין החיצוניות שמנסה להסתיר את הפנימיות} להתגלות ולגדול לתפארת! בקטע מוסגר ראוי להדגיש– שאין זה אומר שהחיצוניות לא חשובה, אלא מכיוון שהחיצוניות היא הפתח לפנימיות ואף מגרה אותה היא מאוד חשובה כאמצעי ולכן צריך ללמוד ולעסוק בהלכה גמרא משנה תלמוד וכל מה שאדם יהודי צריך כדי להשלים את עצמו. גם דומם צומח וחי, שהם כנגד הנגלה חשובים ועוזרים לאדם להתפתח ולהשלים את עצמו, אבל זה לא מספיק. צריך להתקדם למדרגת האדם, שזו פנימיות התורה. לכן צריך את הנגלה. רק כאשר החיצוניות עומדת בפני עצמה בלי קשר לפנימיות, זה כמו בריאה בלי בורא, וזה מוות ונפרדות. דרך האמת היא לחבר בין החיצוניות לפנימיות – שהלא לשמה יביא ללשמה, שהנגלה יביא לסוד, שהשפחה תשמש את הגבירה, שההלכה תשמש את הכוונה, שהגוף ישמש את הנשמה, שהגוי ישמש את ישראל, וכו'. וזו הדרך לשלמות הרצויה. לסיכום: צריך לעסוק בכל חלקי התורה, אבל את רוב זמננו אומרים המקובלים בדורנו שיש להקדיש, לפנימיות התורה. כפי שאומר המקובל הרב איזיק מקומרנו זצ"ל "אם דורי היה שומע לי, היה לומד כבר מגיל תשע ספר הזוהר, וכך היה יורש יראת שמים במקום יראה חיצונית". ושנזכה להתחזק ולהידבק בחכמת הקבלה, ולפשוט ממנה את חכמת האמת.
חיוב לימוד סודות התורה 313
לפני שנתחיל נפתח בתמצית דבריו של בעל הסולם בהקדמת פי חכם:
הקדמת פי חכם בעל הסולם:
"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה. עד כאן לשון קודשו.
האם צריך ללמוד חכמת הקבלה?
לפני שנענה על השאלה ראוי להבין, שעיקר התורה נקראת חכמת האמת, וכמו כן נקראת פנימיות התורה. חכמת האמת שהיא עיקר התורה ונמצאת בכל התורה ובכל הלשונות, פשט רמז דרש וסוד, מקרא משנה הלכה גמרא מדרש קבלה וכו. היא נקראת גם לעיתים חכמת הקבלה, מכיוון שחכמת הקבלה היא הקרובה ביותר לחכמת האמת.
מה ההבדל בין חכמת הקבלה לפנימיות התורה?
אומר הרב אדם סיני "שהתורה מחולקת לפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. סוד כנגד חכמת הקבלה, אומנם יש משהו מעל כולם שכולל את כולם: פנימיות התורה, חכמת האמת דרך העבודה." עכ"ל
חכמת הקבלה זו אחת הדרכים המסוגלות ביותר בדורנו ויש לדייק היחידה שניתן ללמוד ולפשוט דרכה את פנימיות התורה, את חכמת האמת.
חכמת האמת היא הכלל שמעבר לפרטים.
חז"ל וכל הצדיקים גם אלה שלא עסקו בקבלה, תמיד עסקו בחכמת האמת, כפי שאמר המרח"ו "כי לא על חנם כפי רצונם פסקו טמא טהור אסור והיתר כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה כנודע"
כמו כן כל סיפורי הגמרא חז"ל לא למדו אותם רק בחיצוניות חס ושלום. לא למדו על שור וחמור חיצונים בלבד כמו שלומדים רק היום, אלא עיקר הלימוד שלהם היה חכמת האמת שבגמרא, הם ידעו להפיק והפיקו את פנימיות התורה מתוך הגמרא.
למשל שור זה בחינת ידיעה חמור צד הרגש שבחומר הבהמי, כפי הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו" שצריך להתגבר עליהם, כנגד עבודת הגאווה והאנוכיות שבאדם. {גאוותו אומרת שמגיע לו שכר מהבורא בעולם הבא. החמור שלו אומר לו שאם הוא נהנה מהמצוות והתורה שיקיים אותה}
מאמתי קוראים קריאת שמע? דהיינו מאימת ה', יראת הרוממות קוראים אותה וכו'.
שאבותינו היו לעיתים עובדים עצים ואבנים חס ושלום, אין מדובר על עצים שרואים במפעל שולחנות, ודאי שוטה גמור מי שחושב שעל זה מדובר, אלא הכוונה על מדרגות רוחניות כפי שבעל הסולם מסביר במאמריו.
עובדי כוכבים ומזלות, זה מי שעובד את הרצון לעוצמה וידיעה, את המדע, את הרגש המיסטי, את ההשתוקקות. אין המדובר למי שמשתחווה למשו חיצוני . {כוכב מלשון כוח-בו. מזל – שיבוא לי בחינם בלי עבודה אלא בגורל }. כאשר אנו מסתכלים כך על התורה, פתאום מגלים שיש לנו עוד המון עבודה לעשות.
המן, אוזני המן, אסתר מרדכי וכו'. לא מדובר רק על דמויות בסיפור חס ושלום כפי שמסביר הזוהר, אלא הכל מדרגות רוחניות וסודות התורה. וכן הלאה יש המון דוגמאות בכתבים.
יציאת מצרים היא לא יציאה ממצרים הגשמית רק, במקום או זמן גשמי, יציאת מצרים היא יציאה מקליפה של צרות אנוכיות אגו ופרטיות, שנמצאת בכל אחד מאיתנו.
ביטול החמץ מצווה חשובה ביותר, כמו כן נהוג בחסידות מאוד להחמיר במעשה של המצווה, כל מיני חומרות של בעל הסולם. אך עם זאת, אם אדם ביטל רק את החמץ במעשה החיצוני, ולא ביטל את החמץ בליבו {הרצון לקבל את החכמה לעצמו, הגאווה, הכעס, הפרטיות שעומדת כראש} לא התחיל את העבודה האמיתית. בעולם הבא לא מספיק לעלות עם ניקוי החמץ רק בחוץ! שוב, למה הדבר דומה? אדם מנקה לכלוך במראה יש לו חמץ על החולצה, מנקה שעות את המראה, ובאמת המראה יותר חלקה, אבל החמץ עדיין על החולצה, לא מבין מה קורה, אומרים לו טיפש אחד, תקנה תחולצה לא תמראה… מצד שני בלי המראה {הגשמיות שמייצגת בעבועה מעוותת של הרוחניות חלקי זמן ומקום} אני לא נפגש עם עצמי, לכן המראה חשובה, המעשה חשוב, כמגרה ומפגיש עם הנקודה הפנימית. אבל בעולם הבא אין מראות גשמיות, לכן מי שלא ניקה את ליבו, את פנימיותו מחמץ, לא יגיע לתיקון הנרצה.
אומר בעל הסולם:
זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:
"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן".
אומר הרמב"ם במורה נבוכים:
[תפוחי זהב במשכיות כסף]
אמר החכם:
תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו
התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם! לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר: שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף; וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה, שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו, וידע שהוא זהב.
וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמיתיות כפי אמיתותן.
ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים:
– מהם משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת עניין,
– ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאוד שאין כל מלה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו ליפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל. ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב. עד כאן לשונו
דהיינו אומר לנו בקצרה- שיש משו פנימי מאחורי המשל והמשל לא בא בשביל עצמו ולא בשביל לספר סיפורים!
לכן ראוי לזכור ולהפנים שהכלל- היא חכמת האמת, ולא חיצוניות התורה. {ראו מאמר תורת הקבלה ומהותה פרי חכם בהמשך המאמר}
השאלה עכשיו מה הדרך הטובה ביותר לפשוט את חכמת האמת?
האם לימוד פיזיקה קוונטית?
לימוד גמרא הלכה אגדה תהילים או מה?
כמו כן ראוי לשאול למי ניתנה מלמעלה הרשות או הזכות להוריד אלינו את חכמת הקבלה,
בצורה הכי טובה מבוארת ופרקטית?
אנו רואים שהיו יחידי סגולה בדורות קודמים שכן הגיעו להשגה ותפסו את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה, כמו למשל הרמב"ם, ועוד גדולים רבים. השאלה אם זה תקף לגבינו, לגבי כלל העם או רק לצדיקים יחידי סגולה? והאם זה תקף בכלל בדור הזה?
בקצרה נענה שאין אפשרות בדורנו ככלל וכלל למרבית העם להגיע להשגה להגיע ללשמה או להשיג את חכמת האמת וסודות התורה ללא חכמת הקבלה. {ראו הקדמה לתע"ס בהמשך המאמר}. מכיוון שאין באפשרותנו את הכוח או היכולת או הזכות והרוממות לעשות זאת, אלא רק ע"י חכמת הקבלה.
{לא לשמה- באופן כללי הינה מדרגה שהאדם מקיים רק את המצווה החיצונית ללא כוונה, אך על זה נאמר שאם לא זכה לכוונה נעשית לו סם המוות חס ושלום וכבא על אישה מנאפת (פירוש השל"ה בגמרא שמה) כמו כן מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה{ראו מאמר לסיום הזוהר \הקדמה לתע"ס}
כמו כן עניין התגלות חכמת הקבלה וחובת ההתעסקות בה, זהו מהלך קוסמי וזה לא סתם ככה, שרק חכמת הקבלה יכולה להצילנו ולהביאנו לדבקות בה'. אלא זה סדר קוסמי שטבוע במציאות ואין דרך אחרת. {ראו בהמשך בהקדמה להספר הזוהר – בעניין דורות ראשונים ואחרונים)
מסבירים המקובלים, שאין האדם נברא אלא כדי לעסוק בחכמת הקבלה, ולא משנה עם כמה מעשים חיצוניים טובים יעלה לשמים, אם לא השיג סודות הפנימיות, יחזור בגלגול עד שישיגם, על כן למה לנו להתמהמה? על מה למה וכמה? כדאי להתעורר. חודש אלול סגולה לדבר זה, להגביר את מעלה פנימיות התורה על מעלת חיצוניות התורה.
טעות היא לחשוב שדרך חיצוניות התורה לבד אפשר להיות שלם, האדם בד"כ מאמין או מסתפק בשכר שיקבל רק מחיצוניות התורה ולכן מסתפק במעשים שקנה, אבל האמת היא שאין שכר על חיצוניות זה מספרים לנשים וקטנים כפי שאומר הרמב"ם עד שתתרבה דעתן ויתחכו חכמה יתרה מגלים להם רז זה לאט לאט וכו'.
כי אין בעולם הבא חומר גשמי, רק סודות התורה, מי שיבוא לשמה בלי סודות התורה? מה יעשה שמה? {ראו מאמר סגולת זכירה בעל הסולם ואלפי ציטוטים בזוהר}
אומר הזוהר הקדוש:
זוהר בהעלותך:
כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
אומר בעל הסולם בספר מתן תורה:
אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.
אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.
אומר הבעל שם טוב:
"על אחת כמה וכמה שיש לנו לרדוף בכל לב ובכל נפש ובכל מאד אחר חכמת האמונה, הוא חכמת דרך הקבלה, שהוא דרך האמת."
(רבי ישראל בעל שם טוב, מאירות עינים, פרשת ראה)
אומר השל"ה הקדוש:
"…הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו… וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים."
(רבי ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ – השל"ה הקדוש, מאמר ראשון דף ל')
אומר הרש"ש הקדוש:
"יודע אני שבזכות ספר הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה שיתפשטו בעולם יֵצא עם ישראל לחירות, ובלימוד זה תלויה גאולתנו."
(הרב שלום שרעבי – הרש"ש, אור הרש"ש, עמ' 1599)
אומר הגאון מוילנא:
"ועיקר הגאולה תלויה בלימוד הקבלה."
(הגאון רבי אליהו מוילנה – הגר"א, אבן שלמה חלק יא' ג')
אומר החידא:
"לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד אחר."
(הרב חיים דוד יוסף אזולאי – החיד"א, מורה באצבע, אות מד')
אומר רבי חיים ויטאל:
"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו."
2) עמ' י"א טור א': "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם
אין עלבון תורה גדול מזה,
ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."
אומר המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל:
"והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."
אומר הרה"ק מזידיטשוב זצ"ל (בספרו סור מרע ועשה טוב):
"והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם."
ועוד אלפי ציטוטים ראו הרחבה במאמר – פניני החכמה האם חייב ללמוד קבלה?
לכן שנזכה להתחזק ולהידבק בחכמת הקבלה, ולפשוט ממנה את חכמת האמת. ממליץ לקרוא בעיון את כל הציטוטים למטה, זה יצא ארוך אבל בגלל חשיבות הנושא היה קשה מאוד לקצר. בהצלחה (-:
ציטוטים מורחבים מהזוהר וכתבים בנושא חיוב לימוד הקבלה וסודות התורה:
הקדמת פי חכם בעל הסולם {תמצית העניין}:
"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה.
ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם. והקשינו: מאי שנא מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל.
ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.
והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול
זוהר בהעלותך:
כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:
"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן"
עניין חיוב הלימוד בקבלה (פרי חכם תורת הקבלה ומהותה תמצית המאמר)
יכול המערער לומר, אם כן, כל החכמה הזו, הוא עסק לאותם שכבר זכו לאיזו בחינה של התגלות אלוקיית. ואיזה חיוב וצורך יכול להיות למרבית העם, בידיעת החכמה הנשגבה הזו?
אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.
אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.
היוצא מדברינו, שעניין החכמה האמורה, אינה מוגבלת כלל בלשון של חכמת הקבלה, כי עיקרה הוא אור רוחני, היוצא ומתגלה מעצמותו ית' בסוד הכתוב,"התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו", דהיינו, על שני הדרכים הנ"ל: מעילא לתתא, ומתתא לעילא.
והדברים והדרגות האלו, באים ומתפשטים על פי לשון מותאם להם, שהם באמת כל הויות הבריות ומנהגיהם שבעולם הזה, שהמה ענפיהם. כי "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל", והיינו שהעולמות יוצאים ונחתמים זה מזה, כחותם ונחתם, וכל שבזה, נוהג בזה. עד לעולם הגשמי, שהוא ענף אחרון שלהם, אבל כולל את העולם העליון ממנו כנחתם מחותם.
בזה נקל לדעת, שאפשר לדבר מעולמות העליונים, רק על פי ענפיהם הגשמיים התחתונים הנמשכים מהם, או מהנהגות, שהם לשון התנ"ך. או על פי חכמות חיצוניות. או על פי הבריות, והוא לשון המקובלים. או על פי שמות מוסכמות, וזה היה נוהג בקבלת הגאונים מזמן גניזת הזהר.
הקדמה לספר הזוהר:
ז) ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.
הקדמה לפנים מאירות ומסבירות:
ת ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב:
הקדמה לספר הזוהר:
ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.
ציטוטים מגדולי ישראל:
א. זהר פרשת בהעלותך אות י"ד (תרגום מארמית): כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
ב. זהר פרשת בהעלותך אות נ"ח (תרגום מארמית): "רבי שמעון אמר אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות , ודברי הדיוט.
כי אם כן גם בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם…"
ג. זהר פרשת בהעלותך אות ס' (תרגום מארמית): "וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
ד. זהר פרשת בהעלותך את ס"ד (תרגום מארמית): "אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
ה. הקדמת חיים ויטאל זיע"א על שער ההקדמות:
1) עמ' י' טור ב':
"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו."
2) עמ' י"א טור א': "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם
אין עלבון תורה גדול מזה, ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."ו. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה." ז. הרה"ק מזידיטשוב זצ"ל (בספרו סור מרע ועשה טוב): "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם." ח. ר' בונם מפשיסחא זצ"ל: "אבל עתה בעקבתא דמשיחא הנסתר. כמו שאנו רואים נר דולק וקודם שכבה הוא מתחזק ביותר ושלהבת עולה יותר. כמו כןמקודם לא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די תורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר." ט. האדמור מזדיטשוב: "אי אפשר להיטהר ולהתקדש בדורות האחרונים כלום בלעדי חכמת הזהר והקבלה." י. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה." יא. האדמור הריי"צ מליובאוויטש: "ויעשה תיקון בלימודו בזהר בשעה אחת , מה שלא יעשה בלימוד הפשט במשך שנה תמימה…" יב. הרבי מליובאוויטש: "ומי שלא לומד פנימיות התורה מתחייב בנפשו, כי גם בעסק שאר חלקי התורה יפול,ומי שאינו רוצה בלימוד זה, רק בלימוד הנגלה בלבד , מתדבק 'באתר דמותא'. ורק ע"י לימוד סודות התורה יזכה לאור החיים." יג. בעל הסולם הקדמה לתלמוד עשר הספירות אות קנ"ה: "ולפי"ז יש לשאול א"כ למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה.אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש כי כל אדם מישראל מובטח בסופו שישיג כל ההשגות הנפלאות אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להַנות לכל נברא…" יד. הגאון מוילנא בפירוש לסידורו: "ההשגה מתחילה מתורת הניסתר ורק אח"כ משיגים יתר חלקי התורה. ולבסוף משיגים את התורה הנגלית." טו. תיקוני הזהר ,תיקון 30: "אוי לאלו שלא רוצים ללמוד את הזוהר מפני שהם מביאים לעולם עוני, מלחמות ואסונות." טז. הגאון מוילנא. ספר "אבן שלמה" 11,3: "הגאולה וביאת המשיח תלויים רק בלימוד הקבלה." יז. החידא: "לימוד ספר הזוהר מעל ועדיף על כל לימוד אחר." יח. הרב איזיק מקומרנו, ספר "נוצר חסד": "אם דורי היה שומע לי, היה לומד כבר מגיל תשע ספר הזוהר,וכך היה יורש יראת שמים במקום יראה חיצונית." יט. המקובל יצחק כדורי: "אני קורא לכל אחד, להקדיש כל יום לכל אחד זמן ללימוד הקבלה. מפני שבזה תלוי ניקוי נשמתכם." (ציטוט מאלון, לא שמעתי בעצמי). כ. ספר הזוהר פרשת נשוא: "בעתיד רק בעזרת ספר הזוהר יצאו בני ישראל מהגלות." וימציאו לעצמם תחבולה להתחזק בלימוד חכמת הקבלה, בהצלחה (-: הרחבות ציטוטים לבעלי עיון: הקדמת פי חכם בעל הסולם "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל. וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה. וצריכים להבין דבריהם ז"ל בזה שנתלה שלימות האדם על לימוד חכמת האמת, ולכאורה מאי שאני משאר דברי תורה הנגלה, שלא מצאנו בשום מקום שיהיה חיוב על האדם להבין בכל המקצועות שבתורה ושלא יושלם בחסרון מקצוע אחד בתורה, ואדרבא אמרו ז"ל "שלא המדרש עיקר אלא המעשה", ועוד אמרו ז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", וכהנה נמצא מאמרים רבים. ובכדי להשיג עומק דבריהם ז"ל בהנ"ל, מחוייבים אנו מקודם להבין בטוב טעם ודעת מה שאיתא הרבה פעמים בזוהר ותיקונים אשר אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד הוא, ולכאורה הדברים מתמיהים מאד. וטרם אבא בביאור דבריהם אודיעך כלל גדול שגדרו לנו רבותינו ז"ל על כל השמות הקדושים והכינויים הנמצאים בספרים, אמרו ז"ל וזה לשונם הזהב: כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם.פירוש: נודע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, כמו דאיתא במאמר "פתח אליהו" בתחילת ה"תיקוני זוהר", אשר ע"כ בעצמות הבורא ית' וית' אפילו ההרהור אסור ואצ"ל הדיבור, וכל השמות שאנו מכנים אותו ית', אינם על בחי' עצמותו ית' אלא רק על אורותיו המתפשטים הימנו ית' לתחתונים. אפילו השם הקדוש "אין סוף" המובא בספרי הקבלה הוא ג"כ בחי' אור המתפשט מעצמותו ית', אלא כיון שגדר אור ית' המתפשט מעצמותו להיות מושג לתחתונים בבחי' אין סוף, ע"כ נגדרהו בשם הזה, אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם. וכל מתחיל להשכיל בחכמת האמת מחויב להעלות על דעתו כלל גדול הנ"ל, טרם כל עיון בספר קבלה, אשר בעצמותו ית' אפילו הרהור אסור דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואיך נאמר בו ח"ו שם ומלה שהיא מורה השגה. משא"כ, בהארותיו ית', המתפשטין הימנו ית', שהם כל השמות הקדושים והכינויים המובאים בספרים, אדרבה מצוה גדולה לדרוש ולחקור, והוא חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא. ואיתא במדרשי חז"ל ובזוהר ותיקונים בכ"מ, אשר כל העולמות העליונים וכל הספירות הקדושות דה' עולמות א"ק ואבי"ע בכמותם ואיכותם, כל זה הוכן מכל מראש רק להשלמות בני ישראל, כי נשמת איש הישראלי היא חלק אלוקי ממעל, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", שעלה ברצונו הפשוט להנות לנשמות בדרך שכר טרחתם חלף עבודתם, אשר לסיבה זו התפשטה לפניו כל המציאות בדרך השתלשלות עילה ועלול זו מזו, בירידת המדרגות דרך העולמות א"ק ואבי"ע עד שלסופם הוציאו ב' בחי' מלובשות זו בתוך זו, דהיינו נשמה מגנזי מרומים מתפשטת ומתלבשת בגוף גשמי. וכמו ש מהות המציאות התפשט עד הדיוטא התחתונה שהוא גוף הגשמי בעל נשמה, כמו כן נעשה ההשתלשלות בדרך עילה ועלול בבחי' מהות קיום של המציאות הנ"ל שהוא דרכי השפעותיו המשתלשלין דרך המדרגות, באופן שאור העליון גבוה מעל גבוה יהיה סופו להתפשט ולבא להנשמה המלובשת בגוף הגשמי בעוה"ז, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את הויה ולא ילמדו עוד איש את חבירו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם" והבן. ואיתא בחז"ל ובספר הזוהר ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה", דכל הסיפורים והחוקים והמשפטים הכל הוא שמותיו ית' הקדושים. ולפי המתבאר לעיל, שכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם, תבין היטב, שסוד שמותיו של הקב"ה הקדושים הם סוד ההשגות המתפשטות הימנו ית' וית' לעבדיו הנביאים והצדיקים, לכל אחד לפי מהללו, בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד, שסגולתה לזכך גופותינו ולהגדיל נשמתינו בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה ומצוותיה בבחי' שמותיו ית', שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא, אמנם גם בעוה"ז, ע"ד שאיתא בגמרא "עולמך תראה בחייך" והבן. ובזה מתבאר לנו מה שבכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחוייב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עיצות איך שיזכה סוף סוף לבא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שאיתא בגמ' "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל". אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצוה הזאת, שז"ס "נר מצוה ותורה אור", ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין", דומה לאדם המפקיד אבנים טובות ומרגליות בכלי, ואומר לאוהבו קח לך הכלי, אמנם תשמור אותו מן הגנבים והלסטים, ונמצא שכל המדובר ביניהם הוא מהכלי לבד, אבל עיקר הכוונה היא על האבנים הטובות המופקדות שמה, ודו"ק היטב. ונודע בספרי הקבלה, שסוד שם הקדוש "הקדוש ברוך הוא" או "קודשא בריך הוא" המובא בחז"ל ובזוהר, שהוא קאי על שם הויה, ששם הקדוש הזה כולל כל השמות הקדושים עד גבוה מעל גבוה. ולפיכך נמצאנו למדין ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא", דאע"ג לעיני ההמון לא נראה בתורה אלא סיפורים וחוקים ומשפטים לבד, אמנם כבר ביארתי ש"תפוחי זהב במשכיות כסף" דע"כ נקראים תרי"ג פקודין כנ"ל, וכמו שאמרו ז'"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" כנ"ל. וא"כ התורה וקב"ה חד הוא, אלא בסוד כלל ופרט, שקוב"ה הוא כלל כל השמות ואור כולל, והתורה נחלקת לתרי"ג אורות, ונמצא ש כולם יחד הוא אחד וסוד קוב"ה עצמו וד"ל. עתה נשאר עוד לנו לבאר בחי' ישראל, וצריך שתבין מתחילה ענין הריבוי בצורות נבדלות ברוחניות, דהיינו איך ובמה המה מתחלקים ונבדלים זה מזה(הג"ה), כי דברים הגשמיים נבדלין בסכין וכדומה, או המקום והזמן מפריד ומבדיל ביניהם, מה שלא יתכן לחשוב כזה ברוחניות, באשר, שהמה למעלה מן המקום והזמן כנודע. אולם תדע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו". ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב. ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול וירדה מדרגא לדרגא עד שהיא ראויה לבא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצותיה, נמצאת מתעלית מדרגא לדרגא, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחי' שמותיו של הקב"ה שה"ס תרי"ג פקודין כנ"ל. ועכשו הנך רואה בעיני שכלך, שאוריתא וישראל חד הוא, דכל ההבדל בין התורה ובין הנשמה הוא רק מכח שינוי צורה הנמצא בנשמה, שנתמעטה בבחי' אור קטן עד למאוד, והתורה הוא אור פשוט המתפשט ממהותו ית', שרוממותו עד אין קץ כנ"ל, דאוריתא וקב"ה חד הוא. אמנם לעת השתלמות הנשמה בכל קומתה, והיא מקבלת התורה בסוד שמותיו ית', דהיינו, שמשגת כל האור המופקד בתורה ומצוות, נמצא ממילא, שאור הנשמה שוה הוא אל אור התורה, דהא כבר השיגה כל האור שבתורה. דכל עוד שיש איזה מיעוט בהשגת חלק קטן ודק מן כללות אור התורה, עדיין נחשבת לאינה שלימה, משום דכל כללות אורה הוכן בשביל הנשמות, ע"ד שביארתי לעיל ד"כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם", וכיון שהוכן האור להשגת הנשמה, והנשמה לא השיגה את כולה, נמצאת אינה שלימה, ע"ד "אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד", שודאי הוא רשע גמור, אמנם תשפוט כזה בקיום התורה מצוות בהשגת תרי"ג הפקודין, שעכ"פ אינה שלימה בחסר לה דבר אחד גדול או קטן, וע"כ לעת קץ שסופה לבא לכלל השלימות, שהיא השגת כל אור התורה, ממילא לא נמצא אז שום שינוי צורה בין אור הנשמה לאור התורה. וממילא מתבאר לך בטוב טעם, שאוריתא וישראל חד הוא ממש, משום דאין ביניהם הבדל ושינוי צורה, נמצאים אחד ממש, ודו"ק בזה מאוד כי דברים דקים המה. וכיון שכבר הוכחנו לדעת שקוב"ה ואורייתא חד הוא (עיין לעיל), וכאן הוכחנו שאורייתא וישראל חד, א"כ נמצא ברור ש "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". המתבאר לנו מכל הנ"ל אשר יש ב' חלקים בתורה ומצוות, ה- א' הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל שהם בחי' קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג עיטין, שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל. וחלק ה- ב' הוא קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג פקודין, שהוא ענין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות. וערך חלק ה- ב' על חלק ה- א' כערך השמים על הארץ, כי חלק ה- א' הוא רק בחי' הכנה, וחלק ה- ב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה. ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם. והקשינו: מאי שנא מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל. ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל. והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול. ובזה יתורץ לך מה שיש להקשות על ביאור הזה בכלל, דמי אני ומי אבותי, אשר זכיתי לעשות ביאור בהרחבת הדעת על סודות חתומים שבזוהר וכתבי האר"י, ולמה לא מצאנו עד היום הזה שום מבאר בחכמה זו בהתגלות כמותי? ובהנ"ל תבין מפני שדורינו זה הוא עקבתא דמשיחא ממש, אשר כולנו עומדים על מפתן התיקון השלם, אשר כל המניעה היא עזיבת חכמת האמת השוררת בדור הזה עד לקצה מסבת קושי הלשונות והענינים המפוזרים, שאין דעתו של אדם … בלי דעת. עוד נוסף על כולם הוא קטנות הדעת וטרדות המרובות הנוהג בדורינו זה, וע"כ ברצות ה' להחיש פדות נפשינו גלגל זכות על ידי לגלות השיעור שבביאור הזה וחפץ ה' הצליח בידי. ועוד סבה היתה לי מה שבאתי לביאור גילוי הזה, ע"ד שאיתא בזוהר "חייב אדם למילף זעיר מן שטותא" בסו"ה "כיתרון האור מתוך החושך", כי אחרי בלותי במדינת פולין בעיר וארשא סגור ומסוגר בד' אמותי, דבר לא היה לי עם חשכת סביבותי, היתה לי עדנה, ונתישבתי בירושלים עיה"ק תובב"א. וכבואי פה עם הבריות ראו ראיתי בעוני עמי, עניות הדעת ושחוק הכסילים עלה עלי כקול הסירים תחת העיר לשקץ ולרמש על נשמת בית מאוינו, מדברים סרה על ה' ועל תורתו ועל עמו קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם, וזכות הוא לפטפט פטומי מלים בדברים ככתבם באמונה שלימה שהם דברים קדושים שבזה תושלם עלינו כונת הבריאה, וכשיתרבו העוסקים בהדברים ככתבן באמונה שלימה, מיד ייתי מלכא משיחא כי יושלם בזה כל התיקון ותו לא מידי ח"ו. עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ, ושאלתים אם למדו אצל רב שהיתה לו השגה בפנימיות הדברים, וענו לי – חס מלהזכיר, אין כאן שום פנימיות זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא מידי ח"ו. ושאלתים אם הרח"ו ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי – ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו, וענו לי – ודאי לא ידע פנימיות יותר הימנו כלום, וכל מה שידע מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל וכן הגיעו אצלינו. וצחקתי מאד עליהם, דא"כ איך נתחברו הענינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת, וענו לי – אשר חיבור הענינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם כי אפס בי כח הסבלנות לעמוד אצלם. והנה בראותי אשר שטותם זה מצא שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לככוש את המלכה עמי בבית", וכבר שפך הזוהר הק' מרה על כחש החטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו"ש בפ' "וירא" דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים הרי נמצא ג"כ בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי ע"ש. ומה היו אמר בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעוה"ז, אלא פטומי מילים בעלמא, הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם. וחז"ל אמרו שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה – עשאוני בניך שיר בבתי משקאות וכו', והמה אפילו דמות שיר אינם עושים מהתורה רק דיבורים מבהילים לכל שומע וכדי בזיון וקצף, ועוד מבקשים שכר כפנחס באמרם שבאמונה שלימה המה עושים, ועליהם הכתוב אומר "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק הימני" שזוהי סבת החורבן דבית ראשון, ועדיין השטן מרקד ביננו דוקא בעקבתא דמשיחא שהוא זמן תכלה דרזין ראורייתא, וקנאת ה' צבאות באה כאש בעצמי לא תכבה, אשר מסבתה נתהותה בקרבי התעוררות לגלות את השמלה בשיעור כזה אשר ידעו שיש חכמה בישראל, וסבה זו לקחה בי חלק גדול בין יתר הסבות העקריות שבגללם באתי לידי ביאורי זה. הג"ה: וצריך שתבין בכל תכלית וכל מטרה שהיא פשוטה בתכלית הפשטות, אמנם כל החידוד והחכמות והרבות הענינים הוים בההכנה עד שבאים להמטרה. עד"מ כשרוצה אדם לשבת בבית צריך לחכמות וחידודים בצורת התוכנית ובצורת ההמצאות ובכמות ובאיכות החדרים והקנינים, וסוף מטרתו אינה אלא בחי' פשוטה – לשכון שם. וז"ס הכתוב "כתפארת אדם לשבת בית", שהוא מחשבה פשוטה בלי מושכלות וריבוי כלל ובלי חידוד אלא רצון פשוט. ודע שכל החידוד שיש כמושכלות המה לפי רוב הטעויות הראויות ליפול בדבר האמת, אמנם דבר האמת בעצמו הוא פשוט בלי חידוד כלל. ויש סוד בזה אשר זהו עיקר החומה של ברזל המפסקת ביננו ואבינו שבשמים, כי יש לך דברים הנסתרים מחמת גודל עומק ורום שבהם, ויש לך דברים הנסתרים מחמת דקות (הנמרצת), עד"מ כזבובים הפורחים באויר שאינם נראין לעין מפני דקותם. וכיון שאורו ית' אור פשוט כזה, אשר שכל האדם שאינו מרגיש זולת שיעור של מהות ע"כ אינו תופס פשוט, כמו דברים קטנים מזה השיעור שצריך לכלי ממש שבראיה, כי עומק רום ועומק רוחב הגם שאין כולם נתפשים אבל מושג לך עכ"פ זה המקצת הקרוב, משא"כ דברים הדקים דומה לך כמו שאינם במציאות כלל כי אינך משיג אפילו מקצתם." הקדמת ספר הזוהר: סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל. סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו. סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות. סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל. ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל. עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו. ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר. הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות מי יהין להוציא זה מלב ההמון, ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה הנק' פשט ודרוש: אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכל מבינים הסוד: אמנם איתא, בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים: אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה ע"כ: והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות ע"כ. כי לזכיה גדולה אנו צריכים להבין בפשטי המקראות. להיותינו מחוייבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה, אשר הפשט מלביש אותם, והפשט לא יופשט, ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך שלא יהי' נעשית לו סמא דמותא ח"ו, ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם דיינו בהשגת הפשט, והלואי שנשיג אותה, והיינו שמחים בחלקינו, שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג'מדרגות הראשונות: (אות ב) אמנם לפי"ז צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמש"א במסכת חגיגה אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד: וכן כל הספרים המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון לא יבינו זולת השרידים אשר ה' קורא אותם, בהיותם כבר מבינים את השרשים, מדעתם, ובקבלה מפה אל פה: אשר הוא תמיה רבתי איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב העם אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם, ולכאורה הוא עון פלילי שע"כ אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית על אחז שע"כ נקרא אחז בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', דע"כ גדלה אשמתו וכו': וכן חוק הטבע אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו ורכושו לאחרים, אבל כלום יש לך מי שעינו צרה, מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים, ואדרבה ביותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ומכ"ש בתורת ה' וחפצו ית': ות ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב: וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא הי' כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוה"ר עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהי' פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהי' אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל: או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהי' אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו בב"א: מהות חכמת הקבלה: שפת הקבלה דומה לכל שפה מדוברת ועדיפותה, במשמעות הגלומה במלה אחת! במבט שטחי נראית שפת הקבלה כמין תערובת משלשת הלשונות הנ"ל. אולם המבין להשתמש אתה יווכח שהיא שפה מיוחדת לעצמה, מתחילתה עד סופה. ואין הכוונה על תוארי המלים, אלא על הוראותיהם, שבזה כל ההפרש ביניהם, אשר בשלושת הלשונות הקודמים, כמעט ואין כל הוראה למלה אחת, דהיינו, לאפשר למעיין להבין על מה המלה רומזת, ורק בצרוף של כמה מלים, ולפעמים גם פרשיות, אפשר להבין תוכנם והוראתם. היתרון שבשפת הקבלה היא, אשר כל מלה ומלה שבה, מגלה למעיין את תוכנה והוראתה, בתכלית הדייקנות, לא פחות מכל לשונות בני אדם, אשר כל מלה ומלה יש לה גדרה המדוייקת שאי אפשר להחליפה באחר. נתינת רשות שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו. אמנם אותו הדרך, אשר אני עוסק בספרי הוא דרך המותר, ואדרבה נצטויתי מפי רבי להרחיבו כמה שאפשר לי, ומכונה אצלינו דרך התלבשות הדברים. ועין במאמרי רשב"י, שלדרך הזה מכנה נתינת רשות. וזהו שהעניק לי ה' במדה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי. מאמר לסיום הזהר ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה. ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה. היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה". הקדמת ספר הזוהר סא) אכן לפי"ז נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועי' בהקדמתי לספר פנים מסבירות על הע"ח באות ח' ד"ה ואיתא עש"ה) ונשאלת השאלה, הכי אכשר דרי. והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז ע"א) כי בב' אלפים הראשונים שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה, ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו. ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה"ס תורה. וע"כ אמרו על ב' אלפים האמצעים שהם תורה. וב' אלפים האחרונים הם נהי"מ דכלים וע"כ מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול, וע"כ הם ימות המשיח. גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם, אלא בזמן האריז"ל שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו. ועכ"ז כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי (שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב כנודע.) ע"כ לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם. וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת. סג) ולפי"ז תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף ולפיכך נבררו תחילה הכלים דחב"ד מהעולם וכן מהנשמות, ולפיכך היו הנשמות שבב' אלפים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ כנ"ל. וכן אח"כ בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, (כמ"ש בהקסה"ז ד"ו ד"ה ומה) ועכ"ז עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים, ואין המלאכה נשלמת אלא על ידיהם, כי עתה בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן. סד) ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז"ל (במס' ברכות דף כ') א"ל רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין וכו' אמר הויות דרב ושמאל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. ואלו רב יהודה כד הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו' עכ"ל עש"ה. הרי שאע"פ שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור שהראשונים היו חשובים מהם, מ"מ מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים. הרי מפורש, שאע"פ שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ"ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מ"מ מבחי' חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים אע"פ שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר. סה) ואין להקשות לפי"ז, א"כ למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, (כנ"ל אות ס"ב) וע"כ נשלמו הראשונים בחלק המעשה יותר מהאחרונים. משא"כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע"כ נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים. והבן היטב. סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל. סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו. סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות. סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל. ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל. עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו. ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר. הקדמה לתעס: כב) אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד. כג) ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה? ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה. כה) עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים שפורש היצה"ר, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה. ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים. אלא אם עדיין אתם עומדים בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, א"כ יש לי לשאול אתכם, כמה שנים אתם עוסקים כן. אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים לדברי תנא קמא, או תוך שלוש השנים לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות, אבל אם עבר עליכם העסק בתורה שלא לשמה יותר מג' שנים לדר"י וה' שנים לת"ק, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד בדרך הזה שאתם דורכים, ולמה לכם להשלות נפשכם בתקות שוא, בשעה שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה דבר אחד עם השי"ת עצמו, עי' היטב לעיל. כו) וכן נמשש את הקושיא השניה במ"ש, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים. הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל, אמנם ודאי שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים, משא"כ אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה. כז) עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, ומכונה ג"כ בשם ראש הפרצוף. חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם גוף של הפרצוף. כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף. ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנ"ל, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בע"ה. והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור. אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה. כח) ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה. ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל "עתיק יומין": זה הקב"ה, דכתיב ועתיק יומין יתיב, "סתרי תורה": הוא מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש באין דורשין. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין": והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו. כט) הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים. והאיכא דאמרי לא פליגי אלישנא קמא, אלא רק משמעות דורשין איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא דורשין סיפא דקרא "ולמכסה עתיק" וע"כ מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, והאיכא דאמרי דורשין רישא דקרא "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, וע"כ מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה. אבל אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות. ל) הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו', היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים,שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא. ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו, ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה, וח"ו להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במס' חגיגה). אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואח"כ גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם כנ"ל, שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק בב"א.
פניני החכמה – האם צריך ללמוד קבלה? 301
<h6><strong><span style="color: #0000ff;">האם צריך ללמוד חכמת הקבלה?</span></strong></h6>
ניתן הקדמה קטנה ולאחר מכן נביא ציטוטים לפי העניין ונסביר דבר דבר על אופנו.
יש להבין שעיקר התורה נקראת חכמת האמת, וכמו כן גם פנימיות התורה. חכמת האמת שהיא עיקר התורה נמצאת בכל התורה ובכל הלשונות, פשט רמז דרש וסוד. נקראת גם לעיתים חכמת הקבלה מכיוון שחכמת הקבלה היא הקרובה ביותר לחכמת האמת.
על זה נשאל
<span style="color: #0000ff;">מה ההבדל בין חכמת הקבלה לפנימיות התורה?</span>
התורה מחולקת לפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. סוד זה חכמת הקבלה, אומנם יש משהו מעל כולם שכולל את כולם.
פנימיות התורה, חכמת האמת דרך העבודה.
חכמת הקבלה זה אחד הדרכים המסוגלות ביותר, ללמוד את פנמיות התורה, את חכמת האמת.
שהיא הכלל שמעבר לפרטים.
חז"ל וכל הצדיקים גם אלה שלא עסקו בקבלה תמיד עסקו בחכמת האמת, כפי שאמר המרח"ו "כי לא על חנם כפי רצונם פסקו טמא טהור אסור והיתר כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה כנודע"
כמו כן כל סיפורי הגמרא חזל לא למדו אותם רק בחיצוניות חס ושלום לא למדו על שור וחמור חיצונים בלבד כמו שלומדים רק היום אלא עיקר הלימוד שלהם היה חכמת האמת שבגמרא, הם ידעו להפיק והפיקו את פנימיות התורה מתוך הגמרא.
שלמדו על שור וחמור לא למדו על שור וחמור גשמי רק, למשל שור זה בחינת ידיעה חמור צד הרגש החומרי כפי הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו"
מאמתי קוראים קריאת שמע? דהיינו מאימת ה' יראת הרוממות אפשר וכו'.. כאשר המיקוד הוא רק על המעשה שבתורה על צד הגוף ללא הנשמה יוצא שכרנו בהפסדנו.
לכן ראוי לזכור ולהפנים שהכלל הוא חכמת האמת, השאלה עכשיו מה הדרך הטובה ביותר לפשוט את חכמת האמת? האם לימוד פיזיקה קוונטית? לימוד גמרא הלכה או מה? כמו כן ראוי לשאול למי ניתנה מלמעלה הרשות או הזכות להוריד אלינו את חכמת הקבלה בצורה הכי טובה מבוארת ופרקטית.
אנו רואים שהיו יחידי סגולה בדורות קודמים שכן הגיעו להשגה ותפסו את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה, כמו למשל הרמב"ם, ועוד גדולים רבים. השאלה אם זה תקף לגבינו לגבי כלל העם או רק לצדיקים יחידי סגולה? והאם זה תקף בכלל בדור הזה?
בקצרה נענה שאין אפשרות בדורנו ככלל להגיע להשגה להגיע ללשמה או להשיג את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה.
מכיוון שאין באפשרותנו את הכוח או היכולת או הזכות לעשות זאת אלא ע"י חכמת הקבלה.
כמו כן נראה בהמשך הציטוטים שזהו מהלך קוסמי ולא סתם ככה שרק חכמת הקבלה יכולה להצילנו ולהביאנו לדבקות בה' אלא זה סדר קוסמי שטבוע במציאות ואין דרך אחרת.
נביא ציטוטים ונסביר את הפינות הקשות. (המאמר יצא ארוך ולא רציתי להשמיט דברים חשובים אז חילקתי אותו לשלושה חלקים.)
Comments