מאמרים בחכמת הקבלה

פתיחה כוללת להבקיאים בע"ח, וגם שוה לכל נפש, ע"ד מתחילה למגמר והדר למיסבר: (אות א') אמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליה מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל, שלכאורה תמוה מאד, דלמה ועל מה הטריח השי"ת מלאך ממרום, להכות ולהגדיל עשב הקטן שאין לה ערך של כלום. והנה המאמר הזה הוא מסודות הבריאה הארוכים מלפרשם. כי לב חכמים עד אין חקר, לגלות טפח ולכסות טפחיים במליצתם הזהב, להיותם נזהרים מלגלות תורה לתלמיד שאינו הגון. אשר ע"כ אמרו ז"ל, שאין למדין מדברי אגדה, בהיות דברי האגדה חתומים וסתומים לפני ההמון כולו. ואינם מגולים זולת ליחידי סגולה שבדור וכן מצינו ג"כ בספר הזוהר, שרשב"י ציוה את רבי אבא, שהוא יכתוב את הסודות, משום שיודע לגלות ברזא. עיין באידרא, פי', דאיתא שם, דעל כל רז ורז שגילה רשב"י בסודות החכמה, הי' בכי ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא, אי לא אימא, יאבדין חבריי' מילא דא, ואי אימא, ינדעין חייביא איך למפלח למאריהון. פי', כי היה צר לו מב' צדדים, אם לא יגלה סודות התורה, אז יאבדו הסודות גם מחכמים האמתיים יראי השם, ואם יגלה הסודות, אז יכשלו בהם אינשי דלא מעלי, שלא יבינו הדברים בשורשם, ויבואו לאכול פגה. ע"כ בחר רשב"י ברבי אבא שהוא יכתוב, בשביל חכמתו במלאכת המליצה, לסדר הדברים באופן שיהי' מגולים בכל צרכן לכל אותם שהמה כדאים להבינם, ויהיו מכוסים וחתומים לאותם שאינם כדאים להבינם. וזה שאמר, שיודע רבי אבא לגלות ברזא. כלומר, דאע"פ שמגלה, מ"מ נשאר ברזא למי שאינו כדאי. אמנם הבטיחו לנו בזוהר הק', דעתידא חכמתא דא להגלות לגמרי בסוף יומיא ואפי' לקטנים, ועוד אמרו דבחיבורא דא יפקון בני ישראל מן גלותא, פי' שבהגלות חכמת האמת יזכו ישראל לגאולה השלימה, וכן אנו רואים שלאט לאט מתגלה דברי הזוהר והסודות הכמוסים בחכמת האמת, דור אחר דור, עד שנזכה שיתגלה כל החכמה הזו, ואז נזכה לגאולה השלימה. וכדי לבוא לביאור המאמר שהתחלנו בו, נקדים לבאר את המשנה בספר היצירה המפורסמת, דאיתא שם בסוד עשר הספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. וכבר עמדו בה רוב המפרשים אמנם אנו נפרש אותה ע"פ דרכינו. באופן שיהי' הדברים מגולים לכל מבקש דבר ה'. ונודע שעשר הספירות, הם נק' כתר. חכמה. בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. ואיתא בשער הקדמות למורנו האר"י ז"ל, בדרוש הדעת, אשר באמת אינם אלא חמשה בחי', דהיינו כתר. חכמה. בינה. זעיר אנפין, ומלכות. אלא שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, חג"ת נה"י. והנה הארכתי בהרחבה בפנים חיבורי זה [פירוש פנים מאירות ומסבירות לספר "עץ חיים"] בענין עשר הספירות. וכאן אבוא בקצרה, כי חפצי בפתיחה כוללת הזו, ליתן לפני המעיין מושג כללי ונאמן, בהקפת רוב החכמה הארוכה הזו. והישרה אמיתיית בסגנון הלימוד. בספר עץ חיים, אשר רוב המעיינים נכשלין מאוד בפירוש הדברים, להיות המובנים הרוחניים שהמה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, נבטאים ומתבארים בלשון הגשמי, המדומים ונערכים במקומות וזמנים. ועוד נוסף על זה, שאין מסודר בכהאר"י ז"ל שום סדר למתחילים בחכמה זו. ונתחברו הספרים בחיבור אמרותיו הקדושים שהי' אומר לפני תלמידיו יום יום, אשר התלמידים הי' מעצמם חכמים גדולים בחכמת האמת. ע"כ אין לך מאמר גדול או קטן בכל הספרים שנתחברו שלא יהי' צריכים לו בקיאות אמיתי בכל החכמה בכללות, לכן ילאו בהם המעיינים, ובשום אופן לא יתקשרו להם הענינים. ע"כ יצאתי בפתיחה הזו לקשר רוב הענינים ויסודות החכמה במושג קצר באופן שיהי' מזומן ביד המעיין לכל מאמר ומאמר שירצה לעיין בכהאר"י ז"ל. וע"כ איני מאריך לפרש כל ענין וענין עד סופו, כי זה יתבאר בפנים חיבורי, אלא מקצר ועולה, באופן שיספיק לענין הנרצה לי. וכן אמרו ז"ל בתחילה למגמר והדר למסבר. והנה כייל לן [לימד אותנו] הרב, אשר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, אינם באמת אלא חמשה בחי', כח"ב ז"א ומלכות כנ"ל, והוא סוד שם בן ד', י"ה ו"ה, דקוצו של יוד הוא כתר, והיוד הוא חכמה, והי הוא בינה, ואו הוא זעיר אנפין, הכולל ששה ספירות חג"ת נה"י. והי אחרונה הוא מלכות. וצריך לידע, שהאותיות והספירות הם ענין אחד, אלא לפי הכלל שאין לך אור מתפשט בלי כלי, ע"כ כשאנו מדברים משניהם יחד, דהיינו כשהאור מלובש בהכלי, אז נקראים ספירות, וכשאנו מדברים מהכלים לבד, נקראים אותיות. וז"ס שאיתא בהמאור, אשר הלבן שבספר התורה רומז לאור, והשחור שבס"ת דהיינו האותיות רומזים לכלים. פי', ע"ד שפירש הרמב"ן ז"ל בסו"ה יוצר אור ובורא חושך, ופי' שענין הוצאת יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא היה מטרם שנברא. והנה באור, וכל טוב ועונג הכלול באור, אין זה חידוש ובחי' הוצאת יש מאין, אלא הוא יש מן יש, דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו ית' עצמו. וע"כ נאמר יוצר אור, דאינו ענין בריאה, אלא ענין יצירה, כלומר, מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו, אבל החושך, שהיא חידוש שנתחדש עם הבריאה. בהוצאת יש מאין, כלומר שאינו כלול ח"ו במהותו ית', ע"כ נאמר ובורא חושך. והנה החושך הוא הפכי אמיתי להאור, ולפ"ז צריך להבין, איך אפשר זה, שהחושך יהי' נמשך ויוצא מן האור. וב"פנים מסבירות" ענף א' הארכתי בזה עש"ה, ואטייל כאן בקצרה. דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע"ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית' הוא רצון, יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי"ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים, שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית'. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש. וע"כ אמרו המקובלים שאין לך אור בלי כלי, כי הרצון לקבל הכלול בכל נאצל ונברא הוא הכלי, והוא ג"כ כל מדת האור, כלומר שמקבל בדקדוק כפי שיעור שרוצה, לא פחות ולא יותר, כי אין כפיה נוהגת ברוחניות, ואפי' בהגשמיים אינה מסטרא דקדושה. וברור, שהכלי משונה צורתה מן האור, דע"כ נבחנת תחת שם כלי. ולא בשם אור. וצריך להבין ענין שינוי צורה הזאת. אמנם כן, זה הרצון לקבל עצמו הוא שינוי צורה גדולה. מפני שאין צורה הזו נוהגת כלל וכלל בהמאציל ית', דממי יקבל ח"ו, אלא שנתחדשה, ע"ד המצאת יש מאין, עכשיו בהנאצל הראשון, שבו הרצון לקבל מעילת העילות ית', ועיין בפמ"ס ע"א. ומתבאר בזה, מ"ש בזוהר הק', דכתר עליון אוכמא היא לגבי עילת העילות, דכונתם על בחי' הרצון לקבל הכלול בנאצל הא', ומכנים שינוי הצורה הזו בשם אוכמא, משום שאיננה בהמאציל ית', וע"כ הוא שורש להחושך, שהוא גוון שחור בערך האור, והפכי לו. ונתבאר בפמ"ס, דכמו שדברים גשמיים נבדלין זמ"ז ע"י גרזן ומקבת, כן הרוחניים נבדלין זה מזה בשינוי הצורה שיש ביניהם, ובהגדיל השינוי צורה. עד להפכיות. מהקצה אל הקצה, נעשה ביניהם פירוד גמור, עש"ה. ונתבאר שם, דצורת הרצון לקבל תיכף כלול בכל אור המתפשט הימנו ית', ורק בבחי' כח נעלם, אשר אין כח הנעלם הזה מתגלה אל הנאצל, זולת בהתגברות הנאצל לרצות בתוספות שפע, יתר מכפי שיעור שבהתפשטות שלו מצד המאציל. עד"מ, כשהמאכל יונעם ויבושם לחיך, יתגבר חשקו לרצות בתוספת מאכל, יותר משיעור אכילתו. ולכן, אחר שהנאצל מתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע. יתר מכשיעור שבהתפשטותו, אז נגלה הכלי קבלה בפועל. והענין הוא משום שאין צורה זו נוהגת בו ית', אלא בהנאצל ע"כ אינה נגמרת אלא בהתעוררות הנאצל, והבן היטב. (אות ב') ולפיכך, אין התפשטות אורו ית' יוצא מכלל מאציל לבחי' נאצל, עד שיעבור עליו ד' בחי', שנקראים חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. כי כללות התפשטות אורו ית' נקרא חכמה, שהוא כל שיעור עצמות האור של הנאצל ההוא. וכשהוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, נבחן זה לבחי' ב' שנק' בינה. ובבחי' הב' לבד יש להבחין בה ג' הבחנות: הבחנה א', אשר מהותה של ספי' בינה הוא עצם אחד מהחכמה. הבחנה ב', ענין התגברות הרצון שגילתה, שמטעם זה נגלה בה שורש לכלי קבלה, ובערך הזה יש בה שינוי צורה, דהיינו עביות בערך אור החכמה, ונקרא זה גבורה עילאה. הבחנה ג', היא מהות השפע שהשיגה ע"י התעוררות רצונה עצמה, שאור הזה נבחן בשם לפי עצמו, דהיינו אור דחסדים, ששפל הרבה מאור החכמה, המתפשט מצד המאציל לבדו, ואור דחסדים משותף ג"כ מצד הנאצל והתגברותו כנ"ל, דהגבורה שהיא בחי' אור שנתעבה, נעשה שורש לאור דחסדים. וג' הבחנות האלו יחד נקראים בשם בינה ובחי' ב' מחכמה, כנ"ל. ונתבארו ב' הספירות, חכמה, ובינה, והכתר ה"ס א"ס ב"ה, בבחי' שהוא שורש להנאצל. אמנם אע"פ, שבחי' ב' כבר גילתה התגברות הרצון שבה אל הפועל מ"מ עדיין איננה ראויה להיות בחי' כלי קבלה שלימה, והענין, כי ברוחניות קרובים המה מאד הכלי עם האור שבו, ותלויים ממש זה בזה, שבהעלם האור יתבטל הכלי, ובהעלם הכלי יתבטל האור, וחשיבות הכלי כחשיבות אורה, וכדומה, וע"כ לא נשלמה בהבינה צורת הכלי קבלה, להיותה מעצם אור החכמה כנ"ל, וע"כ אור דחסדים שהמשיכה ע"י התגברותה עצמה, הי' בטל בשיעור עצמותה כנר בפני אבוקה, וע"כ, זהו אור דחסדים, התפשט עוד מהבינה ולחוץ מבחינתה, גם נתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מצד הבינה, אז נשלמה הכלי קבלה. וע"כ אנו מבחינים עוד ב' בחי', בחי' ג' ובחי' ד', שמהות התפשטות שנתפשט מהבינה, ששם עדיין צורת הכלי כלול בכח בהעלם, בכל עוד שלא התגבר אחר תוספת, זה נק' זעיר אנפין. ומה שהתגבר לתוספת שפע, נק' כלי מלכות, שהוא כלי קבלה שנשלמה בהנאצל ההיא, שעכשיו כלול הוא מאור וכלי, ובזה יצא מכלל מאציל, ונבחן בשם נאצל. אלה הם ד' בחי' הנודעים בשם חו"ב וז"א ומלכות, וה"ס שם בן ד'. דחו"ב ה"ס י"ה, וזו"ן ה"ס ו"ה: והם נבחנים בעשר ספירות, מפני שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. והענין דמהותו של הז"א הוא אור דחסד וגבורה, דהיינו ב' הבחי' אור דחסדים וגבורה עילאה, שנתפשטו מהבינה ולחוץ כנ"ל. ויש כאן להבחין, שבהבינה, הגבורה הוא קודם ושורש לאור דחסדים, אמנם בת"ת להיפך, אשר החסד הוא קודם לאור הגבורה, מפני שעיקר התפשטותו הוא אור החסד. אלא שהגבורה טפילה בו אגב אמיה הבינה, ובזה תבין מ"ש ב"עץ החיים" ובמרשב"י אשר בעולם הנקודים היה הגבורה דז"א קודם לחסד שלו, והיינו משום דהזו"נ דנקודים נחשבים לזו"ן דבינה, ולא לזו"ן ממש דב' בחי' התחתונות, מד' בחי' הנודעים, כמו"ש במקומו, וע"כ הגבורה דז"א קודמת לחסד שלו. וספירת ת"ת דז"א, הוא יחודם דחו"ג הנ"ל לפעולת הכלי מלכות, ונק' ת"ת, על שם שהאור מתפאר בעצמו על בחי' הא', שהוא החכמה שלא הספיקה בהתגברות רצונה לעשות כלי, אבל בחי' הג', שהוא חו"ג המתפשטים מהבינה ולחוץ, הספיקו לעשות כלי מלכות, שז"ס כתפארת אדם לשבת בית. ובזה נתבאר ג' הספירות חג"ת דז"א, והמה נק' ג' אבות, להיותם עיקר אצילותו של הז"א, ונצח הוד יסוד, נקראים בנים, להיותם מתפשטים מן החג"ת. והענין שמסבת הצמצום הא' המתבאר בפנים הספר היטב, נעשה מסך קשה בכלי המלכות, פירוש אשר בחי' הד' שבכלי מלכות, מעכבת האור העליון, שלא תתפשט לבחי' הד', והיא מסבת השינוי צורה שיש שם, כמו"ש במקומו. והנה האור מתפשט ורוצה לבוא גם בבחי' הד', כי כן טבע האור העליון להתפשט אך לתחתונים עד כמעט שהוא נפרד ממקומו, כמו"ש בפמ"ס שם, וע"כ נעשה בין האור העליון המתפשט לכלי מלכות, ובין המסך המעכב שבכלי המלכות, בחי' זווג דהכאה. כעין אור השמש המכה בעששית וחוזרים הניצוצים לאחוריהם. ולכן יצא מבחי' זווג דהכאה הזאת, עשר ספירות חדשות, שנקראים ע"ס דאור חוזר. ונמצא שיש ב' פעמים ע"ס בכל נאצל, שהם ע"ס דאור ישר ע"פ ד' הבחי', וע"ס דאור חוזר כנ"ל. ודע שזה אור העליון שהתפשט שוב מחג"ת דז"א, לזווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, המה נקראים נצח הוד יסוד. ובזה תבין המובא בתיקוני זוהר, דהמלכות היא רביעי לאבות, ושביעי לבנין, דהיינו שהמלכות מתחילת אצילותה נבחנת מפעולת התפארת דז"א כנ"ל, ונמצאת נמשכת אחר החג"ת, שנקראים אבות כנ"ל, ומצד הארת או"ח שבהמסך שלה, נמצאת נמשכת אחרי הנה"י שהתפשטו אליה לזווג דהכאה כנ"ל, והנה"י נקראין בנין דחג"ת, כנ"ל, ע"כ הוא שביעי לבנין, והרי נתבארו מהותם של עשר הספירות כח"ב חג"ת נה"י מלכות, בשורשם לנכון, שהוא ידיעה הראשונה בחכמת האמת, המחוייבים להמצא לעיני המעין תמיד בעיונו בחכמה הזו. ועתה מובן הזהרה הנאמנה של ספר היצירה, עשר ולא תשע. פי' דכיון דמהצמצום ולמטה נעשה מסך המעכב בבחי' הד' כנ"ל, א"כ אפשר ח"ו לטעות ולומר, שבחי' הד' נדחית מעשר הספירות, ונשאר בקדושה ח"ו זולת תשע הספירות. ע"כ עומד ומזהיר עשר ולא תשע. ומזהיר עוד, עשר ולא אחד עשר, פי' דאל תטעה לומר שבחי' הד' נעשה לכלי קבלה אחר הצמצום. וא"כ יש ב' ספירות במלכות אחת היא בחי' המסך המעלה או"ח תמיד, וכלי קבלה לקבל ג"כ אור ישר, ע"כ אומר, עשר ולא י"א, ודו"ק. (אות ג') והנה ה' הבחנות גדולות יש בע"ס הנ"ל, שאל יליזו מעיניך ויישירו אורחותיך לנגדך בעיון החכמה. הבחן א' הוא אור העצמות שהוא כללות האור מא"ס ב"ה שמצוי בנאצל ההוא, והוא העיקר, להיות שאין ענין התחתון משותף כאן כלל וכלל. שנק' חכמה דאור ישר. הבחן הב', הוא אור דחסדים הנמשך מעילא לתתא, שהוא אור המשותף בהתעוררות גבורת הנאצל דבחי' ב' שהוא אור הבינה שמשכה כנ"ל. הבחן ג', הוא אור דחסדים העולין מתתא לעילא ע"י זווג דהכאה כנ"ל, והוא נקרא אור חוזר, שעולה ונמשך מצד הנאצל לבד, בסיבת העיכוב כנ"ל. הבחן ד', הוא אור הגבורה עילאה. דהיינו בחי' ב' שהיא עביות הבינה, שקנתה בהתגברותה כנ"ל. הבחן ה', הוא גבורה תתאה והיינו הבחי' ד' אשר התגברות הרצון נתפעל באור דחסדים המשותף מצד הנאצל, כנ"ל, שנקרא כלי מלכות דאור ישר, אשר גבורה זו ה"ס הכלי דע"ס, כנ"ל וזכור זה. ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך. על אור העליון שלא יתפשט בבחי' ד' והוא השורש ג"כ ליגיעה ע"מ לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחי' פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחה ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית. ותדע, שאין כאן בעוה"ז שום מציאות או הנהגה, שלא תהיה מושרשת בעולמות העליונים, שמשם מתפשטין ענפים לעולמות התחתונים. עד שנמשך ונגלה לנו בעוה"ז. והנך רואה שכללות העבודה והיגיעה, מושרשת בהמסך שבכלי מלכות, המעכבת לאור העליון הנחמד לה, מפאת המאציל שרוצה להנות כנ"ל, וכל מה שהוא מחשבה בהמאציל, הוא חוק מוכרח ומחויב בהנאצל, כמובן שאין צריך לכלי מעשה, אלא מחשבתו ית' גומרת, ועכ"ז היא בוחרת בעצמה שלא לקבל אור העליון, שלא יבוא לידי שינוי צורה כנ"ל, ועי' בפמ"ס ע"א. ונמצא ערך כח העיכוב שבהמסך, שוה עם ערך היגיעה. וענין השכר שבעל הבית נותן לפועל, נשרש באור חוזר היוצא ע"י זווג דהכאה, אשר על ידי שהמסך נעשה שורש לאו"ח, נמצא בזה שחוזרת להיות כתר לע"ס הללו דאו"ח וגם לאו"י, כמו שיתבאר עוד, אשר כל הריוח הזה הגיעה לה, מסבת פעולת העיכוב כנ"ל. המתבאר מהנ"ל, שכל ענין עשר הספירות אינם אלא כלי האחת הנקרא מלכות, אלא להשתלמות צורתה, נבחנים לה ג' שורשים, שהם ג' בחי'. חכמה, ובינה, וז"א, הנמשכים זה מזה כנ"ל. ודע שהמלכות הזו עדיין כלולה באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, שנקראת מלכות דא"ס. שבה היתה ענין הצמצום הא', כמו"ש בפנים מסבירות ענף א', שלסבת השתוות הצורה להמאציל, נתעלה רצונה מלקבל בבחי' הד', ואז נמשך לה מא"ס ב"ה אור הקו, שאור הקו הוא כולל לכל האור הנמשך בה' עולמות, שנק' אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה, שאור הזה בכללותו, מכונה בשם קו, מלשון קו המידה, להיותו נמשך בהעולמות, במדה ומספר קצוב בכל עולם ועולם, כצורת כלי מלכות דאותו עולם, כמו"ש בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה. וענין חמשה העולמות הנ"ל, הם ממש ענין הכתר וד' הבחי' הנודעים שבעשר הספירות אשר עולם הא"ק הוא עולם הכתר, ועולם האצילות הוא עולם החכמה, ועולם הבריאה הוא עולם הבינה, ועולם היצירה הוא עולם של זעיר אנפין, ועולם העשיה הוא עולם המלכות, אלא שבכל עולם ועולם יש ע"ס, וכל ספירה וספירה מע"ס של העולם, כלולה ג"כ מע"ס, כמו"ש בפנים. וענין התחלקותם לה' העולמות הנ"ל, הוא משום שמתחילה צריכה הכלי מלכות, להכלל בכל ספירה וספירה עד הכתר, וזה מתהוה: א. בהתפ"א דאח"פ דא"ק, ששם נכללה בזו"ן. ב. ובהתפ"ב, דאח"פ נכללה בבינה. ג. ובעולם הנקודים, נכללה בחכמה. ד. ובעולם האצילות נכללה בכתר. וכיון שנכללה המלכות בכל ספירה וספירה אז מתחיל עולם התיקון, שראשם הוא עולם האצילות הנ"ל, דהיינו ששם מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' א', ואח"כ מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' ב', וברא עולם הבריאה. ואח"כ מתלבש בבחי' ג', ויצר עולם היצירה. ואח"כ מתלבש בבחי' ד', וברא עולם העשיה. כמו שיתבאר בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה, איך כל אלו יוצאים זה מזה, ע"ד החיוב דקודם ונמשך, ונקשרים אלו באלו. (אות ד') וצריך מקודם להבין תכונת כל עולם ועולם מא"ק ואבי"ע. שאבארם אחד לאחד. ונתחיל מעולם הכתר, שהוא עולם אדם קדמון. וכלי ראשון שלו הוא עולם העקודים. וז"ל הרב ז"ל בשער עקודים פ"ג בא"ד. והנה כל עשר ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם. רק מתחילה יצאה בחי' מלכות מעולם העקודים. ומלכות הזו יצאה בבחי' נפש וכו'. ואח"כ נמשכו ויצאו שאר החלקים עד הכתר וכו'. ובבוא הכתר נמצאת המלכות שלימה מכל ה' אורות פנימיים שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה וכו'. והיו חסרים עדיין כל הספירות הנ"ל. שיצאו בלי תשלומין. לכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל תשלומיהם. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחילת כולם. והנה בהתעלם הכתר עלתה אור החכמה במקום הכתר. ובינה במקום חכמה. וז"א במקום בינה. ומלכות במקום ז"א. ואח"כ נתעלם גם החכמה להמאציל. ועלתה הבינה אחר החכמה לכתר. והז"א לחכמה. ומלכות לבינה. ואח"כ נתעלם גם הבינה. ועלה הז"א לכתר. והמלכות לחכמה. ואח"כ נתעלם גם הז"א. ועלה המלכות לכתר. עד שנסתלקה גם המלכות למאציל. ואח"כ שוב חזר האור מהמאציל, והתפשט בהם. אמנם לא על סידורם כבתחילה. אלא אור הכתר לא חזר ויצא ונשאר נעלם. וע"כ יצא אור החכמה בכלי הכתר. ואור הבינה בכלי חכמה. ואור ז"א בכלי בינה. ואור מלכות בכלי ז"א. ונשאר כלי מלכות בלי אור כלל עכ"ל בקיצור. עוד שם: עשר ספירות דעקודים יצאו מתתא לעילא, מתחילה יצא המלכות. ואח"כ הז"א. ואח"כ הבינה. ואח"כ החכמה. אח"כ הכתר עכ"ל. וצריך להבין היטב, ענין יציאת הספירות מעילא לתתא ומתתא לעילא. הנזכר בדברי הרב. דודאי, שאין המדובר בערכי מעלה מטה, קודם ואח"כ, שבזמן ומקום. אלא בערך קודם ונמשך, עילה ועלול. וא"כ איך אפשר שהמלכות תצא בתחילה, ואח"כ הז"א, ואח"כ הבינה, עד הכתר שהוא השורש לכולם, יצא לאחרונה. שהוא תמוה לכאורה. ומי ומה נתן והיפך העליונים למטה והתחתונים למעלה. והענין דכבר נתבאר סדר ע"ס דאור ישר. שהם ה' מדרגות זה למטה מזה. דהיינו על פי שיעור הזדככות דכל או"א מאור העב שנשתנה צורתו, דהיינו הבחי' הד'. אשר בחי' א', להיותה בבחי' העלם בכח, היא חשובה במדרגה. ובחי' ב' שכבר יצאה מכח אל הפועל ע"י שהתגברה ברצון, גרוע מבחי' א'. ובחי' ג' גרוע מבחי' ב'. עד שבחי' ד' שהיא המלכות. גרוע מכולם בשביל העוביות שבה שהיא יותר מכולם. כנ"ל ע"ש. גם נודע, שאחר שיצאה כלי המלכות עבר עליה צמצום הא'. שלא לקבל בבחי' ד'. שזה הכח העיכוב נקרא מסך. ואשר האור ישר יורד מא"ס ב"ה, ופוגע במסך שבהמלכות, אז נעשה זווג דהכאה, ויוצא ע"י זה ע"ס דאור חוזר. כמו"ש בפנים בענף ג' ע"ש. והנה בע"ס דאור חוזר האלו, נהפכו המדרגות בערך ע"ס דאור ישר. דע"ס דאו"י יהי' כל היותר זך, יותר עליון במעלה ויותר משובח כנ"ל. אמנם בע"ס דאור חוזר, יהי' כל היותר עב, יותר עליון ויותר משובח. והוא משום שהמלכות היא הכתר והשורש לע"ס דאו"ח האלו, לסבת מסך העב שלה המעכב על האור מלירד על הבחי' ד' שלה, וע"כ שב המלכות להיות כתר, בסוד נעוץ סופו בתחילתו. כמו"ש בענף ג' בפמ"ס ע"ש. ונמצא שהז"א מקבל האור מהכתר דאו"ח, וע"כ נחשב הז"א לדרגת חכמה. והבינה נחשבת לדרגת בינה משום שמקבלת מז"א השב להיות חכמה כנ"ל. והחכמה דאו"י, נחשב באו"ח, לז"א. להיותו מקבל האו"ח מהבינה. וכתר דאור ישר, נחשב למלכות באו"ח. להיותו מקבל מהז"א כנ"ל. והנך מוצא, שכל הזך בהמדרגה, יהי' יותר נמוך במעלה ושבח. והבן היטב. אמנם ע"ס דאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד בעשר הכלים. ובחיבורם כאחד, נמצאים כל המדרגות בערך השוה. כי המלכות, יהי' קומתה שוה עם הכתר מצד האו"ח ששב המלכות להיות כתר כנ"ל. וכן הז"א, שוה עם החכמה להיות הז"א בחי' חכמה דאור חוזר כנ"ל. והחכמה, שוה קומתה עם הכתר להיות הכתר מקבל ממנה האו"ח, כמו שהחכמה מקבל מהכתר את האור ישר. וכיון שהז"א שוה קומתו עם החכמה כנ"ל והחכמה עם הכתר. נמצא גם הז"א, שוה קומתו עם הכתר. והבן. ונמצא בזה, שבסיבת יציאת הע"ס דאו"ח מבחי' הד', הושוו כל המדרגות שבע"ס, בקומה שוה עד הכתר. (אות ה') והנה עשר ספירות דעולם העקודים חזרו ונתעלמו. וצריך להבין סיבת הסתלקות שלהם. והנה הרב אומר הטעם דבעת שיצאו לא יצאו שלימים, וע"כ חזרו והסתלקו כדי לקבל תשלומיהם כמו שמובא דבריו לעיל. אמנם צריך להבין ענין החסרון, וענין התיקון שהגיע להם ע"י הסתלקותם הזה, וכאן כתב הרב שהחסרון היה מפני שהכתר לא יצא אלא בבחי' נפש, ובמקום אחר כתב שהחסרון היה מפני שאור פנימי ואור מקיף יצאו מנקב אחד, והיה מבטשים זה בזה, וז"ל בהיכל א"ק שער ו' שער העקודים פ"א בא"ד ואח"כ באו הטעמים התחתונים, שהם מתחת לאותיות, שהם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ, והנה בכאן התחברו האורות חיבור גמור, כי הרי הם יוצאים דרך צנור א' לבד וכו', וכיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימיים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים וכו'. לכן ה' אורות פנימיים והאורות מקיפין יצאו קשורים יחד, וע"כ נקראים עקודים מלשון ויעקוד את יצחק וכו', ולכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחי' כלים וכו' עכ"ל. פי', דאורות דאוזן ודחוטם הי' האור פנימי מתפשט דרך נקבים השמאלים דאוזן ודחוטם, ואור מקיף היה מתפשט דרך נקבים הימנים דאוזן ודחוטם. וע"כ נתקיימו ולא נסתלקו, משום שיש כלי מיוחד לאו"פ, וכלי מיוחד לאו"מ. אמנם באורות דפה, שאין שם אלא נקב אחד. והיו האו"פ והאו"מ בכלי אחד, ע"כ היו מבטשים זב"ז וע"כ הי' מסתלק האור ונפלו הכלים למטה. כלומר דנפלו ממעלתם, וניתוסף עיבוי על עיבוי הקדום, ובזה נעשו כלים, כי הסתלקות האור גומר ומשלים בחי' הכלים. וכדי להבין היטב ענין הב' נקבים, דאוזן, וחוטם דא"ק. וענין נקב אחד, דפה דא"ק. וענין ה' פנימיים וה' מקיפין. וענין הביטוש, וענין הכלים והעיבוי, צריך אני להאריך, להיות שדברי הרב בענינים האלו נאמרים בקיצור נמרץ, ומכ"ש בעניני המקיפין, שלכאורה סותר את עצמו בכל דרוש ודרוש, דפעם אומר שמחוטם, ולמעלה מחוטם, הי' בהם ה' אורות פנימיים כח"ב זו"ן וה' אורות מקיפין כח"ב זו"ן, אמנם מפה ולמטה, נפסקו מקיפי בינה זו"ן, ולא נשאר אלא ב' מקיפין כתר חכמה, וה"פ כח"ב זו"ן, ופעם אמר שמעולם הנקודים ולמטה, נפסקו המקיפין התחתונים, אבל באורות דפה, יש עוד ה' אורות מקיפין וה' אורות פנימיים, ופעם אומר שבכל אבי"ע יש ה"פ וה"מ, ועוד סתירות כאלו. (אות ו') ובפנים הספר [פנים מאירות ומסבירות] באתי בארוכה, ופה אקצר ועולה כדי שלא לצאת מהענין, ועי' בענף א' וענף ד', בסדר עשר הספי' בסוד ד' הבחי' דע"ס דאור ישר ואו"ח, ונתבאר שם, שבכל עשר ספי', נמצא ב' בחי' התפשטות וב' בחי' התעבות, המתפשטים מהשורש, שהוא הכתר דע"ס האלו, דמתחילה מתפשט החכמה, והיא בחי' התפשטות בהרחבה, כלומר שהתפשטות הזה כולל כל האור הנמשך מא"ס אל הנאצל ההוא, והכלי שנק' אור העב, דהיינו הרצון לקבל הכלול בהתפשטות האור, שמחמת זה קונה שינוי צורה מהמאציל שאין בו בחי' קבלה, וע"כ נעשה כהה מן האור, עדיין איננה מגולה, בהתפשטות הזה דהרחבה, כל עוד שאינו מתגבר ברצונו אחר תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, אמנם כלול הוא מאור העב הנ"ל, מצד המאציל שרצונו להשפיע אליו. ולפיכך הוא מחויב לגלות כלי קבלה שלו, ולהוציאה מכח אל הפועל, ולפיכך היא מתעבה בדרך התפשטותו, כלומר שמתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, וזה ההתעבות שנעשה בהתפשטות הזה, נגדר בשם לפי עצמו, מסבת התגברותו, ונקרא בינה, דכהה מן אור החכמה, שבה נגלה הרצון לקבל בפועל. ובינה זו, אינה ראויה עוד לבחי' כלי ממש, להיות עצמותה מעצם החכמה כנ"ל, אלא היא שורש לכלי, כי אין הכלי יכול להתגלם בשלימות, זולת מהתעבות הנעשה בהתפשטות השני, שהיא נק' התפשטות ע"י חלון, פי' שתוספת השפע שהמשיכה הבינה ע"י התגברותה, מתפשט הימנה ולחוץ, ונקרא אור דחסדים, לאפוקי מהתפשטות דהרחבה הא', שנקרא אור העצמות. והנה התפשטות דע"י חלון המתפשט מהבינה נקרא ז"א, והוא מתעבה ג"כ בדרך התפשטותו, כמו התפשטות הא', והיינו, שגם הוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מן הבינה, שבזה הוא מוציא כלי הקבלה הכלול בו אל הפועל כנ"ל, והנה ההתעבות השני הזה, נקרא בשם לפי עצמו, משום דע"י ההתגברות נעשה כהה מן האור דהתפשטות, ונקרא מלכות. והנה בחי' ד' שהיא ההתעבות שנעשה בהתפשטות שע"י חלון שנק' מלכות, היא הכלי קבלה הגמורה, ולא ג' בחי' שקדמו לה שהמה נשתלשלו רק לגלות בחי' זו הד', על דרך הנ"ל. ועליה עובר סוד הצמצום הא', ומונעת את עצמה שלא לקבל שפע בבחי' זו הד', מטעם שינוי הצורה שמתגלה בה, וכח העיכוב הזה, נק' מסך או פרגוד, כלומר כי מעכבת את השפע להאיר ולהתפשט בעצמה, והבן. וזהו כל ההבחן מן התעבות הא' שנעשה בהתפשטות דהרחבה, בין התעבות שנעשה בהתפשטות ע"י חלון, כי בהתעבות הא' אין הצמצום שולט שם. וע"כ היא ראויה לקבלת אור, וע"כ נקראת חלון, כלומר מקבלת, כמו הבית המקבל אור יומם ע"י החלון שבו. משא"כ התעבות ב', שולט, עליה כח הצמצום, ומונעת את עצמה מלקבל השפע בעוביות שלה, וע"כ נקראת מסך, כלומר מעכב על האור, והבן. ואחר שנגלה בחי' ד' עם המסך שלה כנ"ל, שוב מתפשט האור אליה, והמסך מעכב עליו כנ"ל, ואז נעשה מזה בחי' זווג דהכאה, ויוצא מזה עשר ספירות דאור חוזר כמו"ש בענף ג' עש"ה. וסידור ע"ס האלו, הם בהיפך מן הע"ס דאו"י, שהם יוצאים מתתא לעילא, כי המסך שהוציא את האור הגדול הזה, והוא שורש לו, נעשה לכתר, שז"ס נעוץ סופן בתחילתן, דכמו שהכתר הוא תחילה וראש לע"ס דאו"י, כן הסוף שהיא המלכות נעשה תחילה וראש לע"ס דאו"ח, ושב המלכות להיות כתר לע"ס ההם, וז"א דע"ס דאו"י נעשה עכשיו לחכמה, כי המקבל הראשון מן השורש נקרא חכמה, ועד"ז השאר, עד הכתר דאו"י, שנערך למלכות בע"ס דאו"ח, להיותו מקבל מן הז"א דאו"ח, שהוא חכמה דאו"י, והבן. ונמצא דע"ס כח"ב זו"ן דאו"י, נבחנים המדרגות בערך הזכות מאור העב, שכל הזך ביותר הוא עליון וחשוב ביותר, ובע"ס כח"ב זו"ן דאו"ח, נבחנים המדרגות בערך העוביות, שכל מדרגה שהיא עב ביותר, יהי' עליון וחשוב ביותר כנ"ל, ובזה נמצאים העליונים דע"ס דאו"י, יהיו למטה בע"ס דאו"ח, והתחתונים דע"ס דאו"י, יהיו למעלה בע"ס דאו"ח. והנה ע"ס הראשונים המתפשטים מא"ס ב"ה, נק' אדם קדמון, והם שורשים לכלים דראש, וע"כ נק' הע"ס ע"ש כלי הראש, דהיינו גולגלתא, עינים, אזנים, הם כח"ב דע"ס דא"ק, וחוטם, ופה, ה"ס ז"א, ומלכות, דע"ס דא"ק, ונודע שע"ס נכללים זה מזה, כמו"ש בפנים, ע"כ נתפשטו כל או"א מגולגלתא ועינים ואח"פ הנ"ל, על ע"ס. ומע"ס שנתפשטו בגולגלתא ועינים, שהם כתר וחכמה דע"ס דא"ק אסור בהם הדיבור, ואין לנו עסק בהם, ואנו מתחילים לדבר מאח"פ ולמטה, דהיינו מבינה וזו"ן דא"ק. ונודע שעשר הספי' ה"ס כתר וד' הבחי' חו"ב וזו"ן, ויש בהם או"פ, ואו"מ, פי' מה שכבר התלבש בכלי נקרא או"פ, ומה שעוד לא התלבש בכלי נק' אור מקיף, ונמצא שבכל או"א מע"ס דאח"פ דא"ק יש ה' פנימיים כח"ב זו"ן. וה' מקיפין כח"ב זו"ן. (אות ז') עתה נבאר תכונתם עצמם של או"פ ואו"מ דכללות ע"ס דא"ק. והנה כבר נתבאר ענין ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח שיש בכל ע"ס, שגם בע"ס דא"ק האלו יש ע"ס דאו"י מכתר עד מלכות ועד"ז ע"ס דאו"ח ממלכות עד הכתר, והנה האור ישר נמשך ובא בשלימות אל הנאצל ההוא. אמנם ע"ס דאו"ח לא נמשך במילואו תיכף אל הנאצל ההוא אלא הוא נמשך באמצעות כל הפרצופין הנאצלים אחר אדם קדמון. והענין דכל הנמשך מצד המאציל נמשך בכל השלימות, ובכל המילואים, שהוא ע"ס דאור ישר. משא"כ ע"ס דאו"ח, שנמשכים מצד הנאצל דהיינו מכח העיכוב שבבחי' ד' שנק' מסך כנ"ל, זה אינו יוצא תיכף בכל מילואו, אלא כל נאצל ונאצל יש לו חלק בו, והוא נפרה ונרבה לפי ריבוי הנאצלים, כמו"ש בפנים; ובזה תבין, שע"ס דאור ישר וחלק מע"ס דאו"ח ה"ס או"פ, וכללות האו"ח ה"ס או"מ. וכבר נתבאר לעיל, שיש ב' נוקבין בע"ס, דהיינו ההתעבות שבהתפשטות דהרחבה, וההתעבות דהתפשטות ע"י חלון, שנק' בינה ומלכות ותדע שבחי' בינה ה"ס כלי פנימי, שבה מתלבש כל או"פ. והמלכות, ה"ס כלי חיצון, שבה מתלבש כל או"מ, כלומר שהאו"מ נקשר בה, להיותה בעלת המסך שאינו ראוי לקבלה מפני כח העיכוב שבו, אלא הוא השורש לע"ס דאו"ח כנ"ל. והנה נתבאר היטב תוכנם של או"פ ואו"מ, ותוכנם של כלי פנימי וכלי חיצון, ובזה מובן לשון הרב ז"ל המובא לעיל באות ה' בענין ה"פ וה"מ שיצאו קשורים זה בזה וכו' דרך פה דא"ק וכו' עש"ה פי' דסובב על מה שביאר בשער טנת"א פ"א, אשר אור פנימי ואו"מ דע"ס דאזנים, וכן או"פ ואו"מ דע"ס דחוטם, יצאו בב' כלים, כלי פנימי לאו"פ וכלי חצון לאו"מ, והם מרוחקין זה מזה, כי מנקב אזן ימין יוצאים ה' מקיפין כח"ב זו"ן, ומנקב אוזן שמאל יוצאים ה' פנימיים כח"ב זו"ן, ועד"ז בחוטם ולפיכך משמיענו כאן בע"ס דפה דא"ק, שאין כאן ב' כלים מיוחדים, אלא שניהם, הן ה"פ והן ה"מ, יצאו מקושרים בכלי אחד, שהוא הפה שנק' מלכות דא"ק, דהיינו בחי' ד' כנ"ל, אבל כלי פנימי שהיא בחי' ב' ובחי' בינה, אין כאן. כנ"ל ודו"ק. ואין להקשות ע"ז, איך אפשר לאו"פ שה"ס ע"ס דאו"י, להתלבש בכלי דפה שה"ס בחי' ד', שהותקנה בסוד המסך ואינה ראוי' לקבלה, כנ"ל. והענין, דהמלכות עצמה, נבחנת על ד' בחינות מיוחדות, שנקראים, עצמות, גידין, בשר, עור. העצמות דהמלכות, יורה על עצם בנינה. שהוא בחי' ז"א ממש, דהיינו ההתפשטות ע"י חלון, אלא שנתעבה בדרך התפשטותו מסבת התגברות הרצון להמשיך תוספת שפע יתר מכפי התפשטותו מהבינה. וע"כ נגדר בשם לפי עצמו כנ"ל, ולכן נבחנים בה ב' הבחי', בחי' א', הוא העצמות שבה, שהוא חלק הז"א. ובחי' ב', היא העוביות הנוסף בה מחמת התגברותה, ונקרא גידין. ומה שנוטלת מכח הצמצום, דהיינו כח העיכוב שלא לקבל שפע באור העב הזה, אשר נק' מסך, שהיא בעל הזווג דע"ס דאו"ח כנ"ל, הוא בחי' ד' דהמלכות, ונקרא עור. ואו"ח העולה מהמסך מכח הזווג, נקרא בשר, והוא בחי' ג' דהמלכות. והנך מוצא, אשר המלכות היא כלולה ג"כ מהתפשטות הבינה, ואדרבא היא עצם בנינה כנ"ל, ותבין אשר בחי' העצמות שבמלכות נעשית לכלי פנימי לה"פ דאורות דפה, ובחי' העור שבה נעשית לכלי חיצון לה"מ דאורות דפה. ונתבאר היטב, איך ה"פ כח"ב זו"ן וה"מ כח"ב זו"ן, יצאו בכלי אחד שהיא המלכות, ובה עצמה יש ג"כ ב' כלים פנימי וחצון, אמנם מקושרים זה בזה, דהא כל הד' הבחי' המה רק כלי א' שהיא המלכות. (אות ח') ועתה נבאר ענין ההכאה והביטוש, שהי' בין או"מ לאו"פ בסבת עקודתם בכלי אחד, ועיין בעה"ח בהיכל א"ק ש"ב ע"ג, וגם בשער עקודים פ"ב, שטבע של או"פ לזכך את הכלי שהוא מלובש בה ע"ש. לפיכך, כיון שבע"ס דפה דא"ק היו האו"פ והאו"מ קשורים בכלי אחד דמלכות, היה האו"פ הולך ומזכך את הכלי מלכות דרגא אחר דרגא, וזהו סיבת הסתלקות של ע"ס דפה, שנק' עולם העקודים. והענין דכבר נתבאר לעיל באות ו' ואות ד', אשר ע"ס דאו"ח הם בערך ההפכי מע"ס דאור ישר, כי בע"ס דאור ישר, יהי' המדרגות מתעלים זה על זה לפי הזכות שלהם. עד השורש שהוא הזך שבכולם. אבל בע"ס דאו"ח, יתעלו המדרגות זה על זה לפי העוביות שלהם, עד השורש שהוא היותר עב מכולם. שהיא בחי' הד', ומלכות ששב להיות כתר. ובחי' ג' חכמה, ובחי' ב' בינה, ובחי' א' ז"א, והכתר לבחי' מלכות. ומתחילה נזדכך המסך בדרגא אחת, דהיינו שנזדכך צורת אור העב דבחי' ד' שבו וקיבל צורת העוביות דבחי' ג', וזה נקרא שאור המלכות נסתלקה ממקומה ועלתה לכלי דז"א, מפני שגם אז נתפשט האור ישר מהא"ס על המסך, וגם אז שלט בהמסך כח העיכוב עד שנעשה זווג דהכאה, ויצאו ע"ס דאו"ח מהמסך דבחי' ג', אמנם אינם עוד בקומת הכתר כבתחילה אלא הם בקומת חכמה, והיינו משום דהעוביית דבחי' ז"א ובחי' ג' דאור ישר יש לו ערך חכמה באו"ח כנ"ל, ונמצא שהמסך לא שב להיות כתר בסבת האו"ח. אלא שב להיות חכמה. ואח"כ נזדכך עוד, וקיבל הזיכוך דבחי' ב', שהיא בחי' בינה, וגם שם נתפשט אליה האור ישר עד לזווג דהכאה והעלאת או"ח, אמנם בקומת בינה, וכמו שאבדה לה העוביות דבחי' ג' ובחי' ד' כן נחסרו לה ב' ספירות הראשונות דאו"ח כנ"ל. ואח"כ נזדכך עוד וקיבל הזיכוך דבחי' א', וגם נזדווג בו האו"י מהא"ס ועלה אור החוזר, אמנם בקומת ז"א, ונחסר לה גם בחי' בינה. ואח"כ נזדכך עוד עד לצורת השורש, שעלתה למעלת הכתר, ואז אין עוד עוביות כלל בהמסך, וא"כ אין עוד עמה בחי' זווג דהכאה מאור ישר, וע"כ נעלם האו"ח לגמרי מע"ס דעקודים, ועיין בפנים בענף ג' וענף ד' שנתבאר כ"ז בארוכה. והנה נתבאר שכיון שגם או"פ מלובש בכלי מלכות, לכן הוא הולך ומזככו דרגא אחר דרגא, ובדרך זיכוכו הולכים ונעלמים הע"ס כח"ב זו"ן דאור חוזר. מפני שבעת עלייתה לבחי' כתר שוב נאבד מהמסך כל הסגולה שלו להעלות או"ח כנ"ל, אמנם גם הע"ס דאור ישר ג"כ נסתלקו עמו, והוא מפני שהאור ישר והאו"ח קשורים ותלויים זה [בזה]. (אות ט') וכדי לבאר זה, אקדים לבאר ענין מצב הספירות בתמונת סגולתא דטעמים, כזה דהיינו הכתר למעלה באמצע, ותחתיו בימינו החכמה, ובשמאלו הבינה וכו' כנודע. וצריך להבין את זה, דח"ו להבין זה בציור מקומות המדומות לעין גשמי, וכן ענין פב"פ ואחור באחור, הנוהג בע"ס, דח"ו אין כאן לא עורף ולא עיפוי. והענין, דכבר נתבאר בסדר ד' הבחי' דאור ישר המתפשטים מא"ס ב"ה שה"ס הכתר, שההתפשטות דהכתר נקרא חכמה, והוא מתעבה בדרך התפשטותו שה"ס התגברות הרצון להמשיך שפע יתר מכשיעור התפשטותו, דע"כ נבחן לב' בחי': בחי' א', הוא כללות כל האור המתפשט מהא"ס אל הנאצל ההוא, שנק' חכמה. ובחי' ב', היא בחי' ההתעבות, שנקנה לו ע"י התגברות הרצון להמשיך שפע חדשה, ונקרא בינה כנ"ל. וע"כ יש בספי' בינה ג' הבחנות: הבחן א', הוא עצם בנינה, שהיא חלק מהחכמה עצמו. הבחן ב', היא אור שנתעבה בה, דהיינו ע"י התגברותה להמשיך שפע חדשה מהכתר. הבחן ג', היא מהות השפע שהיא יונקת מהכתר, שנקרא אור דחסדים, שהוא שפל הרבה מאור החכמה הנמשך ישר מהמאציל, משא"כ אור הבינה שיונקת מהכתר, הוא משותף ע"י הקדם ההתגברות שלה שנתעבה בשבילו, כנ"ל. והנה בעת שהבינה יונקת אור דחסדים מהכתר, אינה יונקת אז אור החכמה מספי' החכמה, וע"כ נחשבת עם החכמה אחור באחור. ונמצא, שאור החכמה, שהוא אור העצמות דכללות הע"ס שבנאצל ההוא נפסקת הימנו, בשביל הבינה שהסבה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, אמנם בעת שמתגלה בחי' הד', וע"ס דאו"ח היוצאים הימנה, שהיא ג"כ בחי' אור דחסדים, עוד במדה יתירה מאור דחסדים שבבינה, אז אין הבינה צריכה עוד אל יניקת אור דחסדים מהכתר, כי מגיע לה מאו"ח דמלכות בשפע גדול, וע"כ מחזרת פניה אל החכמה, ושוב יונקת אור החכמה, ואז נמשך גם אור החכמה בשפע, בכללות הע"ס שבנאצל ההוא, וזה נק' פנים בפנים דחו"ב, שהרויחו בסבת או"ח העולה מהמלכות. אמנם מטרם הגלות הכלי מלכות, היה הבינה נותנת פניה אל הכתר, שזהו מצב הסגולתא דטעמים, אשר הבינה נמצא מתחת הכתר כמו החכמה, אלא שהחכמה יונקת מהכתר אור דעצמות, והבינה יונקת מהכתר אור דחסדים, וכיון שאור העצמות הוא כללות האור שבהנאצל, ע"כ נבחן החכמה לבחי' ימין, ואור דחסדים נבחן לבחי' שמאל להיותו משותף בגבורה, כנ"ל. והנה נתבאר אשר אור העצמות אינו יכול להתפשט בכללות ע"ס דאור ישר, לסיבת הבינה שהיא עמו אחור באחור, זולת ע"י זווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, שאז אין הבינה צריכה עוד לאור דחסדים, ושבה פב"פ עם החכמה, ונמצא אשר בעת שהסתלקו הע"ס דאו"ח מעולם העקודים כנ"ל, נמצא שגם אור העצמות דע"ס דאור ישר ג"כ הסתלקו עמו, כי אור החכמה והאור חוזר תלויים זב"ז כנ"ל, ולא נשאר שם בעולם עקודים זולת בחי' אחוריים דבינה, דהיינו אור דחסדים וגבורה שלה, כנ"ל. ובזה תבין דברי הרב ז"ל שהבאנו לעיל, אשר מטבע של האור פנימי לזכך הכלי שהוא מלובש בו כנ"ל, כי סובב על אור החכמה שמתלבש בפנימיות הנאצל, ע"י הבינה ששב עמו פב"פ, כנ"ל, שעל ידי זה נמצאים מזדככים אחוריים דהבינה. וכיון שאחורים דבינה שהיא בחי' ב', הוא השורש לבחי' ד', כנ"ל, א"כ, כיון שמזדכך השורש, מזדכך עמו גם הענף ובחי' הד'. (אות י') ועתה נבאר ענין הביטוש דאורות פנימיים עם אורות מקיפים בסבת עקודתם זה בזה, שהבאתי לעיל באות ה', ואביא עוד לשון הרב ז"ל בשער עקודים פרק ה' שמבאר שם בעצמו ענין הביטוש הזה בארוכה, וז"ל בקיצור באמצע דיבור, נמצא שיש [בהתפשטות האור דעולם העקודים והסתלקותו בחזרה אל המאציל] ג' מיני אורות: אור הא' הראשון שבכולם דהיינו אורות דעקודים נקרא טעמים, הב' הוא הרשימו שנשאר עוד מזה האור אחר הסתלקותו ונקרא תגין. הג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספירות שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין ונקרא נקודות. ובבוא אור ג' שנקרא נקודות, ופוגע באור הב' שנקרא רשימו שהוא רחמים, אז מכים ומבטשים זה בזה, שהם ב' הפכים זה אור ישר שהוא רחמים, וזה או"ח שהוא דין, ואז נופלין ניצוצין מאו"ח היורד שהוא דין, ואלו הניצוצין הוא אור אחר רביעי, שנקרא אותיות, וה"ס ד' בחי' טעמים נקודות תגין אותיות, שכולם היו נכללים בכאן בענין העקודים וכו', ואלו הניצוצין שנפלו מאו"ח היורד הם, דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבירת הכלים בעולם הנקודים וכו', עכ"ל. פי' דבריו, לפי המתבאר לעיל בסדר התפשטות האור לעולם עקודים, שמתחילה מתפשט האור מא"ס ב"ה עד לזווג דהכאה במסך שבכלי מלכות, ואז יוצאים הימנה ע"ס דאו"ח מתתא לעילא כנ"ל באות ו', שיש להם ערך הפכי, והעליונים דאו"י יהי' תחתונים באו"ח, שבע"ס דאו"ח מתמעטים המדרגות בערך הזיכוך, שז"א שהוא זך מהמלכות יהי' במדרגה פחותה מהמלכות, והוא רק בערך חכמה בע"ס דאו"ח. והבינה שזכה ביותר מהז"א, נתמעטה במדרגה ואין בה אלא ערך בינה. והחכמה שזכה ביותר מהבינה, נתמעטה במדרגה ואין לה אלא ערך ז"א. והכתר היא בערך מלכות, כמו"ש שם ובפנים בענף ג', אמנם אחר שהאו"י והאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד, לפיכך נעשה בזה ערך השוה, שכל או"א מע"ס יהי' קומתו עד הכתר, כמו"ש באות ד'. וכללות הזה דעולם העקודים דהיינו ההתפשט ושוב דאור א"ס ב"ה מכתר עד מלכות וממלכות עד הכתר, והאו"ח מתחבר יחד עם האו"י בקומה שוה עד הכתר, נקרא טעמים, או התפשטות א' דעקודים. והנה נתבאר לעיל אות ח', שבסבת האו"פ שמלובש ג"כ בכלי מלכות שטבעו לזכך את הכלי, ע"כ הולך ומזדכך המסך בסבתו בדרך הדרגה, שמתחילה מקבל זיכוך כבחי' הג' ונק' שעלה המסך לז"א, ואז אור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר עד המסך שבכלי ז"א, ומז"א לכתר, שבזה נתמעט ערך האו"ח העולה מהמסך לדרגת חכמה, כערך ז"א של או"ח. ועד"ז יורדים המדרגות בהזדככות המסך עד להזדככות דבחי' כתר דאו"י ואז בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה, כנ"ל. והנה כללות האו"ח הזה, היורד מדרגא לדרגא עד שנעלם כולו נקרא אור הנקודות. מפני שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום, דע"כ מעכב ג"כ לאור ישר מלבוא ולהתפשט בתוכו, כמו נקודה האמצעית דצמצום הא', דקישטה בעצמה ועזבה את האור שבה, ובחרה ביותר בהזדככות מעוביותה, כדי להשוות צורתה אל המאציל, כמו שנתבאר בארוכה בענף א' בפנים מסבירות, וע"כ מוטבע בהמסך כח הזה דהיינו הרצון להזדככות, והבן היטב. ועתה נבאר סוד הרשימו, שהוא אור התגין, דנודע דאע"פ שהאור מסתלק מ"מ מניח אחריו רשימו, וע"כ כללות ההתפשטות א' דעולם העקודים שהתפשט ושוב מכתר למלכות וממלכות לכתר, ויצאו שם ע"ס שקומתם שוה עד הכתר באור פנימי, ועד"ז ע"ס דאו"מ, כנ"ל באות ז', [עש"ה שלא הי' כאן כלי מיוחד לאו"פ וכלי מיוחד לאו"מ] והכלי הזו בכללה נקרא כלי דכתר, מפני שכל ע"ס היו בקומת כתר, ולכן אע"פ שחזר ונסתלק התפשטות הזה, מ"מ נשאר הימנו רשימו המקיים ומחזיק את צורה הקודמת שם, שלא תתבטל לגמרי בסבת הסתלקות האור. ועפ"ז תבין, איך אור הרשימו הנשאר מהתפשטות הא', ואור חוזר היורד שהוא אור הנקודות, המה ב' הפכים ומכים ומבטשים זה בזה, כי אור הרשימו מתחזקת על התפשטות הא', שהאור הישר היה מתפשט עד המסך דבחי' ד', וחפצה מאוד שהמסך ישאר בעוביות דבחי' ד' דוקא, דרק ע"י סגולת העוביות היתרה שבהבחי' הד' יש לה ערך דקומת הכתר כנ"ל. אמנם אור הנקודות דהיינו המסך עצמו, אדרבה הוא מתחזק בכל כחו אך להזדכך מאור העב שבו, שהוא בחי' דין וחפץ להזדכך לגמרי, ולהשוות צורתו להמאציל ית' כי נטבע בו התחלה הראשונה מנקודת הצמצום, שהוא שורשו כנ"ל, והבן היטב. (אות י"א) וע"ז נבין אור הרביעי, שנפלו ע"י ביטושם דאור הרשימו עם אור הנקודות, שנקראים אותיות, שהם דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבה"כ דעולם הנקודים. וצריך שתדע, שבכל מקום שמובא בזוהר, תיקונים ובכהאר"י ז"ל לשון ניצוצין או נצצין או התנוצצות, יורה על בחי' אור חוזר. כי הארות אור ישר, מוגדר בשם אורות או נהורין וכדו', והארות או"ח מוגדר בשם ניצוצין או זיקין או התנוצצות וכדומה. ובזה תבין דענין הניצוצין שנפלו ע"י ביטוש דהרשימו באו"ח היורד, הוא ג"כ בחי' רשימו, אלא שהיא רשימו דאור חוזר, וע"כ מוגדר בשם נצוצין. והנה נתבאר לעיל אות ח', סדר הירידה דאו"ח, שמתחילה קיבל לזיכוך דז"א ונמצא נעתק מבחי' ד' שהוא כלי מלכות האמיתית, וכשאור א"ס ב"ה התפשט ושוב להמסך שבכלי ז"א, יהי' אור המלכות הזה בקומת חכמה, ונגרע מכללות האור דהעקודים בחי' הכתר, מפני שהמלכות שבז"א לא שב להיות כתר אלא חכמה, [ונתבאר שעיקר נותן מדת הקומה בכללות הע"ס של הנאצל הוא אור המלכות כנ"ל ועי' בפנים מסבירות ענף ד'] ונמצא כלי מלכות האמיתיית בלי אור, והיה צריך להשאר בה ב' רשימות, רשימו א' מאור הטעמים, שהוא מקיים ומחזיק העוביות דבחי' ד' כמה שיכולה, ורשימו הב' מאור הנקודות, דהיינו מזה האור המיוחס להמסך וחפץ בהזדככות כנ"ל. אמנם שניהם אינם יכולים להשאר ביחד, שהמה הפכים זה לזה, כי במקום שנמצא הרשימו דהטעמים נקרא כלי דכתר, על שם שע"ס שלו המה בקומת הכתר כנ"ל, ובמקום שנמצא רשימו דאור חוזר היורד, נקרא כלי דחכמה, או דלמטה מכתר, וע"כ נסתלקה מהמלכות גם הרשימו שלה, ועלתה ג"כ לכלי ז"א, ורשימו דאו"ח היורד נשאר על מקומו. ונמצא, שכאן נדחה הרשימו בשביל הניצוצין דאו"ח, אמנם מכאן ולהלן נדחין הניצוצין דאו"ח, בשביל אור הרשימו. ואחר זה בעליית המסך למקום בינה, כלומר שקיבל זיכוך דבחי' ב', ואור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר לבינה ומבינה לכתר, אז נגרע ג"כ בחי' חכמה, ונמצא כלי ז"א נשארים בלי אור, ונשאר גם שם ב' רשימות, מאור הטעמים, ומאור חוזר ההפכים זל"ז, וכאן גבר הרשימו על הניצוצין דאו"ח, שהרשימו דטעמים נשאר בכלי ז"א, וע"כ נשאר בבחי' כלי דכתר. אמנם הרשימו דאו"ח, שהיא הניצוצין דכלי חכמה, המה נדחין למטה מטבור, כלומר למטה מכלי דכתר, כי התפשטות עולם העקודים היא עד הטבור, דמלכות דעקודים נקרא טבור. וכבר נודע ששם נשארין ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שערכם בחי' כתר דחכמה, דהרשימו דמלכות דטעמים שהמה בחי' כתר ממש, עלה לז"א כנ"ל, וניצוצין שנפלו מכלי ז"א שהמה ניצוצין דחכמה שבחכמה, נפלו למטה מטבור, ששם כתר חכמה כנ"ל. ועד"ז, בעליית המסך לחכמה, כלומר שנזדכך לבחי' א', עדיין הי' אור א"ס מתפשט ושוב מכתר לחכמה ומחכמה לכתר, שאור הזה הוא בקומת ז"א, ונגרע ג"כ קומת הבינה, ונשאר כלי בינה ריקנית בלי אור ונשארו ב' רשימות כנ"ל ורשימו דטעמים נשארו במקומם, ורשימו דאו"ח היורד נדחין ונפלו, למטה מניצוצין דחכמה שלמטה מטבור, כנ"ל. ואח"ז נזדכך עד לבחי' הכתר שהוא השורש, וממילא אבד כל בחי' העוביות שבו, וממילא בטל הזווג דהכאה, ואין עוד או"ח, ונמצא שלא נפל כלל ניצוצין מבחי' הכתר, אלא נשאר שם רשימו דהטעמים לבדה. והנה נתבאר היטב, ענין ההפכיות בין הרשימו ואו"ח היורד, דע"כ נתפרדה החבילה, ורשימו דע"ס דהטעמים נשארים במקומם, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דכתר עד הטבור דא"ק, והניצוצין שהם רשימו דאו"ח היורד, נפלו לחוץ ממדרגתם שהיו בו, ומכונים למטה מטבור, כלומר למטה ממלכות דעקודים, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דחכמה, כנ"ל שהם נקראים אותיות. (אות י"ב) והנה סיבת ההזדככות כבר נתבאר לעיל אות ט' בסופו, משום דאו"פ קשור בכלי מלכות, שהוא באמת רק כלי חיצון לאו"מ, כמו"ש באות זיין ע"ש, ועל כן בהיות האו"ח עולה ומשיב חו"ב פנים בפנים כנ"ל באות ט', נמצא בחי' עוביות דבינה הלכה הימנה, דחזרה ומתעצמת עם החכמה לעצם אחד כמו שהיו מתחילה, ובהבטל העוביות שבשורש בטל עמו ממילא גם העוביית שבענף, ובזה תשכיל שסדר התעצמות הבינה עם החכמה היא מזככת עמה גם המסך, וגם הוא עולה על ידה ובסבתה, מדרגא לדרגא עד שמתעלם. שמתחילת ביאת האו"ח אל הבינה והיא מתחלת להחזיר פניה אל החכמה, עולה בזה המסך מבחי' ד' ובחי' ג'. וכשיונקת אור החכמה מפנים דחכמה, נמצא המסך מתעלה לבחי' ב'. וכשמתעצמת עם החכמה לעצם אחד, אז עולה המסך לבחי' א' עד שמתעלה לבחי' השורש, שז"ס המוזכר באד"ר, ואשתאיב ניצוצא. ואכמ"ל. היוצא מזה, שאור החכמה שהוא כללות אור העצמות שבהנאצל הא'. דהיינו עולם העקודים, ואור חוזר העולה מכלי מלכות. נמצאים קשורים זה בזה, ורדופים זה מזה. כי בלעדי האו"ח לא יוכל אור החכמה להתפשט בהנאצל, מסיבת הבינה שמשימה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, ואחוריה לחכמה, כלומר שלא תינק ממנו אור העצמות, אלא בצאת האו"ח, נמצאת הבינה משיבה פניה אל החכמה, ורק אז יכול אור העצמות להתפשט בהנאצל. ונמצא אור העצמות תלוי באו"ח. אמנם, בעת שיבת חו"ב פב"פ, ופסקה יניקתה מהכתר, נמצא מתבטל העוביות שבה, וממילא בטל ג"כ העוביות שבהענף שהוא המסך, וממילא נעלם ג"כ האו"ח, ונמצא שהאו"ח נדחה ונרדף בסבת אור העצמות. ובזה יתבאר היטב לשון הרב ז"ל שהבאתי לעיל אות ה', אשר או"פ ואו"מ מבטשים זה בזה, ומהכאתם אתייליד הויות הכלים. כי או"פ, ה"ס אור החכמה המתפשט בהנאצל בסיבת האו"ח כנ"ל, ואו"מ ה"ס המסך שהוא כלי חיצון שקשור בו כל האו"מ העתיד לצאת בעולמות מבחי' האו"ח, כנ"ל באות ז' ע"ש. ואעפ"י שהמה תלויים זה בזה, מ"מ האו"פ המתפשט ע"י השבת חו"ב פב"פ מבטש באו"מ, שמזכך להמסך וגורם להסתלקות האור מעולם העקודים, ובזה נתפרדו ג"כ הרשימות דטעמים ודאו"ח זה מזה כנ"ל, ורשימו דאו"ח נדחה חוץ ממחיצתה, דהיינו למטה מטבור, שנקראים אותיות, והמה הם הכלים כנודע, ודו"ק היטב. (אות י"ג) והנה נתבאר היטב סיבת הסתלקות, מפאת הזדככות המסך ע"ד המדרגה, עד שנעלם כל האו"ח, ועמו גם אור העצמות דכתר וחכמה דאור ישר. אולם עוד לא נשאר כך, אלא אחר העלמת אור העצמות, מפאת הבינה שהחזירה פניה אל הכתר לשפע אור דחסדים, נמצא שחזר אליה האחוריים והעוביות כמקדם, ואם כן חוזר העוביות שלה גם אל המסך שהוא ענף שלה. כנ"ל. ונודע שאור הישר מן המאציל אינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע, ולפיכך אחר שהמסך חזר ונתעבה, שוב נתחדש עליו אור ישר דא"ס, על ד' הבחי' הנודעים עד לזווג דאו"ח, ושוב מתפשטים הע"ס דאו"י ואו"ח בעולם העקודים, וזה נקרא התפשטות ב' דעולם העקודים. אמנם, מאחר שהחו"ב שבו להיות פב"פ ע"י האו"ח כנ"ל, נמצא שוב מזדככת העוביות ואחורים דבינה, כנ"ל, ועמה גם העוביות דהמסך שהוא ענף שלה, ושוב מתבטל זווג דהכאה והאו"ח, וחוזרת הבינה לינק אור דחסדים מהכתר, ונמצא שוב מסתלק אור העצמות כמקדם. וכמו כן על דרך זה, אחר ששב האחורים והעוביות אל הבינה, חוזר ונמשך העוביות גם על המסך, וממילא שוב מתחדש האו"י על המסך, שבסגולתו מתפשט ג"כ אור העצמות כנ"ל. ועד"ז, תמיד חוזר חלילה, שבביאת האו"ח, שב ומתפשט אור העצמות, ובביאת אור העצמות, מסתלק האו"ח, ובהסתלקות האו"ח, שוב מתעבה המסך, ושוב מתחדש האו"ח, ושוב מתפשט אור העצמות, וחוזר חלילה. וכו', כנ"ל. ונמצא התפשטות הב' הזה, תמיד כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן. והיינו שאומר הרב, שאו"פ ואו"מ הנעקדים בכלי אחד, הם מכים זב"ז, ומבטשים זב"ז. ומובן הבחן הגדול מן התפ"א דעקודים, שהיה בקומת הכתר משום דאו"י מזדווג עם המסך דבחי"ד, לההתפשטות של עתה, שהוא רק בקומת החכמה, להיות כל עוביות דהמסך הוא רק התפשטות מעוביות הבינה, ע"ד עוביות דז"א, שע"כ אינו ממשיך אלא קומת אור החכמה, כנ"ל באות ח', וגם אור הזה אינו קבוע וקיים, אלא כשלהבת המתנענע לכאן ולכאן, והנה נתבאר היטב, שענין התפ"ב דעקודים. היא ענין נמשך מהסתלקות דהתפ"א גופיה. ודו"ק. (אות י"ד) ובזה נבוא להבין דברי הרב ז"ל בשער נקודים פ"א וב'. אשר הא"ק צמצם א"ע, והעלה כל האורות שמטבור ולמטה למטבור ולמעלה, ועלו למ"ן לע"ב דגולגלתא, ופריס שם חד פריסה בגוי מעוהי, והאור שעלה מנה"י יצא דרך עינים, עד שנמשך למטה מטבור, ונתפשטו לע"ס דעולם הנקודים, ומן האור שנתחדש ע"י עליית מ"ן, נמשך ג"כ ובקע להפרסא וירד למטה מטבור, שמתפשט דרך נקבי הטבור ויסוד לע"ס דעולם הנקודים. ומב' אורות אלו, נבנו הע"ס דהנקודים, ע"ש. וענין ב' אורות הללו, וענין הצמצום החדש הזה, צריך ביאור רחב, שיתבאר במקומו אמנם נבאר כאן בהם לפי הצורך במקום הזה. והנה האורות שלמטה מטבור דא"ק; כבר נתבאר לעיל אות י"א, שה"ס האותיות והניצוצין, שנפלו ע"י הביטוש דהרשימו דכתר וטעמים ברשימו דחכמה ונקודות, עד שיצאו למטה מכל הרשימו דכתר, שמקום יציאה הזה, נק' נה"י ולמטה מטבור, עש"ה. והנה עתה אחר שחזר התפשטות הב' לעולם העקודים, כנ"ל, שהיא רק אור החכמה בכלי דכתר, א"כ נעשה שוב השתוות, בין רשימות דטעמים לרשימות דנקודות, דשניהם בחי' חכמה ולפיכך נמשכו ועלו כל הכח"ב זו"ן דרשימות הנקודות דמלמטה מטבור, ונתחברו שוב עם הרשימות שלמעלה מטבור. והיינו שאומר הרב, שהא"ק העלה האור שמטבורו ולמטה, למעלה מטבורו. אמנם צריך להבין למה נקרא זה צמצום. והענין, משום דב' בחי' יש בהניצוצין שעלו: הא', הוא ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שנשארו בטבור גופי', שהוא מלכות דעקודים, ובחי' הד'. אשר אור דהתפשטות ב' אינו מגיע אליה, להיותו מבחי' ג' ועוביות מהתפשטות אחורים דהבינה כנ"ל. הבחן הב'. היא ניצוצין דחו"ב וזו"ן, שהמה מבחי' ג'. כנ"ל באות י"א וי"ב עש"ה. ולפיכך, אחר שעלו חו"ב זו"ן דניצוצין, נתרבו שם האורות יותר מקדם, לסיבת העוביות שנתוסף עליהם מחמת נפילתן למטה מטבור, וע"כ נמשך שם ג"כ ניצוצין דהכתר שבטבור, שהמה בחי' הד', וממילא נתפשט ונתחדש עליהם האו"י דא"ס ב"ה, שאינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע כנ"ל, ונעשה הזווג דאו"ח בבחי' הד' וע"כ יצאו ע"ס חדשים בקומת כתר, כמו בהתפשטות הא'. והנך רואה, איך שנעשה מהניצוצין שעלו ב' בחי' ע"ס: דמחו"ב זו"ן דניצוצין, שהתתקנו בעלייתם לבד, להיותם מבחי' ג' כמו התפשטות הב', נמצאים מתוקנים בבחי' ע"ס בקומת חכמה. ומניצוצין דכתר, הותתקנו ע"ס חדשים בקומת כתר. וב' פרצופים האלה, המה שורשים לפרצופי או"א וישסו"ת דאצילות, שפרצוף החדש בקומת הכתר ה"ס או"א, ונקרא חכמה, ואבא דאצילות. ופרצוף דאור הישן, שהיא בקומת חכמה, ה"ס ישסו"ת. ונקרא בינה, ואימא דאצילות. ובשורשים אלה, תבין המוזכר באידרא זוטא, דאבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו התתקן כעין דו"נ. כי פרצוף העליון שהוא בקומת כתר. שנקרא אבא, התתקן כעין דו"נ, כי העלה אליו בחי' הד', שה"ס הנוקבא והמלכות. והבינה, שה"ס פרצוף התחתון, שקומתו למטה מכתר. נמצא שיצאה חוץ מאבא, לסיבת הנוקבא, שה"ס בחי' הד', אשר מעכבת ומסיימת על אור העליון, שלא יתפשט למטה הימנה, דע"כ נקראת בחי' ד' הזו פרסא, בלי נקב הנוהג בבחי' ב', ואין ישסו"ת מלבישין לאור הכתר מסבת הפרסא הזו, והבן. ונמצא שבחי' ב' שה"ס בינה שעליה לא הי' כלל הצמצום הא' נמצאת נגרעת עכשיו, שנתצמצמה ג"כ, לסיבת מציאותה למטה מבחי' ד'. והיינו שאמר הרב, שהא"ק צמצם את עצמו בהעלאת אור דמטבור ולמטה, דסובב על בחי' ב' שנתצמצמה עכשיו, בסבת העליית מ"ן, כנ"ל והבן זה. (אות ט"ו) וצריך שתדע, ההבדל הגדול בין ראש לגוף, שהראש נקרא ג"ר, והגוף נקרא ו"ק או ז"ת או זו"ן. וגם הגוף עצמו נחלק לג"ר וזו"ן. ושורש ההתחלקות הזה, הוא משום דעד הפה, שה"ס מלכות, נמצא האו"י בעיקר הבנין, והאו"ח העולה ומתחבר עמו, הוא רק בחי' לבוש אליו, והפכי לו, הגוף, שהיא התפשטות המסך עצמו, באותו שיעור שמלביש לספירות דראש, וע"כ יהיה האו"ח, עיקר בנינו, וע"ס דאו"י כמו ענפים אליו. אמנם נקרא זו"ן, אע"ג שעיקרו אינו אלא מלכות כנ"ל. והוא משום דאין לך אור המלכות כלל בהמציאות, זולת עם נה"י דז"א המתחברים עמה בזווג דהכאה כנ"ל, וע"כ נחשבים שניהם לאחד, המתפשטים בסוד האו"ח. וכבר נתבאר לעיל, שענין המסך המעכב, והאו"ח היוצא בסבתו, אינו נחשב על המאציל. רק על הנאצל לבד, ולפיכך הראש נבחן שהוא עצמות אור המאציל, והגוף נבחן על פעולת הנאצל עצמו לבד והבן היטב. ובזה יתבאר לך, ה' פרצופין הכוללים דא"ק, הנקראים, גולגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, על סדר אצילותם, והלבשתם זא"ז ואיך הם נקשרים זב"ז, ויוצאים זה מזה ע"ד קודם ונמשך, מחמת מחשבתו ית' היחידה ומיוחדת, שמתבארת היטב בפמ"ס בענף א', שה"ס להנות לנבראיו, אשר מחשבתו ית' זו ה"ס השורש לבחי' הכלי, ולבחי' הצמצום הא', שנעשית בבחי' הד'. אמנם בהמשכה בלתי ישרה, כמ"ש שם באות ז' ע"ד משל מעשיר וכו'. וע"ש באות ח'. אשר מחשבה היחידה הזאת, מקפת כל המציאות וכל העולמות, וכל ריבוי הבחי' והצורות וההנהגות עד גמר התיקון, שכולם יחזרו ויתיחדו באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, ביחודו הפשוט בצורה האחת שעומדת עלינו "להנות לנבראיו". עש"ה. והנה תיכף מסוד הצמצום בבחי' הד', שה"ס גדלות הרצון, בערך מלכות דא"ס, נתגלו בהרשימו שנתרוקנה מהאור, ד' צורות של הדרגה, בבחי' הכלי. שנק' חו"ב וז"א ומלכות. ובהם או"פ ואו"מ. הרי י"ב צורות. ואח"כ שנמשך האור על בחי' הרשימו הנ"ל. עד לנקודת הצמצום, כי אורו ית' אינו נפסק כלל כנ"ל וזכור זה, אז נמשך הקו הדק לתוך הרשימו, ונקרא דק, משום דאור העצמות אינו מתפשט להנאצל, זולת בהאו"ח העולה בזווג מהמסך כנ"ל, ובסגולת האו"ח נתגלה צלם א"ק בסוד פרצוף גולגלתא, שנק' בדוגמא, תחילת הקו. והוא מתפשט על כ"ה בחי', דיש כח"ב זו"ן באורך וכן בעובי יש כח"ב זו"ן כנ"ל שמשום דהמלכות שב להיות כתר, ע"כ מתפשט כל אחד מכח"ב זו"ן לע"ס עד הכתר, ונקרא בדוגמא, גולגלתא, עינים, אח"פ, או גולגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שכאו"א קומתו עד הגולגלתא, והבן. ומפנימית הנאצל הזה יוצאים הארותיו לחוץ, ע"ד שנתבאר בדף ל"ב בפמ"ס בענף ג' אות ב', ע"ש היטב סדר יציאת האורות לחוץ בסיבת הזדככות המסך. (אות ט"ז) ולפיכך מתחילה יצא הע"ב לחוץ, ויציאה היא ענין גרעון שמסבת הזדככות בחי' הד' דא"ק הפנימי שנק' פה קיבלה לעוביות דבחי' ג', ואחר שאור א"ס נמשך על מסך זה. יוצאים ע"ס חדשים בקומת חכמה כנ"ל, שנקרא ע"ב. ונמצא, שע"ב היוצא לחוץ נגרע מע"ב הנשאר בפנימיות הא"ק, בקומת כתר. ונמצא שכתר דע"ב החיצון מלביש על חכמה דגולגלתא, ומתפשט עד הטבור דא"ק הפנימי, ויש בו ג"כ כ"ה בחי', דע"ס דאו"י שלו שהם, גולגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה שלו, מתפשטים כאו"א בסגולת האו"ח על ה' בחי', עד כתר ע"ב. אמנם כתר כללי דא"ק הפנימי, נשאר מגולה כנ"ל. ונבחן בו ג"כ ראש וגוף, כנ"ל, שמפה ולמטה נק' גוף, להיותו רק התפשטות המסך לבד, וע"כ נעקדים שם האו"פ והאו"מ בבחי' הד' דע"ב לבד, דע"כ היו מוכרחים לחזור ולהסתלק, כנ"ל, שהם נק' עולם הנקודים, שהוא בחי' זו"ן וגוף דע"ב החיצון, כנ"ל. וכבר נתבאר, שמן ההסתלקות גופי', חזר העוביות אל המסך, והגיע שם התפשטות ב', כנ"ל אות י"ג וי"ד, שהוא הממשיך האורות דלמטה מטבור למעלה מטבור, שמהעלאה הזו מתתקנים או"א עילאין, והופרס פרסא מתחתיהם, וישסו"ת מהפרסא עד הטבור, אשר כל העלאה הזו, נקרא פרצוף ס"ג החיצון, כלומר, שיצא מדרגתו הקודמת, שבע"ב החיצון הי' הבינה, בקומת כתר חכמה, שה"ס אור האוזן עד שבולת הזקן, אמנם בפרצוף זה, שנעשה מניצוצין, שנפלו מאורות דפה דע"ב החיצון, נמצא שהבינה דפרצוף זה הוא מתחת כל ע"ס דאו"א עלאין, ונגרעת משום זה בבחי' הכתר כנ"ל. ומקומו, מפה ולמטה, כלומר משבולת הזקן שהוא סוד גולגלתא שלו, וכמו שהע"ב החיצון מלביש רק למלכות דכתר הכללי. וט"ר נשארים מגולים, כן הס"ג החיצון, אינו מלביש רק למלכות דכתר דע"ב, דהיינו מפה ולמטה, וט"ר שלו שה"ס כללות הראש, נשאר מגולה. וכמו שהע"ב הוציא ענפיו דרך שערות רישא, כן ס"ג הזה הוציא ענפיו דרך שערות אח"פ, שית' במקומם, שה"ס האור הנגרע מהם בסבת יציאתם, בערך העליון, שנשאר שם בהשערות, בסוד מקיפים, ע"ד מקיף חוזר. והס"ג הזה מלביש להא"ק משבולת הזקן עד סיומו, דהיינו בחי' הראש שלו שה"ס ג"ר, נמשכין עד הטבור, שהם בערך, גולגלתא, עינים, ואוזן, וחוטם; ופה שלו מתפשט בעצמו לע"ס דגופא, ע"ד הפה דע"ב החיצון כנ"ל. ומקרה אורות דפה דס"ג החיצון, כמו מקרה אורות דפה דע"ב החיצון, שמסבת עקידתם בכלי אחד, נעשה גם בהם הזדככות המסך בדרך המדרגה, עד שנזדכך לבחי' הכתר ונעלם כל ההתפשטות. שז"ס שבירת הכלים ונפילת רפ"ח ניצוצין כמ"ש במקומו. אמנם זה קרה רק בבחי' זו"ן שלהם, ולא בג"ר שלהם, והיינו משום תיקון הפרסא, כמו שית' במקומו. ואח"כ נמשכו ועלו גם הניצוצין שנפלו מפה דס"ג החיצון, בסוד עליית מ"ן, כמ"ש במקומם, שאז יצא המ"ה החדש, והותתקנו ע"ס דאצילות בסוד י"ב פרצופין. אשר כל הבחי' הקודמות נכללים בעולם האצילות, כמ"ש בע"ה, ומעולם האצילות נחתם עולם הבריאה, באופן שכל שנמצא באצילות נחתם בהבריאה ומהבריאה נחתם היצירה, ומהיצירה נחתם העשיה, וע"כ אין לך שום מציאות או הנהגה בתחתונים שאין לה יחס ישר להעליונים, שממנו יוצא ונמשך עד למהות תחתון. וזה שאמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל. כי כל הנמשך מעולם עליון לתחתון, הוא נמשך ע"י זווגים, אלא העולמות נחלקים לפנימיות וחיצוניות, אשר בחי' הפנימיות של העולמות, מאצילות ולמטה, אינו נמשך דרך זווג דהכאה בהמסך כנ"ל, אלא דרך זווג יסודות, כמ"ש במקומו, אמנם בחי' החיצוניות שנמשכים מעולם לעולם, נמשכים ע"י זווג דהכאה. שז"ס ע"ה מכה וכו', וזה שדקדקו חז"ל, שהמלאך שבעולם היצירה, שהוא השורש העשב דבעולם עשיה, הוא משפיע לה ומגדלה, בבחי' זווג דהכאה, והיינו מכה ואומר לה גדל, דאמירה ה"ס השפעה, כנודע. ונתבאר היטב ענין קודם ונמשך, דגולגלתא, ע"ב, ס"ג, דא"ק. ואיכות הלבשתם זה על זה, ושכל תחתון הוא בערך זו"ן דעליון, שנמשך רק מניצוצין דאורות הפה דעליון. ונתבאר, שביציאת הע"ב לחוץ, נכלל המסך בבחי' ג' וביציאת הס"ג לחוץ נכלל המסך בבחי' ב', לנוק' דאבא, וביציאת המ"ה מפנים לחוץ, נכלל המסך בבחי' א', שזה ית' עוד במקומו. ומלכות דבחי' ג' נק' טבור, ודבחי' ב' נקרא פרסא, ודבחי' א' נקרא קרומא, ואכ"מ להאריך יותר, רק קשרתי הענינים בשורשם, בדרך קצר וקל, שזהו כונתי במקום הזה, ובפנים הספר מתבארים הדברים בהרחבה בע"ה.

עשר ספירות א) תחילה יש לדעת את שמות עשר הספירות. שהן, כח"ב, חג"ת, נהי"מ. שהן ראשי תיבות, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. והן בחינות עשרת הכיסוים על אורו יתברך שנתקנו כדי שיוכלו התחתונים לקבל אורו. בדומה לאור השמש, שאי אפשר להסתכל בו אלא על ידי זכוכית מפוחמה, הממעטת אורו ומתאימתו לכח הראיה של העינים. כן להבדיל, לא היו התחתונים יכולים להשיג אורו יתברך, אם לא היה מכוסה בעשרה כיסוים אלו, המכונים עשר ספירות, שכל שהוא למטה מחבירו, מכסה יותר על אורו יתברך. ב) ועשר ספירות אלו הן סוד עשרת השמות הקדושים שבתורה, השם אהיה הוא ספירת כתר. השם יה הוא ספירת חכמה. השם הויה בניקוד אלקים הוא בינה. השם אל הוא חסד. השם אלהים הוא גבורה. השם הויה בניקוד שוא חולם קמץ, הוא תפארת. השם צבאות הוא נצח והוד. השם שדי הוא יסוד. השם אדני הוא מלכות (כמ"ש בזהר ויקרא מאות קנ"ז עד אות קס"ג, ומאות קס"ו עד אות קע"ז ע"ש). ג) ואע"פ שאנו מונים עשר ספירות, אין בהן יותר מה' בחינות, שהן נקראות כתר חכמה בינה ת"ת מלכות, שתכנן מבואר היטב בפתיחה לחכמת הקבלה מתחילתה עד אות ז', עש"ה כי אין להכפיל כאן האריכות ההיא, אבל הן יסודות החכמה. ומה שאנו מונים עשר ספירות, הוא מפני שספירת התפארת כוללת שש ספירות הנקראות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וע"כ הן עשר. וטעם הדברים עיין בהקדמת ספר הזהר במראות הסולם (בדף ה'). ואלו חמש בחינות כח"ב תו"מ נבחנות בכל נאצל ובכל נברא, הן בכלל העולמות כולם, שהם ה' עולמות הנקראים, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. שהם כנגד ה' הבחינות כח"ב תו"מ. והן בפרט היותר קטן שבמציאות, אנו מבחינים בו, שהראש הוא כתר, ומראשו עד החזה הוא חכמה, ומחזה עד הטבור הוא בינה, ומטבור ולמטה הוא תפארת ומלכות. וענינם של ה' עולמות מבואר בפלחה"ק (מאות ו' עד אות יוד, ע"ש). למה תפארת כולל חג"ת נה"י ד) כשיצאו ה' הבחינות, כח"ב תו"מ, נכללו זה מזה, שכל אחת מהן היתה כלולה מכח"ב תו"מ. אמנם בספירת התפארת, ירדו קומות הספירות מבחינת ג"ר, לפיכך נשתנו שמותיהן דכח"ב תו"מ הכלולים בה, לחג"ת נ"ה, והיסוד הכוללם. לפיכך מה שאנו אומרים שתפארת כוללת שש ספירות, אין זה מחמת מעלתה על ג' הספירות הראשונות, אלא להיפך, שמחמת הגרעון שבה מאור הג"ר, קבלו ה' בחינות כח"ב תו"מ שבה, שמות אחרים, שהם חג"ת נ"ה. באפן, שחסד הוא כתר, וגבורה היא חכמה, ותפארת היא בינה, ונצח הוא תפארת, והוד הוא מלכות. ונוספה עליהן ספירת היסוד, שאינו בחינה נוספת על ה' בחינות, אלא הוא בחינת כולל בלבד, שכולל בתוכו כל ה"ס חג"ת נ"ה. והן נקראות תמיד ו"ק, שהוא ראשי תיבות ו' קצוות, שהן שש הספירות חג"ת נה"י אלו. וכיון שירידה זו דה' בחינות לחג"ת נה"י, לא נעשית אלא בז"א, ע"כ אנו מיחסים רק לז"א את ה' הבחינות שנשתנו. אור וכלי ה) אי אפשר שתהיה מציאות אור בכל העולמות בלי כלי. וענין הכלי הרוחני, מבואר בפלחה"ק אות ג' ואות ד' ע"ש. ומתחילה לא היה בעשר הספירות אלא כלי אחד, שהוא המלכות, ומה שאנו אומרים שיש ה' בחינות שהן כח"ב תו"מ, הן כולן רק חלקי המלכות הנקראת בחינה ד', כלומר, שהן נערכות על פי הקירבה לגמר הכלי, שהוא המלכות הנקראת בחי"ד (כמ"ש בפלחה"ק אות ה', ע"ש). אלא אחר הצמצום הא' נתתקן מסך בכלי המלכות המעכב האור העליון מלהתלבש בה. ולפיכך כשהאור העליון מגיע אל המסך, המסך מכה בו, ודוחה אותו לאחוריו. והכאה זו מכונה זווג דהכאה של האור העליון עם המסך שבכלי מלכות. והאור הנדחה לאחוריו, נקרא עשר ספירות דאור חוזר, כי האור הנדחה לאחוריו, עולה ממטה למעלה ומלביש על עשר ספירות שבאור העליון, הנקראות עשר ספירות דאור ישר. ומאור חוזר זה נעשו כלים חדשים להלביש את האור העליון, במקום המלכות שנצטמצמה שלא לקבל אור. ותוכנם של הכלים החדשים ההם, הנקראים ע"ס דאור חוזר, מבואר בפלחה"ק מאות י"ד עד אות כ"ו עש"ה. ראש תוך סוף. פה טבור סיום רגלין ו) ומפאת הכלים החדשים דאור חוזר, נבחן בכל פרצוף ג' חלקים, המכונים, ראש, תוך, סוף. כי נתבאר, שמכח המסך המעכב את ביאת האור אל המלכות נעשה זווג דהכאה עם האור, ויצאו ע"ס דאו"ח והלבישו את ע"ס דאור ישר שבאור העליון. ואלו ע"ס דאו"י ואו"ח, נקראות עשר ספירות דראש. אמנם ע"ס דאו"ח אלה היוצאות מן המסך ולמעלה ומלבישות לע"ס דאור ישר, אינן עוד כלים אמיתיים, כי השם כלי מורה על בחינת עובי שבו, דהיינו כח הדין שיש במסך, המעכב על התלבשות האור במלכות. ויש כלל, שאין כח הדין פועל, אלא ממקום מציאות הדין ולמטה, ולא ממקום מציאות הדין ולמעלה. ומתוך שע"ס דאו"ח יצאו ממסך ולמעלה, כנ"ל, ע"כ אין כח הדין ניכר באו"ח, ואינו ראוי להיות כלי. ולפיכך מכונות ע"ס דאו"ח בשם, ראש. שפירושו שורש לכלים, ולא כלים ממש. והמלכות שבה נתתקן המסך לזווג דהכאה, נקראת משום זה פה. ונרמז בזה, כמו שבפה גשמי, יוצאות האותיות בדרך זווג דהכאה של ה' מוצאות הפה, אף הפה הרוחני, יש בו זווג דהכאה להוציא ע"ס דאור חוזר, שהן ה' בחינות כח"ב תו"מ. כנ"ל. שהם הכלים לע"ס דאור ישר, וכלים נקראים אותיות. והנה נתבארו ע"ס דראש. ז) ולפיכך, הוצרכו ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח להתפשט ממסך ולמטה, שאז נעשו ע"ס דאו"ח לבחינת כלים המקבלים ומלבישים על ע"ס דאור ישר, כי עתה כבר המסך ממעל ע"ס דאו"ח, וע"כ שולט העובי שבו על ע"ס דאו"ח, שבזה נעשו כלים. וע"ס אלו, שהם כלים ממשיים, מכונים בשם תוך וגוף, כלומר שהם תוך תוכו, וברו, וגופו של הפרצוף. והמלכות של התוך, מכונה טבור. שהוא מלשון, טבור הארץ, שפירושו מרכז ואמצע, שמורה שהמלכות דתוך, היא המלכות המרכזית, שמהאור החוזר שלה נעשו הכלים הממשיים של הגוף. ועוד אפשר לומר, שטבור, הוא מאותיות טוב-אור, להורות שעד שם האור טוב, להיותו מלובש בכלים הראויים לקבלו. והנה נתבארו ע"ס דתוך עד הטבור. ח) והנה מצאנו במלכות של ראש, ב' בחינות: א) בחינת מלכות המסיימת, דהיינו מה שהמסך מעכב על האור העליון שלא יתלבש בכלי מלכות. ב) בחינת מלכות המזדווגת, כי לולא הזדווג האור העליון עם המסך בסוד הזווג דהכאה, המעלה או"ח להלביש האור העליון, לא היו כלי קבלה לאור העליון, ולא היה שום אור במציאות, כי אין אור בלי כלי כנ"ל. ובמלכות של ראש נמצאות אלו ב' בחינות רק בבחינת ב' שורשים, שמלכות המסיימת, היא שורש למלכות המסיימת את המדרגה. ומלכות המזדווגת, היא שורש להתלבשות אור בכלים. ושתי פעולות אלה, נתגלו ונעשו בגוף הפרצוף, שמפה עד הטבור, שהמלכות המזדווגת, מראה שם כחה, שהאור העליון בא לידי התלבשות בכלים. ומטבור ולמטה, המלכות המסיימת מראה כחה, ומוציאה עשר ספירות דסיום, שכל ספירה יוצאת רק בהארת או"ח בלי האור העליון, וכשמגיעה אל המלכות דע"ס דסיום האלו, מסתיים כל הפרצוף, מפני שהמלכות הזו, היא המלכות המסיימת שאינה מקבלת כלום, וע"כ מסתיימת בה התפשטות הפרצוף, ומלכות זו, אנו מכנים מלכות דסיום רגלין החותכת האור ומסיימת הפרצוף. וע"ס אלו דסיום, המתפשטות מטבור ולמטה עד סיום רגלין, נקראות ע"ס דסוף, שהם כולם חלקי המלכות דסוף ודסיום. ומה שאנו אומרים שאין בהם אלא או"ח בלבד, אין הפירוש שאין בהם מאור ישר כלום, אלא הפירוש הוא, שיש להם גם הארה מועטת מאור ישר, אלא שנבחנת לו"ק בלי ראש, ועי' בפלה"ק מאות נ' עד אות נ"ג. חזה ט) ועד כאן דברנו בפרצופי אדם קדמון. אמנם בפרצופי עולם האצילות, נתוסף סיום חדש בע"ס דתוך, שהמלכות דתוך הנקראת טבור, עלתה לבינה דע"ס דתוך וסיימה שם ע"ס דמדרגת התוך, שהסיום הזה נקרא חזה. והופרס שם פרסא, כלומר שסיום החדש שנעשה מחמת עלית המלכות לבינה, במקום החזה, נקרא פרסא, בסוד הרקיע המבדיל בין מים עליונים, שהם כתר וחכמה שנשארו במדרגת תוך, ובין בינה ותו"מ שיצאו ממדרגת ע"ס דתוך ונעשו למדרגת ע"ס דסוף, שמשום זה נחלקו ע"ס דתוך לב' מדרגות, שמפה עד החזה נחשב לבחינת ע"ס דתוך, ולאצילות ולבחינת ג"ר של הגוף. ומחזה ולמטה עד הטבור, נחשב לבחינת ע"ס דסוף, ולבריאה, ולבחינת ו"ק בלי ראש, כמו ע"ס דסוף. וענין עלית המלכות לבינה וסיום החדש שנעשה באמצע כל מדרגה (עיין לקמן אותיות ט"ו ט"ז). ערך הפוך מכלים לאורות י) יש תמיד ערך הפוך בין אורות לכלים. כי בכלים הסדר הוא שהעליונים גדלים בתחילה בפרצוף. שמתחילה בא כתר לפרצוף, ואח"כ חכמה, ואח"כ בינה, ואח"כ ת"ת, ואח"כ מלכות. וע"כ אנו מכנים לכלים כח"ב תו"מ. דהיינו ממעלה למטה, כי כן סדר ביאתם אל הפרצוף. והאורות הם בהיפך, כי סדר האורות הוא, שהתחתונים באים תחילה אל הפרצוף, שמתחילה בא אור הנפש, ואח"כ אור הרוח, ואח"כ אור הנשמה, ואח"כ אור החיה, ואח"כ אור היחידה. באפן, שמתחילה בא אור הנפש, שהוא אור המלכות, הקטן מכל האורות, ולבסוף בא אור היחידה שהוא הגדול מכל האורות. וע"כ אנו מכנים תמיד את האורות בשם נרנח"י. דהיינו ממטה למעלה. כי כן סדר ביאתם אל הפרצוף. יא) ונמצא לפי זה, שבעת שאין בפרצוף אלא כלי אחד, שהוא בהכרח הכלי העליון, דהיינו כתר, הגדל תחילה, הרי אינו נכנס אז בפרצוף האור הגדול המיוחס אל הכתר, שהוא אור היחידה, אלא שנכנס האור הקטן ביותר, שהוא אור הנפש, ומתלבש בכלי דכתר. וכשגדלו ב' כלים בפרצוף, שהם הכלים היותר גדולים, דהיינו כתר וחכמה, הנה אז נכנס בו גם אור הרוח. ויורד אז אור הנפש מכלי דכתר לכלי דחכמה, ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר. ועי"ז, כשגדל הכלי השלישי בפרצוף, שהוא כלי דבינה, אז נכנס אור הנשמה בפרצוף, ואז יורד אור הנפש מכלי דחכמה אל הכלי דבינה. ואור הרוח יוצא מכלי דכתר ובא לכלי דחכמה. ואור הנשמה מתלבש בכלי דכתר. וכשגדל כלי רביעי בפרצוף, שהוא כלי דת"ת, נכנס אור החיה בפרצוף, ואז יורד אור הנפש מכלי דבינה לכלי דת"ת, ואור הרוח לכלי דבינה, ואור הנשמה לכלי דחכמה, ואור החיה בכלי דכתר. וכשגדל כלי חמישי בפרצוף, שהוא כלי המלכות, באים אז כל האורות בכלים המיוחסים להם. כי אז נמשך אור היחידה אל הפרצוף, ואור הנפש יורד מכלי דת"ת לכלי המלכות, ואור הרוח יורד מכלי דבינה ובא לכלי דת"ת, ואור הנשמה יורד מכלי דחכמה ובא לכלי דבינה, ואור החיה יורד מכלי דכתר ובא לכלי דחכמה, ואור היחידה בא ומתלבש בכלי דכתר. יב) והנך מוצא, שכל עוד שלא גדלו כל חמשת הכלים, כח"ב תו"מ, בפרצוף, נמצאים האורות שלא במקומם המיוחסים להם. ולא עוד, אלא שהם בערך ההפוך, כי אם יחסר כלי המלכות בפרצוף, שהוא הכלי הקטן ביותר, יחסר אור היחידה, שהוא האור הגדול ביותר. ואם יחסרו שני הכלים התחתונים, תפארת ומלכות, יחסרו ב' האורות העליונים, יחידה חיה. ואם יחסרו ג' הכלים התחתונים בינה ת"ת ומלכות, יחסרו ג' האורות העליונים נשמה חיה יחידה. וכו' עד"ז. הרי שכל עוד שלא גדלו כל חמשת הכלים כח"ב תו"מ בפרצוף, נמצא ערך הפוך בין הכלים לאורות, שאם יחסר אור אחד וכלי אחד, הנה באורות יחסר האור היותר גדול, שהוא אור היחידה, והפוכו בכלים, שיחסר הכלי היותר קטן, שהוא כלי המלכות, וכו' עד"ז כנ"ל. יג) ועם זה תבין, מה שאנו אומרים, שע"י עלית המלכות לבינה, נסתיימה המדרגה תחת החכמה, ומשום זה, לא נשארו במדרגה אלא ב' ספירות, כתר וחכמה, ובינה ותו"מ של המדרגה, נתבטלו וירדו מן המדרגה (כמ"ש להלן אות י"ז ע"ש). הנה זה אמור, רק מבחינת הכלים, אבל מבחינת האורות, הוא בהיפך, שהאורות דנפש רוח נשארו במדרגה, והאורות נשמה חיה יחידה נתבטלו מן המדרגה. יד) ועם זה תבין מה שלפעמים אומר הזהר, שבעלית המלכות לבינה, נחלקו ה' אותיות של השם אלקים, באפן, אשר ב' אותיות מ"י נשארו במדרגה, וג' אותיות אל"ה יצאו ונתבטלו מן המדרגה (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף כ' בהסולם ד"ה צייר). ולפעמים אומר הזהר להיפך, שבעלות המלכות לבינה נשארו ב' אותיות א"ל במדרגה, וג' אותיות הי"מ נתבטלו וירדו מהמדרגה (כמ"ש בזהר בראשית א' אות נ"ט). והענין הוא, כי ה' אותיות אלקים ה"ס ה' ספירות כח"ב תו"מ, או ה' אורות נרנח"י. ובעלית המלכות לבינה, הנה מבחינת הכלים נשארו כתר וחכמה במדרגה, שהם ב' אותיות א"ל. וג' אותיות הי"ם, ירדו מן המדרגה. ומבחינת האורות הוא להיפך, שב' האותיות התחתונות מ"י, הרומזות על ב' אורות התחתונים, נפש רוח, הם שנשארו במדרגה, וג' האותיות העליונות, אל"ה, הרומזות על יחידה חיה נשמה, הן שיצאו ונתבטלו מן המדרגה. לפיכך, בהקסה"ז, מדבר הזהר, מה' אורות נרנח"י המרומזים בה' אותיות אלקים, ע"כ אומר, אשר מ"י נשארו, ואל"ה יצאו מן המדרגה. ובזהר בראשית א', מדבר מה' כלים כח"ב תו"מ המרומזים בה' אותיות אלקים, וע"כ אומר להיפך, אשר, אל נשאר במדרגה, וג' אותיות, הים, יצאו מן המדרגה. וצריכים לזכור דברים אלו, ולהתבונן בכל מקום אם המדובר הוא באורות או בכלים, ועם זה יתישבו הרבה סתירות מדומות. עלית המלכות לבינה טו) ויש להבין מאד, ענין המתקת המלכות בבינה, שהיא שורש כל החכמה. כי מלכות ה"ס מדת הדין שאין העולם יכול להתקיים בו, וע"כ העלה אותה המאציל לספירת הבינה, שהיא מדת הרחמים. שעל זה רמזו ז"ל, בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, דהיינו במלכות בלבד, שהיא מדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין (ב"ר ספי"ב), שע"י עליתה של המלכות לבינה, מקבלת המלכות צורת הבינה, שהיא מדת הרחמים, ואז מנהגת המלכות את העולם במדת הרחמים. וענין זה של עלית המלכות לבינה, נעשה בכל מדרגה ומדרגה, מראש עולם האצילות עד סוף עולם העשיה, כי אין לך מדרגה שלא תהיינה בה עשר ספירות: כח"ב חג"ת נהי"מ, והמלכות שבכל מדרגה עלתה לבינה שבאותה מדרגה ונמתקה שם. התחלקות כל מדרגה לב' חצאים טז) ונודע שהמלכות מסיימת כל ספירה וכל מדרגה, שפירושו, שהמלכות מעכבת את האור שבמדרגה, שלא יתפשט בתוכה, שהוא מכח הצמצום שנעשה עליה שלא תקבל האור העליון. וע"כ, אין האור של המדרגה נמשך אלא עד המלכות, וכשמגיע אל המסך שבמלכות הוא מסתיים. ואז נעשה על המסך שבמלכות, זווג דהכאה עם האור (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות י"ד עש"ה), ולפיכך כיון שהמלכות של המדרגה עלתה אל הבינה שבאותה המדרגה, נמצא, שהמלכות סיימה את האור במקום שעלתה, דהיינו באמצע הבינה, וחצי הבינה ות"ת ומלכות הנמצאים מתחת המלכות המסיימת, יצאו ממדרגתם, ונעשו למדרגה שניה מתחת המלכות. באפן, שמחמת עלית המלכות לבינה נחצתה כל מדרגה לשנים, אשר כתר וחכמה וחצי בינה שממעל המלכות, נשארו במדרגה, וחצי בינה ות"ת (הכולל חג"ת נה"י) ומלכות, יצאו מן המדרגה ונעשו למדרגה שמתחתיה. וסיום זה שעשתה המלכות באמצע הבינה, נקרא פרסא. וזכור זה. יז) בכל מדרגה, צריך שיהיו בה, ה' אורות, הנקראים: יחידה, חיה, נשמה, רוח, ונפש, המלובשים בה' כלים, הנקראים: כתר, חכמה, בינה, תפארת (הכולל חג"ת נה"י), ומלכות. ומתוך, שמחמת עלית המלכות לבינה, לא נשארו במדרגה אלא ב' כלים שלמים, כתר וחכמה, וג' כלים בינה ות"ת ומלכות חסרים בה, ע"כ לא נשאר בה מן האורות אלא ב' אורות, נפש רוח, המתלבשים בב' הכלים כתר וחכמה, וג' האורות, נשמה, חיה, יחידה, חסרים בה, כי אין להם כלים להתלבש בהם. ונמצא שהמדרגה נחסרה מג' ספירות ראשונות, כי מחמת עלית המלכות לבינה, נבקעה המדרגה לשני חצאים, שחציה נשאר במדרגה, שהוא, כתר וחכמה דכלים ונפש רוח דאורות, וחציה יצא מן המדרגה, שהוא בינה ותו"מ דכלים, ונשמה חיה יחידה דאורות. ולפיכך, נרמזה, עליה זו של המלכות לבינה, בסוד הי' שנכנסה לאור המדרגה, והאור נעשה לאויר, כי מחמת עלית המלכות לבינה, אבדה המדרגה את אור ג' ספירות ראשונות שלה, ונשארה בקומת רוח נפש, המכונה אויר (כמ"ש בבראשית א' אות ל"ב ב"הסולם" ד"ה בקע, ע"ש). וענין זה מרומז ג"כ בה' אותיות של השם אלקים, שנחלקו לב' חצאים, מי אלה, אשר ב' אותיות מ"י, רומזות על ב' אורות, רוח נפש, המלובשים בב' הכלים, כתר חכמה, שנשארו במדרגה. וג' אותיות אל"ה, רומזות על ג' הכלים, בינה ותפארת ומלכות, שיצאו מן המדרגה (כנ"ל אות י"ד). ירידת המלכות מבינה למקומה יח) אמנם ע"י עלית מיין נוקבין מתורה ותפלה של התחתונים, נמשכת הארה עליונה, מחכמה ובינה דא"ק, המוציאה בכל המדרגות, את המלכות מן הבינה, ומורידה למקומה (כמ"ש בויקהל דף מ"א ד"ה והארה ע"ש), אשר אז, אלו ג' הכלים, בינה, תפארת, ומלכות, שיצאו מקודם לכן מהמדרגה, מחמת כניסת הי', שהיא המלכות, לאור של המדרגה, וסיימה המדרגה תחת החכמה, והאור נעשה לאויר, הנה עתה, אחר שירדה המלכות משם, והי' יצאה מאויר, חוזרים הכלים למדרגתם, ושוב יש ה' כלים כח"ב תו"מ במדרגה, וכיון שיש ה' כלים חוזרים ומתלבשים בהם, כל ה' האורות, יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, וחזר האויר להיות אור. כי חזרה קומת ג' ראשונות למדרגה, הנקראים אור. זמן קטנות וזמן גדלות יט) והנה נתבאר, שמסבת עלית המלכות לבינה, נעשו ב' זמנים בכל מדרגה, זמן קטנות וזמן גדלות, כי עם עלית המלכות לבינה, היא מסיימת שם המדרגה תחת החכמה, ובינה ות"ת ומלכות של המדרגה יוצאים מן המדרגה ובאים למדרגה שמתחתיה, וע"כ לא נשארו במדרגה אלא כתר חכמה דכלים ורוח נפש דאורות, וחסרה מג"ר, וזה הוא זמן קטנות (כנ"ל באות י"ז). ואחר שהתחתונים מעלים מיין נוקבין וממשיכים הארה מחכמה בינה דא"ק, המוציאה את המלכות מבינה, אז ג' הכלים, בינה ותו"מ, שנפלו למדרגה שמתחתיה, חוזרים ועולים משם למדרגתם כבתחילה, וכיון שכבר יש ה' כלים כח"ב תו"מ במדרגה, חוזרים ומתלבשים בהם ה' אורות, נפש רוח נשמה חיה יחידה (כנ"ל אות י"ח), וזהו זמן הגדלות של המדרגה (וכבר הרחבנו אלו הדברים בהקדמת ספר הזהר דף כ' בהסולם בד"ה צייר. וטוב שתעיין שם). והנה נתבאר, שמחמת נפילת בינה ותו"מ של המדרגה למדרגה שמתחתיה נמצאת המדרגה בקטנות, דהיינו בחסרון ג"ר, וע"י חזרת בינה ותו"מ למדרגה, נמצאת המדרגה בגדלות, דהיינו במילוי ג"ר. איך התחתון עולה אל העליון שלו כ) ובדבר הזה של עלית המלכות לבינה, הוכן הקשר והאפשרות להעלות כל תחתון לעליון שלו. כי יש כלל, שהעליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ולפיכך במצב הקטנות של המדרגה, דהיינו בעת שעלית המלכות המסיימת לבינה, הוציאה את בינה ותו"מ מן המדרגה אל המדרגה שמתחתיה, נעשו אז בינה ותו"מ הללו, למדרגה אחת עם המדרגה שמתחתיה, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ולפיכך, במצב הגדלות של המדרגה, דהיינו בעת שהמלכות חוזרת ויוצאת מן הבינה, ובאה למקומה, ובינה ותו"מ שנפלו מן הבינה חוזרות למדרגתן, הרי הן לוקחות עמהן גם את המדרגה התחתונה, שהיו שורות בה בעת נפילתן, כי משום שכבר נעשו למדרגה אחת עם התחתונה בזמן נפילתן, ונתדבקו עמה כאחד, הנה הן לוקחות אותה עמהן, גם בזמן חזרתן אל המדרגה, ומעלים את המדרגה התחתונה למדרגה העליונה. ולפי הכלל, שהתחתון העולה למקום העליון נעשה כמוהו, נמצאת עתה המדרגה התחתונה שמקבלת כל האורות והמוחין הנמצאים במדרגה העליונה. והנה נתבאר איך עלית המלכות לבינה גרמה קשר בין המדרגות שכל מדרגה תוכל לעלות למדרגה העליונה ממנה. ולא עוד אלא אפילו המדרגה היותר תחתונה תוכל לעלות לרום המעלות, על ידי הקשר הזה שנעשה ע"י נפילת בינה ותו"מ מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה (כמ"ש בהסולם ויקהל דף מ"א ד"ה וזה אמרו. ע"ש). קטנות וגדלות דישסו"ת וזו"ן כא) ואחר שנתבאר ענין עלית המלכות לבינה בדרך הקף, דהיינו הנוהג בכל מדרגה ומדרגה מד' עולמות אבי"ע, אבאר עתה אותם הדברים בפרטות. ונקח לדוגמא, ב' המדרגות, הנקראות ישסו"ת וזו"ן שבעולם האצילות. אשר בסבת עלית המלכות דישסו"ת לבינה דישסו"ת במצב הקטנות, יצאו ג' הספירות, בינה ותו"מ דישסו"ת, ונפלו למדרגה שמתחת ישסו"ת, שהיא זו"ן, ובינה ותו"מ אלו נתדבקו במדרגת זו"ן בזמן נפילתן. ולפיכך כשהגיע זמן הגדלות, שהמלכות חזרה ויצאה מבינה דישסו"ת למקומה, שעל ידי זה חזרו ועלו בינה ותו"מ דישסו"ת מנפילתן ובאו למדרגת ישסו"ת, הנה העלו עמהן גם את זו"ן, מחמת שהיו דבוקים בהם בזמן הקטנות בעת נפילתן. ונמצא שגם זו"ן עלו ונעשו למדרגת ישסו"ת, ומקבלים ג"כ אותם ההארות והמוחין הראוים למדרגת ישסו"ת. לולא עלית המלכות לבינה לא היו זו"ן ראוים למוחין כב) ויש לדעת כאן, שזו"ן מבחינתם עצמם אינם ראוים לקבל מוחין כלל, משום שמקורם של זו"ן, הוא מבחינת למטה מטבור דא"ק (עי' לעיל אות י"ז), ששם שולטת המלכות דמדת הדין, שכח הצמצום רוכב עליה ואינה ראויה לקבל האור העליון. אבל עתה שבינה ותו"מ דישסו"ת העלו את זו"ן למדרגת ישסו"ת, נעשו זו"ן כמדרגת ישסו"ת, ויכולים לקבל האור העליון כמוהם. כג) עתה תבין היטב, מה שאמרו חז"ל (ב"ר ספי"ב) "בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין" דהיינו במלכות דצמצום ראשון, שהיא מדת הדין. והעולם, יש לפרשו על זו"ן דאצילות המכונים עולם, וכן יש לפרשו על העולם הזה, המקבל מזו"ן דאצילות, כי כל המקובל לזו"ן דאצילות, אפשר שיקובל לבני אדם שבעולם הזה, וכל שאינו מקובל לזו"ן, אינו מקובל לבני העולם הזה, כי למעלה ממדרגת זו"ן אין אנו יכולים לקבל. ולפיכך, כיון ששורש הזו"ן הוא מלמטה מטבור דא"ק, ששם שולטת המלכות דמדת הדין, אין הם יכולים לקבל האור העליון, ולהתקיים, מחמת הצמצום שבמלכות הרוכב עליהם. ומכ"ש העולם הזה שלא יהיה יכול להתקיים. וז"ש "ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין", דהיינו שהעלה המלכות דכל מדרגה, שהיא מדת הדין, אל הבינה של המדרגה, שהיא מדת הרחמים, ונמצא שהמלכות דישסו"ת עלתה לבינה דישסו"ת, שעל ידי זה נפלו בינה ותו"מ דישסו"ת למדרגה שמתחתיה, שהיא זו"ן, ונתדבקו עמהם, ומשום זה בזמן הגדלות דישסו"ת, שהמלכות חזרה וירדה מבינה דישסו"ת למקומה, ושלושת הכלים בינה ותו"מ דישסו"ת חזרו למקומם, לישסו"ת, כבתחילה, הנה אז לקחו עמהם גם את זו"ן הדבוקים בהם, והעלו אותם אל מדרגת ישסו"ת, ונעשו זו"ן כמדרגת ישסו"ת, דהיינו שנעשו ראויים לקבל האור העליון כמו ישסו"ת (כנ"ל אות כ"א), וע"כ מקבלים האור העליון דישסו"ת ומשפיעים לעולם הזה, ועתה יכול העולם להתקיים. אבל לולא השיתוף של מדת הדין במדת הרחמים, דהיינו אם לא עלתה המלכות דישסו"ת לבינה דישסו"ת, אז לא היו נופלים בינה ותו"מ דישסו"ת לזו"ן, ולא היתה שום מציאות שזו"ן יעלו לישסו"ת, ואז לא היו יכולים לקבל האור העליון בשביל העולם, והעולם לא היה יכול להתקיים. והנה נתבאר ענין עלית המלכות לבינה. ענין תקון קוין כד) הנה בג' הפרצופין הראשונים דא"ק, הנקראים גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק, היו הספירות זו תחת זו בקו אחד. אלא שבעולם הנקודים המלביש מטבור ולמטה דא"ק, נעשה תקון קוין בג"ר שלהן, ולא בז"ס תחתונות. ובעולם האצילות, נתתקן תקון קוין, גם בז"ס תחתונות. ב' בחינות בתקון קוין כה) וטעם הדברים הוא, כי תקון הקוין שנעשה בעשר ספירות, נמשך מעלית המלכות לבינה, שנעשתה נוקבא לחכמה, ומכח זה נעשו ב' צדדים בעשר הספירות, כי המלכות שנתערבה בכל ספירה וספירה, נעשתה לצד שמאל של הספירה, ועצם הספירה נבחן לקו ימין שבספירה, וקו השמאל היה פוגם את קו הימין. אז נזדווג אור העליון על המסך של הדינין שבמלכות זו, וקומת החסדים שיצאה בזווג דהכאה של האור העליון על המסך של אותה המלכות, נעשתה לקו אמצעי המיחד, ומשוה ב' הקוין זה לזה, כי לולא הדינין שבמלכות, לא היה זווג דהכאה, ולא היו החסדים המרובים, ע"כ נעשתה המלכות שהיא שמאל, חשובה כמו עצם הספירה, שהיא ימין. ונודע שתחלת התקון של עלית מלכות לבינה, נעשה בעולם הנקודים שיצא אחר פרצוף ס"ג דא"ק, לפיכך מתחיל גם תקון ג' קוין מעולם הנקודים, כי זה תלוי בזה, משא"כ בג' הפרצופין הראשונים גלגלתא ע"ב ס"ג שקדמו לעולם הנקודים, שבהם עוד לא נתתקן ענין עלית המלכות לבינה, ע"כ לא היו בהם ג' קוין, אלא קו אחד בלבד. כו) וכל זה יתכן רק בג"ר דעולם הנקודים, שהם בחינת ג"ר דבינה, שהחסדים שלהן הם ג"ר, להיותן אור חסדים מעצם מהותן, כי הן אינן מקבלות אור חכמה לעולם (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף ו' במראות הסולם ד"ה והוא מטעם), ולפיכך מספיקה קומת החסדים שיצאה על המסך דמלכות, ליחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, ולהחזיר ג"ר אל הספירות. מה שאין כן בז' ספירות תחתונות שבעולם הנקודים, שהן בחינת ז"א, שעיקרו הוא הארת חכמה בחסדים (כמ"ש בתלמוד עשר ספירות חלק א' פ"א אות נ'), הרי הן צריכות לחכמה, וכיון שהמלכות מעורבת בכל הספירות אין הן יכולות לקבל חכמה, וע"כ הן נמצאות בחסרון ובפגם כל עוד שהחכמה אינה מאירה בהן, ולפיכך אין קומת החסדים, שיצאה על מסך דמלכות, מועילה להן כלל להשוות את ב' הקוין ימין ושמאל זה לזה, שהרי דינין שבשמאל, שהם הדינין של המלכות שעלתה לבינה, פוגמים את קו הימין, ומרחיקים ממנו אור הג"ר. הרי שתקון קוין דג"ר, אינו מועיל כלום לתקן את ב' הקוין ימין ושמאל שבו"ק, כי הו"ק שבכל הספירות הוא מהתכללות ז"א שמה, שכל זמן שאין לו הארת חכמה נמצא בחסרון ובפגם. תקון קוין בז"ת ובישסו"ת כז) ולפיכך תקון הראשון שצריכים לז"ס תחתונות, הוא, להוריד תחילה הדינין שבמלכות שנתערבה בספירות, דהיינו פשוט להמשיך הארה מחכמה בינה דא"ק המורידה את המלכות מן הבינה, ומחזירה למקומה (כנ"ל אות י"ח), שאז חוזרים ג' הכלים בינה ותו"מ אל הספירה, ונעשים קו שמאל, וכו"ח שנשארו נעשו לקו ימין, וכיון שהמדרגה נשלמה בה' כלים כח"ב תו"מ חוזרים לה כל ה' אורות נרנח"י (כמ"ש שם), וחזר אור החכמה אל המדרגה. ואז יכול הקו האמצעי ליחד ב' הקוין זה בזה, ולהשלים המדרגה בכל תקוניה. כח) והתקון השני הוא, לחזק את הפרסא (הנזכרת לעיל באות ט"ז ע"ש), שהיא כח הסיום של המלכות שעלתה לבינה, באופן שלא תתבטל לעולם, ואפילו בעת שהמלכות יורדת מן הבינה, נשאר כח הסיום שלה במקום בינה, ובינה ותו"מ המתחברים למדרגה, צריכים לעלות למעלה מן הפרסא, ושם מתחברים אל המדרגה, אבל בהיותם נמצאים למטה תחת הפרסא, אין הם יכולים להתחבר אל המדרגה, אע"פ שכבר ירדה משם המלכות, מפני שכח הסיום שלה נשאר גם אחר ירידתה משם. כט) וכשבינה ותו"מ עולים למעלה מן הפרסא ומתחברים אל המדרגה, אינם נעשים מדרגה אחת ממש, עם ב' הכלים כתר וחכמה, כי נשאר הפרש בין ב' הכלים כתר וחכמה, שלא נפגמו מעולם, כי לא יצאו ממדרגתם, לבין ג' הכלים בינה ותו"מ, שיצאו ממדרגתם ונפגמו בעת קטנות, ועתה חזרו. וההפרש הזה עושה אותם לב' קוין ימין ושמאל, שכתר וחכמה של המדרגה, נעשו לקו ימין. ובינה ותו"מ של המדרגה, נעשו לקו שמאל (כמ"ש ויקהל אות ק"ל ד"ה וזה). ל) והפרש זה, וימין ושמאל אלו, אין הפירוש ח"ו במקום, כי הרוחני הוא למעלה ממקום ולמעלה מזמן, אלא, הפרש, פירושו שאינם רוצים להתחבר זה עם זה. וימין, פירושו אור החסדים. ושמאל, פירושו, אור החכמה. והענין הוא, כי כתר וחכמה של המדרגה, הנשארים בה בעת קטנות עם אור החסדים, הם מסתפקים באור החסדים הזה גם בעת גדלות, דהיינו גם אחר שירדה המלכות מבינה, משום שאור זה לא נפגם, כנ"ל, ואינם רוצים לקבל אור החכמה וג"ר שחזרו אל המדרגה זה עתה, עם חזרת בינה ותו"מ אל המדרגה (המובא לעיל באות י"ח), וע"כ נבחנים הכתר והחכמה לקו ימין, דהיינו לאור חסדים. ובינה ותו"מ אלו, שבחזרתם למדרגה הביאו אור החכמה וג"ר למדרגה, אינם רוצים להתחבר עם כתר וחכמה, מפני שהם מחזיקים באור החסדים שהיה להם בזמן הקטנות, ובינה ותו"מ מחשיבים יותר אור החכמה שהגיע עתה אל המדרגה. וע"כ נבחנים לקו שמאל, מפני שמחזיקים באור החכמה. לא) וההפרש הזה שבין קו ימין לקו שמאל, נבחן גם כן למחלוקת של הימין והשמאל (כמ"ש בבראשית א' דף נ"ז ד"ה וזה. ובאד"ר אות רי"ד), כי קו ימין המחזיק בחסדים רוצה לבטל אור החכמה שבקו שמאל, ולהשליט אור החסדים בלבד. וקו שמאל המחזיק באור החכמה, רוצה לבטל אור החסדים שבקו ימין, ולהשליט אור החכמה. ומסבת המחלוקת הזו שניהם אינם מאירים, כי אור החסדים שבקו ימין, חסר מאור החכמה, והוא כגוף בלי ראש. ואור החכמה שבקו שמאל הוא חשך לגמרי, מפני שאין אור החכמה יכול להאיר בלי חסדים (כמ"ש בבראשית א' דף מ"ז ד"ה נפק). לב) ואין תקון למחלוקת הזו אלא על ידי הקו האמצעי, הנעשה על ידי התחתון העולה שם למ"ן, בסוד הקו האמצעי, שנעשה זווג מהאור העליון על המסך של התחתון, המכונה מסך דחירק, ויוצאת עליו קומת החסדים, שה"ס הקו האמצעי, שמצד אחד ממעט המסך הזה את ג"ר דקו שמאל, ומצד ב' הוא מרבה את אור החסדים, ובב' אלו הוא מכריח את הקו השמאלי להתיחד עם הקו הימני, ובזה, נמצא אור ו"ק דחכמה של קו השמאל, מתלבש בחסדים שבקו ימין, שעתה הוא יכול להאיר, ונשלם קו השמאל. וכן אור החסדים שבקו ימין מתיחד עם החכמה שבקו שמאל, ונמצא משיג בזה את אור ג"ר, ונשלם קו הימין. והנך רואה, איך הקו האמצעי משלים ב' הקוין, ימין ושמאל. והנה נתבאר תקון ג' קוין בדרך כלל, שנתתקן בז"ס תחתונות. יציאת ג' קוין בישסו"ת לג) ועתה נבאר סדר יציאת שלשה קוין במדרגה אחת בדרך פרט, וממנה תקיש לכל המדרגות. דהיינו למשל במדרגת ישסו"ת, שהיא בחינת ז"ס תחתונות דבינה. כי ג"ר דבינה דא"א נתתקנו באו"א עלאין, וז"ת דבינה דא"א נתקנו בישסו"ת. והנה תחילה יצא קו ימין דישסו"ת, שהוא כו"ח דישסו"ת. והוא נתתקן בעת עלית המלכות דישסו"ת לבינה דישסו"ת, וסיימה מדרגת ישסו"ת תחת החכמה, ובינה ותו"מ דישסו"ת נפלו למטה למדרגת ז"א (כנ"ל אות כ"א), ואלו ב' הכלים כתר וחכמה, שנשארו במדרגת ישסו"ת, נעשו לקו ימין, כנ"ל. וכיון שאין שם רק ב' כלים כו"ח, אין בהם רק ב' אורות נפש רוח, וחסרים מג"ר (כנ"ל אות כ"ו ע"ש). לד) ואח"כ יצא הקו השמאלי, שהוא ג' הכלים, בינה ותו"מ דישסו"ת, אחר שחזרו ועלו מנפילתם. והוא נתתקן על ידי הארת חכמה ובינה דא"ק, המוציאה את המלכות המסיימת מן הבינה דישסו"ת, ומחזירה למקומה, שאז חוזרים ועולים בינה ותו"מ דישסו"ת למדרגתם (כנ"ל אות כ"א), וכיון שנשלמו ה' כלים בפרצוף, נתלבשו בהם כל הנרנח"י, ואז הם נעשים לקו שמאל דישסו"ת (כנ"ל אות כ"ט). ועם יציאת הקו השמאלי נעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, שהימין רוצה לבטל את השמאל ולשלוט לבדו, וכן השמאל רוצה לבטל את הימין ולשלוט לבדו (כנ"ל אות ל"א), ומשום זה שניהם אינם יכולים להאיר, כל עוד שלא נתקן הקו האמצעי המיחד אותם. לה) ואח"כ יוצא הקו האמצעי, והוא יוצא על ידי המסך של המדרגה התחתונה מישסו"ת, שעלתה למ"ן לישסו"ת (כנ"ל אות ל"ב), שהיא ז"א, שהוא עלה לישסו"ת ביחד עם ג' הכלים בינה ותו"מ, בעת שחזרו ועלו למדרגתם (כנ"ל אות כ"א), שקומת האור היוצא על המסך הזה מיחד הימין והשמאל שבישסו"ת לאחד, אלא שהימין יאיר ממעלה למטה, והשמאל יאיר ממטה למעלה, ואז מתלבשת החכמה בלבוש החסדים ויכולה להאיר, והחסדים נכללים בהארת החכמה ונשלמים בג"ר. והנך מוצא, שמטרם ביאת הקו האמצעי, היו הקו הימני והקו השמאלי במחלוקת זה עם זה, והיו רוצים לבטל זה את זה, שהקו הימני בהיותו שורש המדרגה, ובלתי נפגם, רוצה לבטל את שליטת השמאל ולהכניעו, כיחס השורש אל הענף שלו. והקו השמאלי בהיותו מחזיק באור החכמה, שהוא גדול מאור החסדים שבקו ימין (כנ"ל אות ל'), ע"כ כחו גדול לבטל את אור החסדים שבקו ימין, ומשום זה שניהם לא היו יכולים להאיר, כי החכמה אינה יכולה להאיר בלי לבוש מן החסדים, והחסדים בלי הארת חכמה, הם ו"ק בלי ראש. לו) והטעם שהחכמה אינה יכולה להאיר בלי אור החסדים, הוא, כי המדובר הוא בישסו"ת, שהוא ז"ס תחתונות דבינה, שהם חג"ת נהי"מ דבינה. ואלו חג"ת נהי"מ דבינה, אינם בחינת בינה עצמה, אלא מהתכללות ז"א בבינה, כי כל עשר הספירות נכללות זו מזו, ויש בכל ספירה ע"ס, למשל ספירת הבינה נכללת מכל ע"ס, כח"ב תו"מ, ובינה שבה היא בחינתה עצמה, וכתר וחכמה שבה, היא מכתר וחכמה שנכללו בה. ותפארת ומלכות, שהם חג"ת נהי"מ שלה, הם מהתכללות זו"ן שבה. ונודע שספירת ז"א ממקורה בע"ס דאור ישר, הוא אור החסדים בעיקר, אלא שאור החכמה מאיר בחסדים שלו (כמ"ש בתלמוד עשר הספירות חלק א' פרק א' אות נ', ע"ש). ולפיכך, אי אפשר בכל ז"ס תחתונות, שתאיר החכמה בלי חסדים, כי חסר בהם עיקר העצם והנושא של הארת החכמה, דהיינו החסדים, שהם עיקר עצמותו של ז"א דע"ס דאור ישר, שהוא שורש כל ז"ס תחתונות הכלולות בכל המדרגות. ומכאן הכלל, שרק באור ג"ס ראשונות יכולה החכמה להאיר בלי חסדים. אבל בז"ס תחתונות, שבכל מקום שהם, הם בחינת ז"א, אי אפשר שתאיר החכמה בלי חסדים, כי החסדים הם עיקר מהותם. וע"כ אם החכמה חסרה מחסדים, היא חושך ולא אור. לז) אבל משום גבהה של החכמה שהשמאל אוחז בה, אין קו השמאל נכנע בשום פנים להתיחד עם החסדים שבקו הימין, ולא עוד, אלא שלוחם עמו ורוצה לבטלו, כאמור. ואינו נכנע אל הימין, זולת ע"י ב' כחות העולים מהקו האמצעי, שפועלים עליו ומכניעים אותו: א. הוא המסך דבחי"א שבקו האמצעי, שהוא ז"א, שהמסך הזה ממעט את קומת החכמה שבקו שמאל מבחינת ג"ר דחכמה, לקומת ו"ק דחכמה, דהיינו שלא תתפשט החכמה להאיר ממעלה למטה, אלא תאיר בבחינת מלמטה למעלה, שהארה זו נבחנת לו"ק דחכמה בלבד. ב. הוא הזווג של האור העליון הנעשה על מסך זה דבחי"א, הממשיך קומת אור החסדים. ואז מאחר שמצד אחד ירדה קומת החכמה שבשמאל לו"ק דחכמה, שהוא מכח המסך, ומצד ב' נתרבו החסדים על הקו השמאלי מב' צדדים, מצד קו הימין, ומצד הזווג של האור העליון על המסך שבקו האמצעי, הנה אז נכנע קו השמאל ומתיחד עם החסדים שבקו ימין ושבקו האמצעי (ועי' בזהר אמור אות קצ"ז בהסולם). אמנם כל זמן שהמסך שבקו האמצעי אינו ממעט קומת ג"ר דחכמה, אין שום כח בעולם שיוכל ליחד אותו עם קו הימין (ועי' בראשית א' דף ס' ד"ה מחלוקת). לח) ויש לדעת שב' כחות פועלים במסך הזה דקו האמצעי, כדי להמעיט קומת ג"ר דחכמה שבקו השמאל. כי נתבאר לעיל (באות כ"ב) שזו"ן מבחינתם עצמם אינם ראויים לקבל מוחין, משום ששולטת בהם המלכות דמדת הדין, שכח הצמצום רוכב עליה שלא לקבל הארת החכמה. ומלכות זו דמדת הדין, אנו מכנים מנעולא (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף נ"ט בהסולם בד"ה גו). אלא אח"כ נשתתפה המלכות במדת הרחמים, דהיינו בבינה, שמבחינת מלכות המשותפת בבינה הם ראויים לקבל מוחין, דהיינו אור החכמה. ומלכות זו המשותפת בבינה, אנו מכנים אותה מפתחא (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף נ"ז בהסולם בד"ה ההוא). לפיכך גם במסך דז"א, שהוא הקו האמצעי, יש ב' כחות הללו, של מנעולא ושל מפתחא, שמתחילה, כשהוא צריך למעט ג"ר דקו שמאל, הוא פועל זה במסך דמנעולא, דהיינו במלכות דמדת הדין, שבכל מקום שהוא מתגלה פורח משם האור העליון (כמ"ש בסולם ויצא י"ג בד"ה סתרא). אמנם מתוך שהוא רוצה להשאיר ו"ק דחכמה, הוא מעלים אח"כ את המסך הזה דמנעולא, ופועל עם המסך דמפתחא, שהיא המלכות המשותפת בבינה, ובכחה נשארה על כל פנים הארת ו"ק דחכמה (ועי' כל זה בסולם לך דף י"ג בד"ה ונתבאר). והנה נתבאר היטב, איך ז"א עולה ביחד עם בינה ותו"מ דישסו"ת למדרגת ישסו"ת, וע"י המסך שלו הוא מיחד ומשלים ב' הקוין דימין ודשמאל שבישסו"ת, ונעשה לקו אמצעי שם. ואלו ג' הקוין שבישסו"ת נקראים חכמה בינה דעת דישסו"ת. שב' הקוין ימין ושמאל נקראים חו"ב, וז"א, שהוא הקו האמצעי המכריע ביניהם נקרא דעת. חולם שורק חירק לט) וג' קוין אלו מכונים גם כן, ג' נקודות, חולם, שורק, חירק. שקו ימין ה"ס נקודת החולם. וקו שמאל ה"ס נקודת השורק, דהיינו מלאפום, שהוא ו' ובתוכה נקודה. והקו האמצעי, ה"ס נקודת החירק. וטעם הדברים כי נקודות רומזות על הארת החכמה, שהם מחיים ומנענעים את האותיות, שהם הכלים. ולפיכך קו הימין שנתתקן בעת עלית המלכות לבינה, שהוא חסר חכמה (כנ"ל באות ל'), רמוז בנקודת החולם, שדרכה לעמוד ממעל לאותיות, שזה מורה שהנקודה, שהיא החכמה, אינה מתלבשת בכלים שהם האותיות, אלא נמצאת ממעל לכלים. וקו השמאל, הנתקן מבינה ותו"מ, אחר שחזרו למדרגתם, שהם מחזיקים באור החכמה (כנ"ל באות ל'), ע"כ רמוז בנקודת השורק, שהוא ו' שבתוכה נקודה, שזה מורה שהנקודה שהיא חכמה, מלובשת בתוך הכלים המכונים אותיות. והקו האמצעי, הנתקן ממדרגה שמתחתיה שעלה למדרגה העליונה והכריע והשלים ב' הקוין שלה (כנ"ל באות ל"ב ובאות ל"ה), שלולא הקו האמצעי לא היתה החכמה יכולה להאיר (כמ"ש שם), ומתוך שהתקון הזה מגיע ממדרגה שמתחתיה, הוא רמוז בנקודת החירק העומדת מתחת האותיות שהם הכלים. להיותה מדרגה שמתחתיה. ומשום זה אנו מכנים תמיד המסך דקו האמצעי, בשם מסך דחירק (ועי' כל זה בסולם בראשית א' אות ט'). קו האמצעי למעלה מב' קוין מ) אכן יש בחינת קו אמצעי, שהוא למעלה מב' הקוין, והיינו בג' רישין דעתיקא, אשר הרישא דלא אתיידע מכריע ומיחד ב' הקוין ימין ושמאל שהם ב' רישין כתרא וחכמה סתימאה דא"א, שהם למטה ממנו (כמ"ש באדרא זוטא דף ט"ו ד"ה ויש פירוש, ובדף כ"ז ד"ה ביאור). אמנם הם נתקנו לבחינת שורש לג' קוין, אבל בכל ג' קוין חוץ מאלו, בא הקו האמצעי מלמטה, כמבואר. והנך מוצא, ג' בחינות תקון קוין. א. תקון קוין שבג' רישין דעתיקא, אשר הקו האמצעי הוא למעלה מב' הקוין כנ"ל. ב. הוא תקון קוין שבג"ר, שאף בקו השמאל אין גילוי חכמה (כנ"ל באות כ"ו). ג. הוא תקון קוין שבז"ס תחתונות, אשר בקו שמאל יש גילוי חכמה (כנ"ל מאות כ"ז עד אות ל"ט). שלש מיני חכמות שבאצילות מא) ג' חכמות הן באצילות. א. היא חכמה שבע"ס דאור ישר, שבפרצופין היא חכמה סתימאה דא"א. ב. היא ג"ר דבינה, שבפרצופין היא או"א, ונקראת חכמה דימין. ג. היא ז"ת דבינה, שבפרצופין היא ישסו"ת, ונקראת חכמה דשמאל. ושתי החכמות הראשונות, סתומות הן, ואינן מאירות לתחתונים, ורק החכמה השלישית, דהיינו חכמה דשמאל, היא הנגלית במקום המלכות, והיא המאירה לזו"ן ולתחתונים. מב) כי כבר ידעת, שא"א הוא חכמה דאצילות, ואו"א הם ג"ר דבינה דאצילות, וישסו"ת הם ז"ס תחתונות דבינה דאצילות. ונודע שאין בראש דא"א, רק ב' ספירות כתר וחכמה, הנקראים כתרא וחכמה סתימאה, והבינה שלו, יצאה מראשו ונעשתה לבחינת גוף בלי ראש, דהיינו מחמת המלכות המסיימת שעלתה וסיימה הראש תחת החכמה שלו, שמשום זה, כבר נמצאים בינה ותו"מ תחת מלכות המסיימת שבראש (כנ"ל באות ל"ג), וע"כ נעשית לבחינת גוף. ובינה ותו"מ אלו נקראים כולם על שם בחינה עליונה שבהם, שהיא בינה. וכיון שיצאה מראש לבחינת גוף בלי ראש, כבר אינה ראויה לקבל חכמה, עד שתחזור לראש דא"א. מג) ובינה זו נחלקה לב' בחינות, ג"ר וז"ת. והוא מטעם כי הפגם של חסרון חכמה שנעשה בה עם יציאתה מראש א"א, אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותן תמיד בסו"ה, כי חפץ חסד הוא, שהבינה חפצה רק באור החסדים ולא באור החכמה, ואפילו בהיותה בראש א"א, לא היו ג"ר שלה מקבלות חכמה אלא חסדים בלבד. וזה נמשך לה מבינה דאו"י, שכל עצמותה, הוא חסדים בלי חכמה (כמ"ש בפתלחה"ק אות ה'). וע"כ אין ג"ר דבינה נפגמות במשהו מחמת יציאתן מראש, והן נחשבות ממש בכל השלמות כעודן בראש דא"א, ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה למדרגה בפני עצמן, ומהן נתתקנו או"א עלאין, המלבישים מפה ולמטה דא"א, הנחשבים תמיד לג"ר, אע"פ שנמצאים מתחת הראש דא"א. אבל ז"ס תחתונות דבינה, שאינם עצמותה של הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה (כנ"ל אות כ"ו). שעיקר מהותו של ז"א הוא הארת חכמה בחסדים (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה'), ע"כ הן צריכות להארת חכמה, כדי להשפיע לזו"ן, וכיון שבעת יציאתן מראש דא"א, אינן ראויות לקבל חכמה בשביל זו"ן, הן נבחנות כפגומות, ומשום זה נבדלו מג"ר דבינה השלמות, ונעשו למדרגה נבדלת בפני עצמה, ומהן נתקנו פרצוף ישסו"ת דאצילות, המלבישים מחזה ולמטה דא"א. שהם בחינת ו"ק בלי ראש, עד שתחזור הבינה לראש דא"א, ואז משיגים ג"ר. מד) והנך רואה, שעצם החכמה היא בראש דא"א, דהיינו הנקראת חכמה סתימאה, משום שחכמה זו המקורית, נסתמה בראש א"א, ואינה מאירה לתחתונים, שהם למטה מראש דא"א. ואו"א וישסו"ת הם בינה המקורית דאצילות, המכונה קומת ס"ג דמ"ה, שעיקרם חסדים ולא חכמה. וביציאת הבינה מראש דא"א, נפגמו רק ז"ת דבינה, שהן ישסו"ת, שנשארו משום זה בחסרון ג"ר. ואינן נשלמות אלא בחזרת הבינה לראש א"א, שאז מקבלת חכמה בשביל זו"ן. ואז הן נבחנות לחכמה דקו שמאל. שפירושו, שחכמה זו אינה מתגלית אלא בדרך ג' קוין שיוצאים בישסו"ת, אשר בקו שמאל שבג' קוין אלו מתגלית החכמה (כנ"ל אות ל"ד ע"ש). אמנם אע"פ שג"ר וז"ת דבינה, שהם או"א וישסו"ת חזרו לראש א"א, אין ישסו"ת מקבלים החכמה ישר מחכמה סתימאה שבראש א"א, מפני שכל מדרגה אינה מקבלת אלא מהמדרגה העליונה הסמוכה לה. אלא שאו"א מקבלים החכמה מחכמה סתימאה שבראש א"א, ומשפיעים לישסו"ת. מה) ואו"א נבחנים לחכמה דימין, מפני שאפילו בהמצאם מתחת הראש, הם שלמים כמו שהיו בראש, והם מיוחדים תמיד עם חכמה סתימאה שבראש א"א. אלא שאינם מקבלים ממנה, להיותם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא. כנ"ל (ועי' בסולם צו אות קנ"א, ופנחס אות ר"ו). והנה נתבאר היטב, אשר עצם החכמה היא בראש א"א. אבל היא סתומה שאינה מאירה כלום למטה מראשו. והארת חכמה סתימאה הנכללת באו"א, אע"פ שאינם מקבלים אותה ממש, נבחנת לחכמה דימין. ובחזרתם לראש נקראים חכמה עלאה. ומה שנבחנים לחכמה, אע"פ שאין מקבלים אותה, הוא, מפני שיחודם עם החכמה עושה את החסדים שבאו"א לג"ר גמורים. והחכמה המאירה בישסו"ת היא חכמה דשמאל, מפני שאינה מאירה בה אלא בקו שמאל. וחכמה זו דשמאל נקראת ל"ב נתיבות החכמה (כמ"ש באד"ז אות ע"ג), והיא החכמה הנגלית לזו"ן ולתחתונים. אבל חכמה דימין, אינה מאירה כלום מבחינת חכמה, אלא חסדים בלבד, שהרי או"א אינם מקבלים החכמה, כנ"ל. ומכל שכן חכמה דאו"י שבראש דא"א, שאינה מאירה למטה מראשו, כי ע"כ נקראת חכמה סתימאה. הרי שאין הארת החכמה מתגלית אלא חכמה דשמאל בלבד. אמנם, אין זו חכמה ממש, אלא בינה שמקבלת חכמה בשביל זו"ן. ג' אותיות מ' ל' צ' שבצלם מו) המוחין דגדלות, דהיינו אחר שהמלכות חזרה וירדה ממקום בינה למקומה עצמה, ובינה ותו"מ חזרו למדרגתם ונשלמה המדרגה בחמשה כלים כח"ב תו"מ, ובחמשה אורות נרנח"י (כנ"ל אות י"ח), שזה נבחן שהמלכות, שה"ס י', שנכנסה לאור ועשתו לאויר, חזרה ויצאה מן האויר, וחזר האויר להיות אור (כמ"ש שם), יש להבחין במוחין אלו ג' מדרגות, המרומזות בג' אותיות מ' ל' צ' שה"ס צלם. מדרגה א': היא ג"ר דבינה שנתקנו באו"א עלאין, שהם בסו"ה, כי חפץ חסד הוא, ואינם מקבלים חכמה לעולם. ולפיכך נבחן בהם שאין הי' יוצאת מאויר שלהם. כי אויר ה"ס קומת רוח שהם חסדים, אשר באו"א נבחנים החסדים האלו לג"ר ממש, ואין להם ענין להוציא הי' מאויר שלהם. והם הנקראים ם' דצלם, שאות זו רומזת שיש בהם ד' מוחין חכמה, בינה, ימין דדעת, ושמאל דדעת, שכל מוח כלול מע"ס והם ם' ספירות. ועוד רומזת, שהמוחין סגורים כמו בטבעת, שהיא צורת ם' שלא לקבל חכמה. מז) מדרגה ב': היא ז"ס תחתונות דבינה שנתתקנו בישסו"ת, שהן צריכות חכמה כדי להשפיע לזו"ן (כנ"ל אות מ"ג), שע"כ בעת גדלות הי' יוצאת מאויר שלהן, ואור החכמה חוזר אליהן כדי להשפיע לזו"ן, אבל גם הן אינן מקבלות חכמה לעצמן, להיותן מן הבינה, וכל הבינה, בין ג"ר ובין ז"ת, היא מאור החסדים, וכל ההפרש הוא בז"ת, שהן מקבלות חכמה בשביל להשפיע לזו"ן. ומדרגה זו נקראת ל' דצל"ם. שאות זו רומזת שיש בהן ג' מוחין חכמה בינה דעת, שבכל מוח ע"ס, והן ל ספירות. כי הימין דדעת והשמאל דדעת נחשבים כאן לאחד, להיותם בחינת הקו האמצעי ליחד החכמה והבינה. מח) מדרגה ג': היא זו"ן, שבהם נתגלה החכמה מחזה ולמטה, כי בהם הוא מקום הגילוי של החכמה. ונק' צ' דצל"ם, על שם ט"ס שבזו"ן שכל אחת כלולה מעשר, והן צ'. והנה נתבארו ג' אותיות מ' ל' צ' בג' פרצופין או"א וישסו"ת וזו"ן, בכללות עולם האצילות. אבל כן הוא גם בפרטי פרטות, שאין לך מדרגה שלא תהיה נבחנת בג' בחינות מל"צ אלו, אשר בכל אחת מהן יש מל"צ. מט) אמנם מקום גילוי החכמה אינו בז"א, אלא במלכות, ומה שאנו אומרים, שמחזה ולמטה דז"א מתגלה החכמה, הוא משום שמחזה ולמטה דז"א, נבחן לבחינת מלכות. באופן, שאין החכמה מתגלה בט' ספירות ראשונות, אלא במלכות בלבד. וע"כ נקראת המלכות חכמה תתאה (כמ"ש בסולם בראשית א' דף רע"ו ד"ה ועוד כמה). ב' בחינות עלית מ"ן נ) יש ב' בחינות עלית מ"ן דז"א, א': מתוך שג"ר דבינה שה"ס או"א עלאין הם תמיד באחורים לחכמה, דהיינו שאינם רוצים לקבל חכמה אלא חסדים, בסו"ה כי חפץ חסד הוא. כנ"ל. ואין ישסו"ת יכולים לקבל חכמה מא"א, אלא דרך או"א (כנ"ל אות מ"ד). לפיכך אי אפשר שישסו"ת יקבל חכמה דרך או"א, אלא אם כן שז"א עולה למ"ן לישסו"ת, ואז מסירים או"א את האחורים שלהם מן החכמה, והחכמה עוברת דרך או"א אל ישסו"ת. והתעוררות זו, נמשכת מבינה דאור ישר הממשכת הארת חכמה בחסדים בשביל ז"א דאור ישר (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה'). ולפיכך בכל עת שז"א עולה למ"ן, מתעוררים או"א להמשיך לו חכמה (ועי' להלן אות פ"ג). נא) בחינה ב': דעלית מ"ן דז"א, הוא כדי ליחד ב' קוין ימין ושמאל שבישסו"ת (כנ"ל אות ל"ה), כי כשיוצא קו שמאל דישסו"ת, נעשית מחלוקת בין ימין ושמאל, שמשום זה שניהם אינם מאירים, עד שז"א מיחדם זה בזה, בסוד הקו האמצעי, ואז מאירים שניהם (כמ"ש שם). תלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא נב) והנה נתבאר שבחינה ב' דעלית מ"ן דז"א לישסו"ת, היא ליחד ב' קוין, ימין ושמאל דישסו"ת, שאינם יכולים להאיר זולת ע"י מסך דחירק שבז"א (עי' לעיל אות ל"ט בסוף), שהוא משלים בהם את הקו האמצעי, המכריע ב' הקוין דבינה. וזה נבחן שיוצאים ג' קוין בבינה, הנק' חכמה בינה דעת, על ידי המסך דז"א. ויש כלל, שכל השיעור שהתחתון גורם שיאיר בעליון זוכה בו גם התחתון, ולפיכך כיון שז"א גרם במסך שלו שיצאו ג' קוין, חכמה בינה דעת, בישסו"ת, זוכה גם ז"א בג' קוין חכמה בינה דעת. וז"ש בזהר (בראשית א' אות שס"ג) תלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא, ע"ש. שורש הנוקבא דז"א, דהיינו המלכות נג) בעת קטנות דעולם הנקודים, היה לז"א, שהוא חג"ת נה"י דנקודים, ששה כלים חב"ד חג"ת (כי מצד האורות, שהקטנים גדלים תחילה, נקראים חג"ת נה"י, וחסרים מג"ר, ומצד הכלים, שהעליונים גדלים תחילה, נקראים חב"ד חג"ת, וחסרים מנה"י דכלים (כמ"ש בפלחה"ק אות כ"ד ע"ש). והיה חסר לו נה"י דכלים). והיה זה, מחמת עלית המלכות במקום בינה דז"א, שהוא ספירת הת"ת, כי חג"ת דז"א הם כח"ב (כנ"ל אות ט'), והיינו בשליש עליון דת"ת במקום החזה, וב' שלישי בינה ותו"מ, הנקראים בז"א ב' שלישי ת"ת ונה"י (כמ"ש שם) נפלו ממדרגתו למדרגה שמתחתיה, דהיינו לעולמות בריאה יצירה עשיה, שהם מתחת ז"א דאצילות. וע"כ לא נשאר בו אלא חב"ד חג"ת דכלים עד נקודת החזה. ונקודת החזה, היא המלכות המסיימת המדרגה במקום הבינה, ומורידה בינה ותו"מ, הנקראים תנה"י, למדרגה שמתחתיה (כנ"ל באות ט"ז), וז"ס שזו"ן בקטנות נקראים תמיד ו"ק ונקודה, כי ששת הכלים חב"ד חג"ת שבו, נקראים ו"ק, דהיינו ו' קצוות. ונקודת החזה שהיא מלכות המסיימת מדרגתו נקראת נקודה (ומבחינת האורות, שהקטנים גדלים תחילה, הם נקראים חג"ת נה"י, והמלכות המסיימת נקראת נקודה תחת היסוד). נד) ומשום זה כל הכלים שבבי"ע, לקחה המלכות לרשותה, שהיא נקודת החזה. כי נקודה זו הוציאה הכלים דתנה"י דז"א לבי"ע, וכן היא החזירה הכלים ההם למדרגת אצילות, בעת שיצאה הגדלות דנקודים, מטרם שנשברו. כי בשעת הגדלות חזרה וירדה המלכות המסיימת ממקום החזה למקומה, תחת נה"י דכלים דז"א, ואז הכלים דבינה ותו"מ שנפלו לבי"ע, שהם תנה"י, עלו בחזרה לאצילות. וכיון שז"א קנה תשלום תנה"י דכלים יצאו לו ג"ר דאורות (כנ"ל אות י"ט), ומתוך שאין העדר ברוחני, נבחן גם עתה שהמלכות נשארת במקום החזה דז"א כמקודם לכן, אלא כח הדין והסיום שבה בלבד, ירד לנקודה דעוה"ז. ולפיכך אותם הכלים דתנה"י דז"א, שהיו תחת רשותה בעת קטנות, ועתה חזרו ונתחברו לז"א, נמצאים מתחברים גם אליה בעת גדלות, אחר שכבר נתחברו והשלימו תנה"י דז"א. והם נעשים לה ט' ספירות תחתונות. כי נקודת החזה שהיא שורש המלכות הנמצא לה מעת קטנות נעשה לכתר, וג' הכלים נה"י דז"א, נתחלק כל כלי לג' שלישים, וג' שלישי נצח דז"א נעשו למלכות חכמה חסד נצח. וג' שלישי הוד דז"א, נעשו למלכות בינה גבורה הוד. וג' שלישי היסוד דז"א, נעשו למלכות דעת ת"ת יסוד, באופן, שאלו תנה"י דז"א, שעלו בעת גדלות מבי"ע ונתחברו למדרגתו, וגרמו לו ג"ר דאורות, הנה הם מתחברים גם למלכות, ונעשו לה ט"ס תחתונות דכלים וט"ר דאורות. נה) והנך מוצא, ששורש הנוקבא דז"א, היא נקודת החזה, שאינה חסרה ממנו אפילו בעת קטנות. והיא נקראת בשם כתר המלכות. ואלו הכלים תנה"י דז"א, שנפלו לבי"ע, בעת קטנות, וחוזרים לאצילות בעת גדלות, הם מתחלקים לב' פרצופין, לז"א ולמלכות, כי הם משמשים לתנה"י דכלים בשביל ז"א, ולחב"ד חג"ת נה"י דכלים בשביל המלכות. מחזה ולמטה דז"א שייך לנוקבא נו) ומכאן יצא הכלל, שמחזה ולמטה דז"א, דהיינו הכלים תנה"י דז"א, הם בחינת המלכות, הנקראת נוקבא הנפרדת דז"א. כי כל ט' ספירות תחתונות של המלכות נבנות מן תנה"י דז"א אלו, אחר שהן מתחברות אליו בעת גדלות, כמבואר. וכן מובן היטב, מה שאנו אומרים, שבקטנות נמצאים ז"א ומלכות בבחינת ו"ק ונקודה. דהיינו חב"ד חג"ת דכלים ונקודת החזה. וז"א חסר ג"ר דאורות, מחמת חסרון נה"י דכלים, והמלכות חסרה ט"ס ראשונות דאורות, מחמת חסרון ט"ת דכלים. והנה נתבאר היטב שורש הנוקבא דז"א בקטנות וגדלות, שהוא מקטנות וגדלות דעולם הנקודים. ואע"פ שנשברו הכלים דנקודים, עכ"ז חזרו ונתקנו בעולם האצילות בב' הזמנים הללו, דקטנות וגדלות, באופן שגם ז"א ומלכות דאצילות, הם ו"ק ונקודה בקטנות, כמו הקטנות דז"ס דנקודים, שאז תנה"י דז"א דאצילות, הם נפולים בבי"ע. ונקודה זו היא שורש הנוקבא. ולעת גדלות חוזרים למדרגתם בז"א דאצילות, ומשלימים נה"י דכלים לז"א, וט"ת דכלים לנוקבא שלו, שהיא המלכות. דהיינו כמבואר בקטנות וגדלות דעולם הנקודים, ונמצאים תנה"י דז"א אלו שמחזה שלו ולמטה, שהם שורשים לגדלות דנוקבא. י"ב פרצופין שבאצילות נז) כל מדרגה שיש בה ג' פעמים עשר ספירות, דהיינו ע"ס דראש, וע"ס דתוך, וע"ס דסוף (כנ"ל אות ה' ו'), נקרא פרצוף. ונבחן ע"פ בחינה עליונה שבו, אם הבחינה העליונה היא כתר, נקראים כל ל' הספירות שבו, בשם כתר. ואם בחינה עליונה היא חכמה נקראים כולם חכמה וכו' עד"ז. והם ה' פרצופין, שקומתם נמדדת על פי זווג דהכאה שעל ה' בחינות שבמסך, שזווג דהכאה על מסך דבחינה ד' ממשיך קומת כתר. ומסך דבחינה ג' ממשיך קומת חכמה, ומסך דבחינה ב' ממשיך קומת בינה. ומסך דבחינה א' ממשיך קומת ז"א, ומסך דבחינת שורש ממשיך קומת מלכות (כמ"ש בפלחה"ק אות כ"א ע"ש). נח) אמנם באצילות הם י"ב פרצופין. שהם ד' פרצופי הכתר, הנקראים עתיק ונוקבא, אריך ונוקבא. וד' פרצופי הבינה, הנקראים או"א עלאין, וישסו"ת. וד' פרצופי זו"ן, הנקראים זו"ן הגדולים, וזו"ן הקטנים. וטעם התחלקותם כך, הוא, כי בכל פרצוף ופרצוף שבאצילות, יש בהם ב' מיני כלים. א) מכלים שיצאו בעולם האצילות, בזווגי הכאה, והם מכונים כלים דמ"ה. ב) מכלים שנשברו בעולם הנקודים, המכונים כלים דב"ן, שהם מתתקנים ועולים מבי"ע ומתחברים עם הקומות שיצאו ע"י זווג דהכאה בעולם אצילות הנק' מ"ה. והכלים דמ"ה הם בחינת דכר. והכלים דב"ן הם בחינת נוקבא. לפיכך יש בכל פרצוף דכר ונוקבא. נט) וחוץ מזה נחלק כל פרצוף לג"ר וז"ת. ונמצא שיש דכר ונוקבא בג"ר של הפרצוף, ויש דכר ונוקבא בז"ת של הפרצוף. לפיכך יצאו בכל פרצוף ד' פרצופין. וב' פרצופי ג"ר של הכתר, נקראים עתיק ונוקבא, שעתיק הוא מ"ה והנוקבא היא ב"ן. וב' פרצופי ז"ת דכתר, נקראים אריך אנפין ונוקבא. שאריך אנפין הוא מ"ה, והנוקבא היא ב"ן. וב' פרצופי ג"ר דבינה, נקראים או"א עלאין. וב' פרצופי ז"ת דבינה נק' ישסו"ת. וב' פרצופי ג"ר דזו"ן נקראים זו"ן הגדולים. וב' פרצופי ז"ת שבזו"ן, נקראים זו"ן הקטנים. ס) ומה שאין אנו חושבים ד' פרצופין בחכמה, הוא, מפני שא"א הוא קומת חכמה דמ"ה, אבל החכמה שבו נסתמה תוך הכתר שלו בסוד דא לגו מן דא (כמ"ש באדרא זוטא אות ל"ז), ואין החכמה מאירה כלום באצילות. אלא כל החכמה המאירה באצילות היא מבינה שחזרה לראש א"א ונעשתה לחכמה (כנ"ל אות מ"ד), שבינה זו נתלבשה באו"א וישסו"ת, ואו"א נחשבים לחכמה דימין. וישסו"ת נחשבים לחכמה דשמאל (כנ"ל אות מ"א). לפיכך אין אנו חושבים ד' פרצופין בחכמה, אלא בבינה, שהוא ג"כ בחינת החכמה המאירה בז"א ומלכות בכל העולמות. כלל גדול בזמן ומקום סא) כל הביטויים שבחכמת הקבלה, שהם בזמן ומקום, תדע, שאין המדובר בזמן ומקום המדומים הנוהגים בגשמיות, כי כאן הכל הוא למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום. אלא, כל קודם ואח"כ, פירושו סיבה ומסובב, אשר את הסיבה אנו מכנים, קודם, ואת המסובב אנו מכנים, אח"כ. מפני שכל סיבה היא קודמת למסובב ממנה. וענין מעלה ומטה, ועליה וירידה, הם שיעורי עביות וזכות, כי עליה, פירושה הזדככות, וירידה, פירושה התעבות. וכשאנו אומרים שמדרגה תחתונה עלתה למעלה, פירושו, שהתחתונה נזדככה ונעשתה כל כך זכה, כמו המדרגה העליונה, וע"כ נבחן שנתדבקה בה, כי השואת הצורה מדביקה הרוחניים זה בזה. וכן כשאנו אומרים שהתחתון מלביש העליון, פירושו, שנעשתה בו השואת הצורה לחיצוניות שבעליון, כי הדבקות בחיצוניות דעליון, אנו מכנים הלבשה לעליון. וכן כל שאר הדברים המדומים בזמן או במקום, תשכילם בדרך הזה, דהיינו במובנים רוחניים לפי הענין. ב' הבדלים מפרצופי ג"ר לפרצופי ו"ק סב) כל פרצוף נאצל ונולד ממסך הגוף של הפרצוף העליון, בדרך סיבה ומסובב. וזה נוהג בכל הפרצופין, מפרצוף הכתר דא"ק שיצא אחר הצמצום הראשון, עד סוף פרצופי עשיה. והם מלבישים זה את זה, דהיינו כל תחתון מלביש את הגוף דעליון שלו. ופירושו של פרצוף עי' לעיל (אות נ"ז). סג) והפרצופין נחלקים לפרצופי ג"ר, שהם פרצוף הכתר ופרצוף החכמה, ופרצוף הבינה. ולפרצופי ו"ק, שהם פרצוף ז"ת דבינה הנק' ישסו"ת, ופרצוף ז"א, ופרצוף המלכות. ואלו ג' הפרצופין נבחנים תמיד לפרצופי ו"ק, ואפילו בשעה שהם מקבלים ג"ר, אינם יוצאים מבחינת ו"ק. מפני שהם מחוסרי כח"ב משורשם. כמ"ש בזהר משפטים אות תק"כ, רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן. ע"ש. ויש הפרש מפרצופי ג"ר לפרצופי ו"ק, הן מבחינת יציאתם ולידתם, והן מבחינת הלבשתם לגוף דעליון. כי פרצופי ג"ר, יוצאים מפה דראש העליון הסמוך להם, שזה מתחיל מפרצוף הכתר דא"ק, כי אחר שיצא פרצוף הכתר דא"ק בראש וגוף (כמ"ש לעיל אות ה' ו'), נעשה ביטוש דאו"מ באו"פ בע"ס דגוף, שפירושו, שאותו האור שעביות המסך היתה מעכבתו מלהכנס בגוף הפרצוף, נקרא אור מקיף. והוא הכה בעביות המסך, שאור הפנימי מלובש באו"ח שלו, שמתוך הכאה זו של האור המקיף בעביות שבמסך, נזדכך המסך שבגוף ונשתותה צורתו למסך המזדווג שבראש הפרצוף, שזה נבחן, שמסך דגוף עלה ונכלל במסך שבפה דראש, בתוך הזווג אשר שם, כי השתוות הצורה נבחנת לדבקות, ולפיכך על ידי התכללותו בזווג של ראש נתחדשו כל בחינות העביות שבמסך, חוץ מבחינה אחרונה, ואז יצא עליו זווג דהכאה מהאור העליון שבראש על שיעור העביות שנשאר במסך, שהיא עביות דבחינה ג', ויצאה עליו קומת פרצוף החכמה. ואז הוכר המסך, שהוא מבחינה אחרת, כי העליון הוא פרצוף כתר, וקומה זו שנתחדשה על המסך היא קומת חכמה, מטעם שהבחינה האחרונה נאבדה, והכרה זו נבחנת ללידה, כלומר שיצא מקומת הכתר ונעשה לפרצוף מיוחד, שיש לו רק קומת חכמה. הרי שהמקור של פרצוף חכמה הנולד, הוא המסך דגוף דקומת כתר שנזדכך ועלה לפה דראש. ומקום היציאה והלידה הוא מפה דראש דפרצוף הכתר (כמ"ש כל זה בפלחה"ק אות ל"ה ע"ש). ואחר שנולד פרצוף החכמה ויצא מפה דראש פרצוף הכתר, נבחן שמלביש רק על הגוף דפרצוף הכתר, דהיינו בג"ר דגוף, שהוא חג"ת כי המסך דגוף הוא שורשו, שמשם נולד, והוא מלביש רק על חיצוניות דגוף פרצוף הכתר. מפני שקומת בחינה ג' היא חיצוניות לפרצוף הכתר, שקומתו היא מאו"ח דבחינה ד'. ולפיכך נבחן זה להלבשה. שמורה על דבקות בחיצוניות כנ"ל. סד) וכמו שנתבאר בלידת פרצוף החכמה דא"ק, מפה דראש פרצוף הכתר דא"ק, על דרך זו ממש יצא פרצוף הבינה מפה דראש דפרצוף החכמה, כי אחר שנשלם פרצוף החכמה בראש וגוף, שוב נעשה ביטוש או"מ ואו"פ המזכך עוביו של המסך, ומשוה צורתו למסך דמלכות של ראש, וכיון שנכלל בזווג של ראש נתחדשה בחינת העובי אשר בו, חוץ מהבחינה האחרונה הנאבדת, ועל שיעור העובי שנשאר בו, שהוא עובי דבחינה ב', יצאו ע"ס דקומת בינה. וכיון שהוכר שהיא קומה נמוכה מפרצוף החכמה, נבחן שנפרד ממנו ונולד לרשות עצמו, אלא שמלביש לגוף דעליון, שמשם שורשו, כנ"ל, ומלביש ג"כ על ג"ר דגוף, שהוא במקום חג"ת. סה) ועד"ז ממש יצאו ג' פרצופי ו"ק, שהם, ישסו"ת וז"א ומלכות, אלא שיש בהם ב' הבדלים: א'. שבהם אין התחתון יוצא מפה דראש דעליון הסמוך לו, אלא מפה דראש דעלי עליונו. כי למשל ז"א, אינו יוצא מפה דראש דישסו"ת, אלא אחר שישסו"ת נעשה פרצוף אחד עם או"א, שהם עלי עליונו. וכן הנוקבא אינה יוצאת מפה דראש ז"א, אלא אחר שז"א עלה לאו"א. וכן פרצוף עתיק דאצילות, לא יצא מראש הא' דנקודים, אלא מראש הס"ג דא"ק. והטעם הוא, כי אלו הראשים שהם בבחינת ו"ק משורשם, אינם ראויים לזווג עם האור העליון, באופן שיוכלו להאציל פרצוף תחתון. והבדל ב'. הוא, בענין ההלבשה, כי פרצופי ו"ק אינם מלבישים על ג"ר דגוף דעליון שלהם, שהוא חג"ת, אלא על ו"ק דגוף דעליון, שהוא נה"י שמחזה ולמטה. כי להיותם ו"ק משורשם, אינם יכולים להאחז בג"ר דגוף של העליון, ונתבארו היטב ב' ההבדלים מפרצופי ג"ר לפרצופי ו"ק. אחד בענין היציאה, שרק פרצופי ג"ר יוצאים מפה דעליון הסמוך להם, מה שאין כן פרצופי ו"ק, שיוצאים מעלי עליון. ואחד בענין הלבשה, שרק פרצופי ג"ר יכולים להאחז בחג"ת דעליון, שהם ג"ר דגוף, משא"כ פרצופי ו"ק, שאינם נאחזים אלא מחזה ולמטה, דהיינו רק בו"ק דגוף. ג' נתונים להוצאת פרצוף תחתון סו) ג' דברים נתונים בענין הזווג ללידת פרצוף תחתון. נתון א' הוא המסך המזדווג עם האור העליון בזווג דהכאה, ומעלה אור חוזר ומלביש את האור העליון, שלפי שיעור הלבשת אור חוזר, כן שיעור קומת התחתון (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"א ע"ש), ועד"ז אחר שהוציא המסך את כל הפרצופין והמדרגות שבעולם הנקודים, שלא נתקיימו, אלא שנשברו ונתבטלו, והמסך נזדכך מכל ה' בחינות העובי שבו וחזר לראש הס"ג (כמ"ש בתלמוד עשר ספירות חלק ח' אות ב' וד' ע"ש), אשר כל המדרגות שיצאו בנקודים השאירו רשימותיהן במסך, ולפיכך בעת שהמסך נכלל בזווג שבראש הס"ג, נתחדשו בו רשימותיו הקדומות, ותחילה הוציא המסך את הבחינה העליונה שבו, שהיא הרשימה דפרצוף הכתר, שנקרא עתיק דאצילות, שהוא עובי דבחינה ד'. והרשימות האחרות שנשארו במסך יצאו עם לידת עתיק למקום עתיק. ואחר שנשלם עתיק, נעשה בו זווג דהכאה על הבחינה העליונה שבשארית המסך הנמצא בו, שהיא בחינה ג', והוציא עליו קומת א"א. ושאר הרשימות שבמסך, שעוד לא נעשה עליהן זווג דהכאה, ירדו עם לידת א"א למקום א"א. וכשנשלם א"א נעשה בו זווג על בחינה עליונה שבשארית המסך, שהיא בחינה ב', והוציא קומת או"א. וכו' על אותו הדרך. הרי שכל הפרצופים יוצאים ע"י זווג דהכאה של האור העליון עם המסך. סז) נתון ב' הוא, כי כתר וחכמה דכל תחתון, דבוקים בבינה ותו"מ דעליון שלהם, לכן בעת שהעליון נשלם, ומעלה בינה ותו"מ שלו, עולים עמהם גם כתר וחכמה דתחתון למקום העליון (כמ"ש כל זה באורך לעיל אות כ' ע"ש) ונכללים בזווג דעליון, ובזה מקבל כל תחתון הקומה שלו מזווג של ראש דעליון. סח) נתון ג' הוא, כיון שז"א עולה לישסו"ת ומיחד ומשלים האורות דימין ושמאל דישסו"ת, ולולא עלית ז"א למ"ן, לא יכלו הימין ושמאל דישסו"ת להאיר. נמצא שעלית ז"א לישסו"ת גרמה יציאת ג' קוין, ימין, שמאל, ואמצע, שהם חב"ד דישסו"ת. ויש כלל שכל שיעור האור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון, ולפיכך מקבל ז"א אותם המוחין דחב"ד מישסו"ת. שז"ס תלת מחד נפקין חד בתלת קיימא (כמ"ש בזהר ב"א רע"ו ד"ה ועוד וכמ"ש כל זה לעיל אות נ"ב ע"ש). והנה נתבארו ג' הדברים הנתונים בענין הזווג להוצאת התחתון. סט) ועיקרו של הזווג להוצאת התחתון יוצא בסוד זווג דהכאה מהאור העליון על המסך כנ"ל. כי זה מודד שיעור קומת התחתון, כנודע. אמנם צריכים להתעוררות מ"ן של התחתון, והתעוררות זו עושים סוד כתר וחכמה דתחתון הדבוקים בבינה ותו"מ דעליון. ולפיכך צריכים שניהם להוצאת פרצוף תחתון. ובז"א יש ענין נוסף כי אין המסך שלו ממשיך כלים דג"ר, להיותו מסך דבחינה א', ולפיכך לא יכול העליון להשפיע לו מוחין מזווג של המסך באור העליון, וע"כ צריכים לנתון הג' הנ"ל, שיקבל המוחין עי"ז שגורם מוחין לעליון שלו. בסוד תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא. כנ"ל. ג' שלבים ביציאת עשר הספירות ע) השלב הא', הוא בפרצופי א"ק הראשונים, ששם יצאו הע"ס כולן בבת אחת, שבזווג דהכאה על מסך דבחינה ד' יצאו עשר ספירות דקומת הכתר. ובזווג דהכאה על המסך דבחינה ג' יצאו ע"ס בקומת חכמה. ובזווג דהכאה על מסך דבחינה ב' יצאו ע"ס בקומת בינה. עא) השלב הב' הוא עולם הנקודים, שיצא על מסך דבחינה א' המחובר עם המלכות, שבו יצאו ע"ס בב' זמנים. כי תחילה עלתה המלכות לבינה דס"ג דא"ק, ואח"כ כשנזדכך המסך דס"ג לבחינה א', הנקראת ניקבי עינים, עלתה המלכות ונתחברה עם בחינה א'. וסיימה את המדרגה תחת החכמה, הנקראת עינים, ונמצא שנשארו במדרגה רק ב' כלים, כתר וחכמה, עם ב' אורות, רוח נפש, וג' כלים בינה ותו"מ נפלו מהמדרגה. וזהו שנקרא קטנות הנקודים. ובזמן הגדלות הוחזרו ג' הכלים בינה ותו"מ אל המדרגה ונשלמו ה' כלים כח"ב תו"מ במדרגה, עם ה' אורות נרנח"י (על דרך שנתבאר לעיל אות י"ט). והנה נתבאר שבעולם הנקודים לא יצאו עה"ס בבת אחת כמו בג' הפרצופין הראשונים דא"ק, אלא שיצאו בב' זמנים, בזמן קטנות ובזמן גדלות, שבזמן הקטנות יצאו רק ב' ספירות, ובזמן הגדלות יצאו שאר ג' הספירות. עב) השלב הג' הוא עולם האצילות, שבו יצאו ע"ס בג' זמנים המכונים, עיבור, יניקה, ומוחין. כי כאן לעולם האצילות נתוספה הזדככות המסך בדיוטא האחרונה, כי המסך נזדכך מבחינה א' שנקראת נקבי העינים לבחינת מסך דעובי דבחינת שורש (ע"ד שנתבאר בפלחה"ק אות כ"א), שאו"ח שבו אינו מלביש רק קומת אור המלכות בכלי דכתר, המכונה מצח. וע"כ מכונה האור הזה בשם מ"ה היוצא מן המצח. כי כח"ב תו"מ דראש מכונים גלגלתא, עינים, אח"פ. ומצח הוא גלגלתא. ולפיכך צריכים כאן לב' ירידות של המלכות: א. שתרד מן המצח לנקבי עינים, שזה מכונה יניקה. ב. שתרד מנקבי עינים למקומה לפה. שזה מכונה מוחין. באופן: שקומה ראשונה היוצאת על מסך דעובי דשורש, נקראת עיבור. וקומה שניה היוצאת על המסך אחר ירידת המלכות לבחינה א', נקראת יניקה. וקומה שלישית היוצאת על המסך אחר ירידת המלכות למקומה, נקראת מוחין. והנה נתבאר שבעולם האצילות יוצאים ע"ס בג' זמנים הנקראים, עיבור יניקה מוחין. ותוכנם של הדברים יתבאר לפנינו. עיבור יניקה מוחין דאחור ועיבור יניקה מוחין דפנים עג) כבר נתבאר שהקומה היוצאת על מסך שאין בו אלא עובי דשורש, נקראת קומת העיבור. והיא קומת אור הנפש בכלי דכתר. ומבחינת ג' הקוין שבה, נקראת קומת נה"י. אמנם יש בה ג"כ קומת רוח, הנקראת קומת חג"ת, אלא שהיא בלי כלים, ומשום זה צריכים חג"ת להתלבש בכלים דנה"י. וע"כ נקראת קומת העיבור בשם, ג' גו ג'. דהיינו, חג"ת בתוך נה"י. עד) ופירוש הדברים הוא, כי אף על פי שהזדככות המסך גורמת שתאבד בחינה אחרונה, אשר משום זה נמצאות ה' הקומות זו למטה מזו (כמ"ש היטב בפתלחה"ק אות מ' מ"א ע"ש). עם כל זה, אין הבחינה האחרונה כולה נאבדת, אלא שנשאר במסך ממנה, רשימו דהתלבשות (כמ"ש שם באות מ"ב). למשל, כשנזדכך המסך דפרצוף הכתר דא"ק, ועלה לפה דראש, ונכלל בזווג אשר שם, ונתחדשו רשימותיו, הנה מבחינת העובי שבמסך, שעליה נעשה זווג דהכאה, לא נשאר במסך אלא הרשימה דעובי דבחינה ג', מחמת שהבחינה האחרונה, שהיא בחינה ד', נאבדה, אבל חלק ההתלבשות דבחינה ד' נשאר עוד במסך. ונמצא שיש במסך, ב' בחינות עליונות הראויות לזווג: א. היא העובי דבחינה ג', שהיא המעכבת על האור העליון והיא המקבלת זווג דהכאה, שעליה יוצאת קומת החכמה. ב. היא בחינת התלבשות דבחינה ד', שאע"פ שהיא אינה ראויה לזווג דהכאה, כי אין בה עובי המעכב על התפשטות האור, עכ"ז כשהיא נכללת ומשתתפת עם העובי דבחינה ג', נעשה גם עליה זווג דהכאה ויוצאת עליה קומת כתר בקירוב. וב' קומות אלו מכונות זכר ונקבה, כי הקומה שיצאה על בחינה ד' דהתלבשות בשיתוף עם בחינה ג' דעובי, נקראת זכר. והקומה היוצאת על בחינה ג' דעובי בלבד, נקראת נקבה (כמ"ש כל זה שם באות מ"ב ע"ש). ועד"ז כשנזדכך המסך דגוף דפרצוף החכמה דא"ק, ועלה לפה דראשו, נשארו בו ג"כ ב' רשימות, זכר ונקבה, ע"ד הנ"ל בפרצוף הכתר, כי הרשימו דבחינה ג' דהתלבשות המשתתפת עם בחינה ב' דעובי מוציאה קומת חכמה בקירוב, והוא בחי' הזכר. והרשימו דבחינה ב' דעובי שהיא העיקרית המקבלת זווג דהכאה, מוציאה קומת בינה. והיא בחינת הנקבה. ועד"ז יש זכר ונקבה בהזדככות המסך דגוף דפרצוף בינה, שהזכר הוא בקומת בינה בקירוב, והנקבה היא בקומת ז"א. שהוא הזווג לפרצוף נקודים. ועד"ז יש זכר ונקבה בהזדככות המסך דגוף דפרצוף נקודים, שהזכר, דהיינו הרשימו דבחינה א' דהתלבשות שנשאר במסך המשתתפת עם בחינת העובי דשורש, הוא בקומת בחינה א', בקירוב, דהיינו קומת ז"א, שהיא קומת רוח, דהיינו קומת חג"ת. והנקבה, שהיא העובי דבחינת שורש, שהיא המקבלת את זווג דהכאה, הנה היא בקומת אור הנפש, שהיא קומת מלכות, שמבחינת ג' קוין נקראת נה"י. עה) ולפיכך אנו מבחינים בקומת העיבור, שיש שם ב' קומות, קומת חג"ת וקומת נה"י. כי על הרשימו דבחינה א' דהתלבשות המשותפת עם עובי דשורש, יוצאת קומת חג"ת, שה"ס זכר. ועל הרשימו דעובי דשורש בלבד, יצאה קומת נה"י, שהיא הנקבה. ומתוך שאין הרשימו דהתלבשות ראויה לקבל זווג דהכאה, זולת ע"י השיתוף עם העובי דשורש, ע"כ אין לקומת חג"ת עמידה בפני עצמה, אלא מחויבת להתלבש בתוך הנה"י. ולפיכך נבחנת קומת העיבור, שהיא חג"ת ונה"י ביחד, ג' גו ג', דהיינו חג"ת בתוך נה"י. עו) והנה אחר שיצאו ב' קומות הנ"ל, חג"ת בתוך נה"י, בהתכללות הזווג דראש דעליון, והוכר שהן קומות חדשות משונות מהעליון, נבחנת הכרה זו ללידה, כלומר, שהוכר שנולד כאן פרצוף חדש משונה מהעליון, והן יורדות ומלבישות לגוף דעליון. אם הן פרצופי ג"ר מלבישות לג"ר דגוף, שהן חג"ת, ואם הן פרצופי ו"ק, מלבישות לו"ק דגוף, שהם תנהי"מ שמחזה ולמטה. והן יונקות האור מהפרצוף העליון. ויניקה זו גורמת להוריד המלכות מן המצח לנקבי העינים, שאז חוזר ומקבל העובי דבחינה א' המחוברת עם המלכות, כמו שהיה בפרצופי נקודים, ואז קונה גם קומת החג"ת בחינות כלים, ואינם צריכים עוד לכלים דנה"י, ולפיכך נבחן, שעל ידי יניקה מתפשטים החג"ת ויוצאים מתוך הנה"י. ואז יש לו קומת רוח בשלמות. ולמשל פרצוף עתיק דאצילות, הנה תחילה עלה המסך דנקודים, על ידי הזדככותו, לראש הס"ג דא"ק, ואחר שנאבדה בחינה אחרונה שבו דבחינת העובי, נשאר המסך בעובי דבחינת שורש, הנקרא מצח, ורשימו דהתלבשות דבחינה א', ואז יצאו עליו ב' קומות חג"ת ונה"י ג' גו ג', כי אין כלים לחג"ת, כנ"ל. וכשהוכרו שהם קומה חדשה, נבחן שיצאו ונולדו ובאו למקומם, דהיינו להלביש מטבור ולמטה דא"ק, כי להיותו פרצוף ו"ק, ע"כ מלביש רק ו"ק דגוף, כנ"ל. והוא שנקרא פרצוף עתיק. ואח"כ על ידי יניקה שיונק מס"ג דא"ק, הוא מוריד המסך ממצח לנקבי עינים, ואז יוצאים כלים גם לחג"ת שלו, והם מתפשטים מתוך הנה"י. והנה נתבארו ב' הבחינות המכונות, עיבור, ויניקה. עז) ועתה נבאר פרצוף המוחין. כי אחר שקבל הפרצוף ב' הבחינות, עיבור ויניקה, הוא עולה למ"ן לעליון, ומחזיר את החו"ב דעליון פב"פ, ואז הם משפיעים לתחתון את ההארה, המורידה את המלכות מנקבי עינים למקומה עצמה, דהיינו לפה, ואז אלו ג' הכלים בינה ותו"מ, שנפלו מחמת עלית המלכות לבינה, הנה הם חוזרים ועולים למדרגתם, ונשלם הפרצוף בה' כלים כח"ב תו"מ, ובה' אורות נרנח"י. וזהו שנקרא פרצוף המוחין. כי ג' האורות הראשונים, נשמה חיה יחידה, נקראים מוחין, למשל, אחר שקבל עתיק ב' הבחינות עיבור יניקה, בשלמות, שהן קומות נפש רוח, אז חוזר ועולה לראש הס"ג למ"ן, ומחזיר חכמה ובינה אשר שם פב"פ, ומתוך שפרצוף החכמה דא"ק אין הבינה שבו מעורבת עם המלכות, ע"כ, כשעתיק מקבל הארתו, מוריד גם הוא את המלכות מבינה שלו, ואז מעלה לדרגתו את ג' הכלים בינה ותו"מ שלו, שנפלו מחמת עירוב המלכות בבינה, ויש לו עתה כח"ב תו"מ דכלים, ויכולים להתלבש בו נרנח"י דאורות. עח) וכשיוצאים אלו המוחין בפעם הראשונה, נעשית מחלוקת בין ימין לשמאל (כמ"ש לעיל אות כ"ט ול' באורך), כי קו השמאל, שהוא הנושא להארת החכמה, רוצה לבטל את קו הימין שהוא הנושא לאור החסדים. ומטעם המחלוקת והביטוש הזה דימין ושמאל הנוהג במוחין אלו, הם נקראים מוחין דאחור. והנה נתבארו ג' הבחינות עיבור, יניקה, מוחין דאחור. עט) והביטוש הזה דשמאל וימין גורם לפרצוף שיחזור לעלית מ"ן אל העליון. כי הארת השמאל שהיא הארת החכמה מכה ומזככת כל העובי שבפרצוף, עד שהמסך חוזר להיות זך כמו שהיה בפעם הראשונה שעלה לראש דעליון, דהיינו שלא נשאר בו אלא עובי דשורש, ורשימו דהתלבשות דבחינה א', שע"י השתוות זו הוא מתדבק בראש דעליון, ואחר שנכלל בזווג דראש דעליון, שוב קיבל זווג דהכאה מאור העליון, על העובי דבחינת שורש ובחינה א' דהתלבשות, שנתחדשו במסך, ויצאו שוב עליו קומת ג' גו ג', דהיינו קומת חג"ת הלבושה בתוך קומת נה"י. שנקראת קומת העיבור (כנ"ל אות ע"ה). והנה נתבאר שהביטוש דשמאל בימין שנעשה במוחין דאחור גרם להחזרת הפרצוף לעליון, ולקבל מחדש בחינת עיבור מן העליון. פ) ואחר שקיבל בחינת העיבור מחדש, חזר ויצא מן הראש דעליון, והלביש את הגוף דעליון, וע"י הלבשה זו ינק שוב את האורות מעליון, ואורות היניקה האלו הורידו את העובי דשורש לבחינת עובי דבחינה א'. דהיינו שהורידו המלכות מן המצח, אל מקום נקבי העינים, ואז יצאה על המסך קומת בחינה א' בשלמות, שזה נבחן להתפשטות החג"ת מתוך הנה"י (כנ"ל אות ע"ו), ונמצא שהשיג בחינת יניקה חדשה, שה"ס קומת הרוח. פא) ואחר שהשיג עיבור ויניקה חדשים, שוב עולה למ"ן לעליון, ועליה זו היא מעצמו. כי ע"י מה שהניח שורשו דבוק בבינה ותו"מ דעליון (כמ"ש באות ס"ז ע"ש), הוא יכול לחזור שמה בכל עת שצריך, ומיחד את חו"ב אשר שם פנים בפנים (כמ"ש להלן אות פ"ג), והם משפיעים לו ההארה המורידה את המלכות מנקבי העינים למקומה, ואז עולים בינה ותו"מ ומתחברים בו כמקודם, ומשיג כח"ב תו"מ דכלים ונרנח"י דאורות. ובכדי שלא תתעורר שוב המחלוקת דימין ושמאל עולה הקו האמצעי מלמטה ומיחד ימין ושמאל שיאירו ביחד, שהחכמה שבשמאל תתלבש בחסדים שבימין, והחסדים שבימין יכללו בחכמה שבשמאל (כמ"ש לעיל אות ל"ז), ואז המוחין מאירים בכל שלמותם, ואז הם נקראים מוחין דפנים. והנה נתבאר איך מסיבת הביטוש דשמאל בימין, שבמוחין דאחור, חזרו ויצאו ג' הבחינות עיבור, יניקה, ומוחין דפנים. פב) ולפיכך אין שום פרצוף נשלם אלא אחר שמקבל עיבור יניקה מוחין דאחור ועיבור יניקה מוחין דפנים. כי מסיבת הזדככות המסך הנוסף באצילות עד לעובי דבחינת שורש, לא יוכלו פרצופי אצילות לקבל עשר הספירות שלהם אלא בג' פעמים בזה אחר זה, הנקרא, עיבור יניקה מוחין (כנ"ל אות ע"ב), וכיון שביציאת המוחין בפעם הראשונה נעשה ביטוש דימין ושמאל, עד שהשמאל מזכך כל העובי שבמסך, הנה משום זה כל האורות עיבור יניקה ומוחין שקבל, מסתלקים. כי בהתבטל העובי שבמסך, מתבטל הזווג והאורות מסתלקים, והפרצוף חוזר לראש דעליון לעיבור, ומקבל ג' גו ג' מחדש. ואח"כ נולד ומקבל יניקה מחדש, המורידה המלכות ממצח לעינים, והחג"ת יוצאים מתוך הנה"י, ומקבל קומת רוח מחדש. ואח"כ עולה למ"ן ומקבל נשמה חיה יחידה מחדש, שבהם כבר ישנו הקו האמצעי המיחד הימין והשמאל זה בזה, שהם נקראים מוחין דפנים, ואז מאירים ומתקיימים. הרי שמטרם שמשיגים המוחין בפעם הב', אינם יכולים להתקיים. פנים ואחור ופנים בפנים פג) הנה גם בשעה שהפרצוף כבר קבל המוחין דפנים, כנ"ל, נמצאים עוד החכמה עם הבינה אשר שם, בבחינת פנים ואחור, שפירושו, שרק החכמה מקבלת המוחין דפנים, אבל הבינה שהיא תמיד בסו"ה, כי חפץ חסד הוא, שחפצה בחסדים ולא בחכמה, הנה משום זה היא נבחנת שאחוריה הם אל החכמה, ואינה רוצה לקבל ממנה את המוחין דפנים. וחכמה ובינה נמצאות במצב הזה דפנים ואחור, עד שז"א עולה אליהם למ"ן. ומתוך שיש קשר בין בינה דאור ישר שתשפיע הארת החכמה לז"א דאור ישר (כמבואר בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה' ע"ש). לפיכך כשז"א עולה למ"ן לבינה, תיכף הבינה מחזירה פניה אל החכמה לקבל ממנה מוחין דפנים, שהם מוחין דהארת החכמה, בשביל ז"א. כדרכה בה' בחינות דאור ישר. ונבחן אז, שכבר החכמה פנים בפנים עם הבינה. מי מודד הקומה באצילות פד) ויש לשאול כיון שהמסך דאצילות אין בו אלא בחינות שורש העובי הנקרא מצח, שאין בו אלא קומת אור הנפש, מי גרם שיצאו ה' פרצופין באצילות שהם עתיק וא"א ואו"א וזו"ן אשר עתיק הוא קומת יחידה וא"א קומת חיה, ואו"א קומת נשמה, וזו"ן קומת רוח. וכן קושיא זו היא גם בעולם הנקודים, כיון שלא נשאר במסך אלא עובי דבחינה א' הנקרא נקבי עינים, איך יכלו לצאת ה' פרצופין בנקודים. פה) והענין הוא, כי גם בחינה ד' נתחברה במסך דנקודים ובמסך דאצילות, מכח המלכות שעלתה לנקודות דס"ג דא"ק, ואם הבחינה ד' לא היתה משתתפת במסך אשר בהם, לא היה יכול לצאת שום פרצוף על אותו המסך, כי אפילו העובי דבחינה א' שבנקודים נבחן להסתכלות דקה שאין הזווג דהכאה מוציא ממנו שום פרצוף, ומכ"ש העובי דמצח שבאצילות, שאינו ראוי לזווג דהכאה ליציאת פרצוף, אלא משום הבחינה ד' שנתחברה במסכים ההם נעשו ראויים לזווג דהכאה. ואין לשאול א"כ היתה ראויה לצאת על המסך קומת כתר כיון שהבחינה ד' דבוקה במסך. פו) והתשובה היא, כי אין הבחינה ד' מוציאה קומת כתר אלא כשנמצאת במקום המלכות, שאז האו"ח העולה מזווג דהכאה שעליה מלביש ה' כלים כח"ב תו"מ לה' אורות נרנח"י. אבל אם הבחי"ד עומדת במקום ז"א, שאין שם אלא ד' כלים כח"ב ת"ת, אין האו"ח ממשיך רק ד' אורות נרנ"ח, בד' כלים כח"ב ות"ת. ואם הבחינה ד' עומדת במקום בינה, שאין שם אלא ג' כלים כח"ב, אין האו"ח ממשיך אלא ג' אורות נר"ן. ואם הבחינה ד' עומדת במקום הכלי דחכמה, שאין שם אלא ב' כלים כתר וחכמה, אין האו"ח שלה ממשיך אלא ב' אורות נפש רוח. שכן היה בנקודים, ששם נעשה הזווג בנקבי עינים, שהוא הכלי דחכמה, וע"כ לא יצא בקטנות כי אם קומת נפש רוח. ואם הבחינה ד' עומדת במקום הכתר, שאין שם אלא כלי אחד, אין האו"ח שלה ממשיך אלא אור אחד, נפש. שכן היה באצילות, שבעיבור לא יצאה אלא קומת נפש. כנ"ל. מחמת שהזווג היה במקום המצח, שהוא כלי דכתר. אלא אחר הארת היניקה שדחתה הבחינה ד' למקום בחינה א' הנקרא נקבי עינים יצאה קומת רוח. ואח"כ ע"י הארת חו"ב פב"פ דעליון, שהוריד הבחינה ד' למקומה למלכות, המעלה בינה ותו"מ הנפולים למדרגתם, ושוב יש שם ה' כלים כח"ב תו"מ, אז מוציאה הבחי"ד קומת כתר, באור היחידה, והיא קומת עתיק דאצילות. פז) ועתה צריכים לבאר איך יצאו שאר הפרצופים שהם למטה מעתיק. והענין הוא, כי תחילה אחר שביה"כ, עלה המסך דנקודים לראש הס"ג, דהיינו שנזדכך מכל ה' בחינות העובי שיצאו בו בה"פ, עד שנשתוה למסך דראש הס"ג. ועכ"ז נשארו בו הרשימות מן העובי דה"פ שיצאו בו, חוץ מבחינה אחרונה שנאבדה, כמ"ש בכל הפרצופין. ולפיכך בעת שנכלל בזווג המסך דראש הס"ג, נתחדשה במסך דנקודים, העובי של כל ה' פרצופין, ואז יצא זווג דהכאה על העובי שבמסך. אמנם לא כל הבחינות שבעובי נכנסו בזווג דהכאה, אלא רק הבחינה העליונה שבו, שהיא עובי דמצח המחובר עם בחינה ד'. שע"י ג' בחינות, עיבור יניקה ומוחין, נשלמו ע"ס שלו בקומת כתר. והרשימות האחרות שמשאר הפרצופין דנקודים שהיו במסך, לא קבלו כלום מזווג הזה שבראש הס"ג, להיותם למטה מקומת כתר. והם פסולת בערכו, וע"כ בעת יציאת עתיק מראש הס"ג ירדו עמו כל הרשימות משאר הפרצופין שלא נכללו בזווגו. ואחר שנשלם עתיק בעיבור יניקה מוחין דפנים, אז האיר האור העליון על הבחינה העליונה מרשימות שנשארו בו, שהיא עובי דבחי"ג, אשר ע"י ג' הבחינות, עיבור יניקה מוחין, יצאו ע"ס בקומת חכמה. והוא פרצוף א"א. וכן כאן, כל הרשימות דעובי שהן פחותות מן עובי דבחינה ג', הן פסולת בערך הזווג דקומת בחינה ג' שיצא בראש עתיק, ולפיכך בעת שנולד א"א ויצא מראש עתיק למקומו, נמשכו עמו כל הרשימות ההן למקומו. ואחר שא"א השיג כל ג' הבחינות עי"מ בשלמות, האיר האור העליון על הבחינה העליונה שנשארה ברשימות ההן, שהיא עובי דבחינה ב', ואז יצאה עליה, ע"י ג' בחינות עי"מ, עשר ספירות בקומת בינה. והן פרצוף או"א. ועד"ז יצאו שאר הפרצופין. והנה נתבאר איך יצאו פרצופי אצילות זה מזה. ב' מצבים שבמלכות פח) המלכות ה"ס הנוקבא דז"א. ששורשה מתחיל ממלכות דצמצום ב' שסיימה ז"ס דקטנות דז"א דנקודים. והיא מדרגה נפרדת מז"א, כי ז"א כולל חג"ת נה"י דנקודים, והמדרגה שמתחתיו היא מלכות המסיימת את הנקודים. לפיכך המלכות הזו נבחנת לנוקבא נפרדת מז"א, ומדרגה תחתונה מז"א. ויש ג"כ בחינת נוקבא שבגופו דז"א, כי הצד השמאלי דז"א נבחן לנוקבא שלו. אבל נוקבא זו נחשבת לגופו עצמו דז"א. כי ז"א ה"ס הקו האמצעי, המקבל מב' קוין, ימין ושמאל, של הבינה. הימין שבו מקבל מקו ימין דבינה, שה"ס אור החסדים, ונחשב לצד הדכר שבו. והשמאל שבו מקבל מקו שמאל דבינה, שה"ס אור החכמה, ונחשב לצד הנוקבא שבו. אבל שניהם הם מדרגה אחת, וכלולים זה בזה. ונודע, שמתחילה היו החמה והלבנה, שה"ס נוקבא הנפרדת עם ז"א, בבחינת ב' המאורות הגדולים, שהנוקבא היתה קומתה שוה לז"א, וגדולה כמוהו. ואז קטרגה הלבנה, שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א, ואמרה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, ואז נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, והיא נעשתה בסוד המאור הקטן. והנך מוצא כאן, שני מצבים בנוקבא. מצב א' הוא, בעת שהיתה עם ז"א בבחינת ב' המאורות הגדולים שהיתה שוה לז"א. והמצב הב' הוא, לאחר שנתמעטה הנוקבא, ונעשתה בסוד המאור הקטן. ביאור הדברים, כי בתחילת תקונה של הנוקבא הנפרדת דז"א, חיבר אותה המאציל עם הנוקבא שבגופו דז"א, שה"ס הצד השמאלי שבו, כנ"ל, ונעשו שתיהן נוקבא אחת לז"א. וכשנמשכו להם המוחין דימין ושמאל מבינה, לקח ז"א, שה"ס הימין שבו, את אורות הימין דבינה. והנוקבא הנפרדת לקחה האורות דקו שמאל דבינה, כמו הנוקבא שבגופו דז"א, מחמת שנתחברה עמה לנוקבא אחת. וכבר ידעת, שאורות דקו ימין דבינה הם חסדים, והאורות דקו שמאל דבינה הם חכמה. ונמצא עתה, שז"א קבל החסדים דימין דבינה בלי חכמה. והנוקבא הנפרדת קבלה החכמה דשמאל דבינה בלי חסדים, ונודע, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ נקפאה בה החכמה, והיא נעשתה חושך ולא אור. וז"ס שקטרגה הלבנה, ואמרה, שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. כי בהיותם משתמשים שניהם בכתר אחד, שהוא בינה, הנחשבת להם לכתר, נעשה ז"א לחסדים בלי חכמה, והנוקבא נעשתה לחכמה בלי חסדים, שהוא חושך, ולא היתה יכולה לעמוד במצב הזה. ואין לשאול, הרי מטרם שהנוקבא הנפרדת נתחברה עם הנוקבא שבגופו, היה ג"כ הימין שבו, שהוא הדכר, מקבל חסדים, והשמאל שבו, שהוא הנוקבא שבגופו, מקבלת חכמה, ועם כל זה, יכולה הנוקבא שבגופו לעמוד בה ואיננה חושך. הענין הוא, כי הנוקבא שבגופו היא עצמותו דז"א, וע"כ אין החכמה שבה נפרדת מן החסדים שבז"א. מה שאין כן הנוקבא הנפרדת, שהיא באמת מדרגה אחרת מז"א, אלא מחמת שנתחברה עם הנוקבא שבגופו, קבלה החכמה דשמאל דבינה כמוה, וע"כ אחר שקבלה לתוכה החכמה, נפרדה החכמה מן החסדים, כי אין לה חיבור עם החסדים דז"א. והנה נתבאר היטב המצב הא' של הנוקבא הנפרדת. ובכדי שתוכל להאיר לתחתונים, נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתמעט עצמה מהמדרגה הגדולה ההיא להיות בשוה עם מדרגת ז"א, ולקבל מבינה, אלא שתרד למטה מיסוד דז"א, כמו שהיתה בשורשה, דהיינו למטה מכל מדרגת ז"א, ולקבל כל אורותיה מז"א. וכיון שמקבלת אורותיה מז"א, שה"ס הקו האמצעי, נמצאת החכמה שנותן לה כלולה בחסדים, והיא יכולה להאיר. וזהו המצב הב' של הנוקבא הנפרדת. ומה שהיא קבלה במצב הא', נבחנים לנפש רוח נשמה דאחור, דהיינו שאינם מאירים. ומה שמקבלת במצב הב' נבחנים לנפש רוח נשמה דפנים, דהיינו שמאירים בשלמותם. ובכדי להבין הדברים על בוריים, צריך שתעיין בזהר בראשית א', במאמר ב' המאורות הגדולים, מאות קי"א עד אות קט"ז. ובאדרא רבא במאמר הנסירה, מאות שכ"ג עד אות שכ"ה. וישנן מעלות במצב הא' שלה, כי אז המדרגה העליונה שלה היא בינה, ויכולה לקבל חכמה ממנה, ואינה צריכה לקבל מז"א, אלא שאינה יכולה להאיר לתחתונים, מחמת חסרון החסדים כנ"ל, וע"כ נחשבת שהיא בבחינת אחוריים. אבל במצב הב', אחר שנתמעטה מתחת המסך דיסוד ז"א, כבר אינה ראויה לקבל חכמה, כי המסך דיסוד ז"א מעכב עליה, והיא מוכרחה לקבל אז חכמה בכלים דאחוריים שנשארו בה מהמצב הא'. ויש מעלות במצב הב' יותר ממצב הא', כי אז היא יכולה להאיר לתחתונים הן חכמה והן חסדים, משא"כ במצב הא', שלא יכלה להאיר לתחתונים.

א) רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד) ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות. וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית', ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית', כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר, והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל. ובהכרח ב' אלה נמשכים מהבורא יתברך, אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין, כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו. וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל, וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית', יש מיש. ב) וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע, שז"ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית' כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע. וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ"ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי, נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא. ועד"ז גם בשאר בריות שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית', לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה"ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז. ג) וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'. כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה. והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו. ד) והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק. ה) ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע, ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל. כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות. ו) ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה, שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'. ז) ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה ומשגת בחינת הכלי ההוא אשר שם, אז נבחנת בשם נשמה, דהיינו שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית' והיא עולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע"כ נחשבת לרוחניות גמורה. ח) ובעולם היצירה כבר שולטת בחינה הג' הנ"ל, שהיא כלולה מעט מצורת הרצון לקבל, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא, יצאה מבחינת הרוחניות של הנשמה, ונקראת בשם רוח, כי כאן הכלי שלו כבר מעורב בעביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית' להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו. ט) ובעולם עשיה כבר שולטת בחינה הד', שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ"ל. וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית', העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש, המורה על אור בלי תנועה מעצמו. ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות שלא יהיה כלול מכל האבי"ע. י) והנך מוצא איך שהנפש הזאת שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית' ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה הנקרא גוף, ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי. ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ"ז ע"י העסק בתורה ומצות ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה. וזה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. יא) ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון. יב) אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית', א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה. יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה. ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות, וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל. יד) ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים. טו) הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו, ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים. טז) ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'. אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז, שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר. ה' בחינות שבמסך יז) והנה נתבאר עד הנה ג' יסודות הראשונים שבחכמה: הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון. ענין הב', הוא ביאור הע"ס וד' עולמות אבי"ע, שהם ד' מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו. ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג' יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו. יח) ועתה נבאר ה' בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס, והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה ג"כ מהמשל הנ"ל באות ט"ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו. ועכ"ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע"מ להשפיע, ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אמנם ע"י תיקון המסך בהבחי"ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק' או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ"ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי"ד, נתגלגל ובא תוך האו"ח, וע"כ נעשה האו"ח מוכשר להיות כלי קבלה, ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב' כחות: הא' קשיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון, הב', עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי"ד הנכלל בהמסך, אשר ע"י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה. ואלו ב' הכחות שבמסך פועלים בה' בחינות, שהם ד' הבחינות חו"ב תו"מ הנ"ל, ושורשם הנק' כתר. יט) כי הגם שביארנו שג' בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי"ד לבדה נחשבת לכלי, כנ"ל באות ה'. עכ"ז מתוך שג' בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי"ד, באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה, ואח"כ בחי"ג העבה יותר מבחי"ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי"ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד' בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה' בחינות הקבלה הכלולות בבחי"ד, ונק' ג"כ בשמות הע"ס כח"ב תו"מ הכלולות בבחי"ד, כי הד' בחינות הם חו"ב תו"מ כנ"ל באות ה'. והשורש נקרא כתר. כ) ומה שה' בחינות הקבלה שבבחי"ד נק' בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה הכלי קבלה על הע"ס הכלולות באור העליון בסוד הוא אחד ושמו אחד, כי כל העולמות נכללים שם כמ"ש בתע"ס חלק א'. נבחן שם הלבשתה להע"ס ע"פ אותן ה' הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' הבחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, כי בחינת השורש שבבחינה ד' הלבישה לאור הכתר שבע"ס, ובחי"א שבבחי"ד הלבישה לאור החכמה שבעשר ספי', ובחי"ב שבה הלבישה לאור הבינה, ובחי"ג שבה הלבישה לאור הת"ת, ובחינתה עצמה הלבישה לאור המלכות. ולפיכך גם עתה אחר הצמצום א', אחר שהבחי"ד נפסלה מלהיות עוד כלי קבלה, נק' ג"כ ה' בחינות העביות שבה על שם ה' הספירות כח"ב תו"מ. כא) וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד, שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו, כן המסך אינו מניח משהו מאור העליון לעבור דרכו אל המלכות, שהיא בחי"ד, שעם זה נבחן, שכל שיעור האור הראוי להתלבש בכלי המלכות, מעכב עליו המסך ומחזירו לאחוריו. גם נתבאר שאותן ה' בחינות העביות שבבחי"ד נכללות ובאות במסך ומתחברות במדת הקשיות שבו. ולפיכך נבחנים בהמסך ה' מינים של זווגים דהכאה ע"פ ה' שיעורי עביות שבו: שזווג דהכאה על מסך שלם מכל ה' בחינות העביות, מעלה או"ח המספיק להלביש הע"ס כולן, דהיינו עד קומת כתר. וזווג דהכאה על מסך החסר מעביות דבחי"ד, שאין בו רק עביות דבחי"ג, הנה האו"ח שהוא מעלה, מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת חכמה, וחסר מכתר. ואם אין בו אלא עביות דבחי"ב, הנה או"ח שלו קטן יותר ואינו מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת בינה, וחסר מכתר חכמה. ואם אין בו אלא עביות דבחי"א, הנה האו"ח שלו מוקטן יותר, ומספיק להלביש רק עד לקומת ת"ת, וחסר מכח"ב. ואם הוא חסר גם מעביות דבחי"א, ולא נשאר בו אלא עביות דבחינת שורש, הנה ההכאה שלו קלושה מאוד, ומספיק להלביש רק לקומת מלכות בלבדה, וחסר מט"ס הראשונות, שהם כח"ב ות"ת. כב) והנך רואה איך ה' שיעורי קומות של ע"ס יוצאים ע"י ה' מיני זווג דהכאה של המסך, המשוערים על ה' בחינות עביות שבו. ועתה אודיעך טעם הדברים, כי נודע שאין אור מושג בלי כלי, גם ידעת שה' בחינות עביות הללו באות מה' בחינות העביות שבבחי"ד, שמטרם הצמצום היו ה' כלים בבחי"ד שהלבישו להע"ס כח"ב תו"מ, כנ"ל באות י"ח, ואחר הצמצום א' נכללו בה' בחינות של המסך, אשר עם האו"ח שהוא מעלה, הם חוזרים להיות ה' כלים מבחינת או"ח על הע"ס כח"ב תו"מ, במקום הה' כלים שבבחי"ד עצמה שמטרם הצמצום. ועל פי זה מובן מאליו שאם יש במסך כל ה' בחינות עביות הללו, אז יש בו ה' כלים להלבשת הע"ס, אבל בעת שאין בו כל הה' בחינות, כי חסר לו העביות דבחי"ד, הרי אין בו אלא ד' כלים, וע"כ אינו יכול להלביש רק ד' אורות חו"ב תו"מ, והוא חסר מאור אחד שהוא אור הכתר, כמו שחסר לו כלי אחד שהוא העביות דבחי"ד. וכמו כן, בעת שחסר בו גם בחי"ג שאין בהמסך רק ג' בחינות עביות דהיינו רק עד בחי"ב, הרי אז אין בו רק ג' כלים וע"כ אינו יכול להלביש רק ג' אורות, שהם בינה ת"ת ומלכות, והקומה חסרה אז מב' האורות כתר וחכמה, כמו שחסרה מב' הכלים בחי"ג ובחי"ד. ובעת שאין במסך רק ב' בחינות עביות דהיינו מבחינת שורש ומבחי"א, הרי אין בו אלא ב' כלים, וע"כ אינו מלביש רק ב' אורות שהם אור ת"ת ואור מלכות, ונמצאת הקומה חסרה מג' אורות כח"ב, כמו שחסרה ג' הכלים שהם בחי"ב ובחי"ג ובחי"ד. ובעת שאין במסך רק בחינה אחת דעביות, שהוא בחינת שורש העביות לבד, הרי אין לו אלא כלי אחד, לכן אינו יכול להלביש רק אור אחד, שהוא אור המלכות, וקומה זו חסרה מד' אורות כח"ב ות"ת, כמו שחסרה מד' הכלים שהם עביות דבחי"ד ודבחי"ג ודבחי"ב ודבחי"א. הרי ששיעור הקומה של כל פרצוף תלוי בדיוק נמרץ בשיעור העביות שיש במסך, שהמסך דבחי"ד מוציא קומת כתר, ודבחי"ג מוציא קומת חכמה ודבחי"ב מוציא קומת בינה, ודבחי"א מוציא קומת ת"ת, ודבחינת שורש מוציא קומת מלכות. כג) אמנם עוד נשאר לבאר, למה בחוסר כלי מלכות במסך שהוא בחי"ד, הוא נחסר מאור הכתר ובחוסר גם כלי הת"ת נחסר מאור חכמה וכו', ולכאורה היה צריך להיות בהיפך, שבחוסר כלי מלכות במסך שהיא בחי"ד, יחסר בקומה רק אור מלכות, ויהיה בו ד' אורות לכח"ב ות"ת. וכן בחוסר ב' כלים בחי"ג ובחי"ד, יחסרו האורות מת"ת ומלכות, ויהיה בקומה ג' אורות לכח"ב. וכו' עד"ז. (עי' לעיל אות כ'). כד) והתשובה היא, כי יש תמיד ערך הפכי בין אורות לכלים, כי מדרך הכלים הוא שהכלים העליונים נגדלים תחילה בפרצוף, שמתחלה נגדל הכתר ואחריו הכלי דחכמה וכו' עד שכלי המלכות נגדל באחרונה. וע"כ אנו מכנים לכלים בסדר כח"ב תו"מ מלמעלה למטה, כי כן טבע גידולם. והפכי אליהם האורות, כי באורות, האורות התחתונים נכנסים תחלה בפרצוף, כי מתחילה נכנס הנפש שהוא אור המלכות, ואח"כ הרוח שהוא אור הז"א וכו' עד שאור היחידה נכנס באחרונה. וע"כ אנו מכנים לאורות בסדר נרנח"י ממטה למעלה, כי כן סדר כניסתם מתתא לעילא. באופן, בעת שעוד לא נגדל בפרצוף רק כלי אחד, שהוא בהכרח כלי העליון כתר, כנ"ל, הנה אז לא נכנס בפרצוף אור היחידה המיוחס לכלי ההוא, אלא רק אור התחתון מכולם, שהוא אור הנפש, ואור הנפש מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדלו ב' כלים בפרצוף שהם ב' העליונים כתר וחכמה, הנה אז נכנס בו גם אור הרוח ויורד אז אור הנפש מכלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן כשנגדל כלי ג' בפרצוף שהוא כלי הבינה, אז נכנס בו אור נשמה, ואז יורד אור הנפש מכלי דחכמה לכלי דבינה, ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדל בפרצוף כלי ד' שהוא כלי דת"ת, הנה נכנס בפרצוף אור החיה, ואז יורד אור הנפש מכלי דבינה לכלי דת"ת ואור הרוח לכלי דבינה ואור הנשמה לכלי דחכמה ואור החיה בכלי דכתר. וכשנגדל כלי חמישי בפרצוף, שהוא כלי מלכות, נכנס בו אור היחידה. ואז באים כל האורות בכלים המיוחסים להם, כי אור הנפש יורד מהכלי דת"ת לכלי דמלכות, ואור הרוח לכלי דת"ת ואור הנשמה לכלי דבינה, ואור החיה לכלי דחכמה, ואור היחידה לכלי דכתר. כה) הרי שכל עוד שלא נגדלו כל ה' הכלים כח"ב תו"מ בפרצוף, נמצאים האורות שלא במקומם המיוחס להם, ולא עוד אלא שהם בערך ההפכי, שבחוסר כלי מלכות חסר שם אור היחידה, ובחוסר ב' הכלים תו"מ חסרים שם יחידה חיה, וכו', שהוא מטעם שבכלים נגדלים העליונים תחילה, ובאורות נכנסים האחרונים תחילה, כנ"ל. גם תמצא שכל אור הבא מחדש הוא מתלבש רק בכלי דכתר, והוא מטעם שכל המקבל מחויב לקבל בכלי היותר זך שבו, שהוא הכלי דכתר. ומטעם זה מחויבים האורות שכבר מלובשים בפרצוף לרדת מדרגה אחת ממקומם בעת ביאת כל אור חדש, למשל בביאת אור הרוח, מחויב אור הנפש לירד מהכלי דכתר לכלי דחכמה, כדי לפנות מקום הכלי דכתר שיוכל לקבל את אור החדש, שהוא הרוח. וכן אם האור החדש הוא נשמה, מחויב גם הרוח לרדת מהכלי דכתר לכלי דחכמה לפנות מקומו דכתר לאור החדש שהוא נשמה, ומשום זה מחויב הנפש שהיה בכלי דחכמה לרדת לכלי דבינה, וכו' עד"ז. וכל זה הוא כדי לפנות הכלי דכתר בשביל אור החדש. ושמור הכלל הזה בידך, ותוכל להבחין תמיד בכל ענין אם מדברים בערך כלים ואם בערך אורות, ואז לא תתבלבל כי יש תמיד ערך הפכי ביניהם. והנה נתבאר היטב ענין ה' בחינות שבמסך, איך שעל ידיהן משתנים שיעורי הקומה זה למטה מזה. ה' פרצופי א"ק כו) אחר שנתבאר היטב ענין המסך שנתקן בכלי המלכות, שהיא הבחי"ד אחר שנצטמצמה, וענין ה' מיני זווג דהכאה אשר בו, המוציאים ה' קומות של ע"ס זו למטה מזו, נבאר עתה ה' פרצופי א"ק הקודמים לד' עולמות אבי"ע, וזאת כבר ידעת שהאו"ח הזה שעולה ע"י זווג דהכאה ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, הוא מספיק רק לשרשי כלים המכונים ע"ס דראש הפרצוף, ובכדי לגמור את הכלים, מתרחבת המלכות דראש מאותם הע"ס דאו"ח שהלבישו לע"ס דראש, והיא מתפשטת מינה ובה ממעלה למטה באותו שיעור קומה שבעשר ספירות דראש, ובהתפשטות הזו נגמרו הכלים, שהם נק' גוף הפרצוף. כנ"ל באות י"ד. באופן שב' בחינות של ע"ס יש להבחין תמיד בכל פרצוף: ראש, וגוף. וזכור זה. כז) והנה תחילה יצא הפרצוף הראשון דא"ק, כי תיכף אחר צמצום א' אשר הבחי"ד נצטמצמה מלהיות כלי קבלה על אור העליון, והיא נתקנה במסך כנ"ל, הנה אז נמשך אור העליון להתלבש בכלי מלכות כדרכו, והמסך שבכלי מלכות עיכב עליו והחזיר את האור לאחוריו, וע"י הכאה זו שהיתה ממסך דבחי"ד, העלה או"ח עד קומת כתר שבאור העליון, ואותו או"ח נעשה ללבוש ובחינת שורשי כלים לע"ס שבאור העליון, הנקרא ע"ס דראש של הפרצוף הראשון דא"ק. ואח"ז התרחבה והתפשטה המלכות ההיא עם האו"ח, מכח ע"ס דראש, מינה ובה, לע"ס חדשות ממעלה למטה, ואז נגמרו הכלים בבחינת הגוף. וכל שיעור הקומה שיצא בע"ס דראש נתלבש ג"כ בע"ס דגוף. ובזה נגמר הפרצוף הא' דא"ק ראש וגוף. כח) ואח"ז חזר ונשנה אותו הזווג דהכאה על מסך המתוקן שבכלי מלכות שאין בו רק עביות דבחי"ג, ואז יצא עליו רק קומת חכמה ראש וגוף. כי מתוך שחסר במסך העביות דבחי"ד, אין בו רק ד' כלים כח"ב ת"ת. וע"כ אין מקום באו"ח להלביש רק ד' אורות לבד, שהם חנר"נ, וחסר בו אור היחידה, ונק' ע"ב דא"ק. ואח"כ חזר אותו הזווג דהכאה הנ"ל על מסך שבכלי מלכות שאין בו רק עביות דבחי"ב, ואז יצאו עליו ע"ס ראש וגוף בקומת בינה, והוא נקרא פרצוף ס"ג דא"ק, שחסרים בו ב' הכלים דז"א ומלכות וב' האורות דחיה יחידה, ואח"כ יצא הזווג דהכאה על מסך שאין בו רק עביות דבחי"א, ואז יצאו ע"ס ראש וגוף בקומת ת"ת, וחסרים בו ג' כלים בינה ז"א ומלכות, וג' אורות נשמה חיה יחידה, ואין בו אלא רוח ונפש מהאורות, המלובשים בכתר חכמה דכלים, והוא הנק' פרצוף מ"ה וב"ן דא"ק. וזכור כאן את ערך ההפכי שבין כלים לאורות כנ"ל באות כ"ד. כט) והנה נתבארו אופן יציאתם של ה"פ א"ק הנק' גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן זה למטה מזה, שכל תחתון חסר בחינה עליונה של העליון שלו, כי לפרצוף ע"ב חסר אור יחידה, ובפרצוף ס"ג חסר גם אור החיה שיש להעליון שלו שהוא ע"ב. ובפרצוף מ"ה וב"ן חסר גם אור הנשמה שיש בהעליון שלו שהוא ס"ג. והוא מטעם שזה תלוי בשיעור העביות שבמסך שעליו נעשה הזווג דהכאה. כמבואר באות י"ח. אמנם צריכים להבין מי ומה גרם שהמסך ילך ויתמעט בחינה אחר בחינה משיעור עביותו, עד שיתחלק לה' שיעורי קומה שבה' מיני זווגים הללו. הזדככות המסך לאצילות פרצוף ל) בכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה' שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה' פרצופין דא"ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה"פ של כל עולם ועולם מד' העולמות אבי"ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א"ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון. לא) והענין הוא שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות הנק' אור מקיף ואור פנימי. ונבארם בא"ק, כי האור מקיף של פרצוף הא' דא"ק ה"ס אור א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א' והמסך שנתקן במלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא"ס על המסך הזה, וע"י האו"ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע"ס דראש וע"ס דגוף, כנ"ל אות כ"ה. אמנם המשכה זו שבפרצוף א"ק מא"ס ב"ה אינה ממלאת את כל המציאות כמטרם הצמצום, אלא שנבחן בראש וסוף, הן מבחינת מלמעלה למטה, כי אורו נפסק על הנקודה דעוה"ז, שה"ס מלכות המסיימת בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. והן מבחינת מבפנים לחוץ, כי כמו שיש ע"ס ממעלה למטה כח"ב תו"מ והמלכות מסיימת את הא"ק מלמטה, כן יש ע"ס כח"ב תו"מ מפנים לחוץ, המכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור, אשר העור, שהוא סוד המלכות, מסיימת את הפרצוף מבחוץ, אשר בערך הזה נבחן פרצוף א"ק כלפי א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, רק כמו קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם, ונשאר רק קו דק עומד באמצעו של החלל. והנה שיעור האור שנתקבל בא"ק, דהיינו קו הדק, נקרא אור פנימי. וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו"פ שבא"ק ובין אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף, כי הוא נשאר בבחינת או"מ מסביב פרצוף א"ק, כי לא יכול להתלבש בפנימיות הפרצוף. לב) ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה. לג) ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.) הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ. לד) ונתבאר שהאו"פ והאו"מ שניהם קשורים במסך, אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע"י האו"ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או"מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו"מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, כנ"ל באות ל"ב, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי. משא"כ בע"ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו"ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו"פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או"מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו"פ ואו"מ בע"ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע"ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע"ס דאו"ח שמפה ולמטה, ע"כ נעשה שם הכאה בין האו"פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ"ל. לה) והנה הביטוש הזה נמשך עד שהאו"מ מזכך את המסך מכל עביותו ומעלה אותו לשרשו העליון שבפה דראש, כלומר שמזכך ממנו כל העביות שממעלה למטה המכונה מסך ועביות דגוף, ולא נשאר בו רק השורש דגוף שהוא בחינת המסך דמלכות דראש הנק' פה, דהיינו שנזדכך מכל העביות שממעלה למטה, שהוא החוצץ בין או"פ לאו"מ, ולא נשאר רק העביות שממטה למעלה, ששם עוד לא נעשה ההבדל מאו"פ לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. ונודע שהשואת הצורה מדביקה הרוחניים להיות אחד, ע"ב אחר שנזדכך המסך דגוף מכל עביות של הגוף, ולא נשאר בו רק עביות השוה למסך דפה דראש, ונעשה צורתו שוה אל המסך דראש, הנה נכלל עמו להיות אחד ממש, כי אין ביניהם מה שיחלק אותם לשנים, וזה מכונה שהמסך דגוף עלה לפה דראש. וכיון שנכלל המסך דגוף במסך דראש נמצא נכלל שוב בזווג דהכאה שבמסך דפה דראש, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש, ויוצאות בו ע"ס בקומה חדשה הנק' ע"ב דא"ק, או פרצוף חכמה דא"ק, והוא נחשב לבן ותולדה של הפרצוף הא' דא"ק. לו) ואחר שפרצוף ע"ב דא"ק יצא ונשלם בראש וגוף, חזר גם עליו ענין הביטוש דאו"מ באו"פ ע"ד שנתבאר לעיל בפרצוף הא' דא"ק, והמסך דגוף שלו נזדכך ג"כ מכל עביות דגוף עד שהשוה צורתו לבחינת מסך דראש שלו, ונמצא אז שנכלל בזווג שבפה דראש שלו, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש שהוציא קומה חדשה של ע"ס בשיעור קומת בינה הנק' ס"ג דא"ק, והוא נחשב לבן ותולדה של פרצוף הע"ב דא"ק, כי יצא מהזווג דפה דראש שלו. ועד"ז יצאו ג"כ הפרצופין שמס"ג דא"ק ולמטה. לז) והנה נתבאר יציאת הפרצופין זה למטה מזה הנעשה מכח הביטוש דאו"מ באו"פ המזכך המסך דגוף עד שמחזירו לבחי' מסך דפה דראש, ואז נכלל בזווג דהכאה הנוהג בפה דראש, ומוציא ע"י זווגו קומה חדשה של ע"ס, שקומה חדשה זו נבחן לבן אל פרצוף הקודם. ובדרך הזה יצא הע"ב מפרצוף הכתר, והס"ג מפרצוף ע"ב והמ"ה מפרצוף ס"ג, וכן יתר המדרגות בנקודים ואבי"ע. אלא עוד צריכים להבין. למה יצאו הע"ס דע"ב רק על בחי"ג ולא על בחי"ד. וכן הס"ג רק על בחי"ב וכו', דהיינו שכל תחתון נמוך במדרגה אחת כלפי עליונו, ולמה לא יצאו כולם זה מזה בקומה שוה. לח) ותחילה יש להבין למה נחשב הע"ס דע"ב לתולדה של פרצוף הא' דא"ק, אחר שיצא מהזווג דפה דראש דפרצוף הא' כמו הע"ס דגוף הפרצוף עצמו, וא"כ במה יצא מבחינת פרצוף הא' להיות נחשב כפרצוף שני ותולדה אליו. וצריך שתבין כאן ההפרש הגדול ממסך דראש למסך דגוף, כי יש ב' מיני מלכיות בפרצוף: הא' הוא מלכות המזדווגת, בכח המסך המתוקן בה, עם אור העליון, כנ"ל. הב' היא מלכות המסיימת, בכח המסך המתוקן בה, את אור העליון שבע"ס דגוף. וההפרש ביניהם כרחוק מאציל מנאצל, כי המלכות דראש המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, נחשבת לבחינת מאציל אל הגוף, כי המסך המתוקן בה לא הרחיק אור העליון עם הכאתו בו, אלא אדרבא שע"י אור חוזר שהעלה, הלביש והמשיך את האור העליון בבחינת ע"ס דראש, ונמצא מתפשט ממעלה למטה עד שנתלבשו הע"ס דאור העליון בהכלי דאו"ח הנקרא גוף, וע"כ נבחן המסך והמלכות דראש בבחינת מאציל להע"ס דגוף, ולא ניכר עדיין שום בחינת מגביל ומדחה במסך ומלכות הזאת. משא"כ המסך והמלכות דגוף, שפירושו, שאחר שהע"ס נתפשטו מפה דראש ממעלה למטה, אינם מתפשטים רק עד המלכות שבע"ס ההם, כי אור העליון אינו יכול להתפשט תוך המלכות דגוף, מפני המסך המתוקן שם המעכבו מלהתפשט אל המלכות, וע"כ נפסק הפרצוף שם ונעשה סוף וסיום על הפרצוף. הרי שכל כח הצמצום והגבול מתגלה רק במסך והמלכות הזאת של הגוף, ולפיכך כל הביטוש דאו"מ באו"פ הנ"ל, אינו נעשה רק במסך דגוף בלבד, כי הוא המגביל ומרחיק את האו"מ מלהאיר בפנימיות הפרצוף, ולא במסך דראש, כי המסך של הראש הוא רק הממשיך ומלביש האורות, ואין עדיין כח הגבול מתגלה בו אף משהו. לט) ונתבאר, שמכח הביטוש דאו"מ באו"פ חזר המסך דמלכות המסיימת להיות לבחינת מסך ומלכות המזדווגת, (לעיל אות לה), כי הביטוש דאור מקיף טיהר את המסך המסיים מכל העביות דגוף שהיה בו, ולא נשאר בו רק רשימות דקות מהעביות ההיא השוות לעביות דמסך דראש, ונודע שהשתוות הצורה מדביק ומיחד הרוחניים זה בזה, לפיכך אחר שהמסך דגוף השווה צורת עביותו למסך דראש, הנה תיכף נכלל בו ונעשה עמו כאלו היו מסך אחד, ואז קבל כח לזווג דהכאה כמו מסך דראש, ויצאו עליו הע"ס דקומה החדשה, כנ"ל. אמנם יחד עם זווגו זה, נתחדשו בו במסך דגוף, הרשימות דעביות דגוף שהיו בו מתחילה, ואז חזר וניכר בו שוב שינוי הצורה באיזה שיעור בינו למסך דראש הנכלל עמו, והכר של השינוי הזה מבדילהו ומוציאהו מהפה דראש דעליון. כי אחר שחזר וניכר מקורו הראשון, שהוא מפה ולמטה דעליון, הנה אז אינו יכול לעמוד עוד למעלה מפה דעליון, כי שינוי הצורה מפריד הרוחניים זה מזה, ונמצא שהוכרח לירד משם למקום שמפה ולמטה דעליון. ולפיכך, נבחן בהכרח לגוף שני כלפי העליון, כי אפילו הראש של הקומה החדשה נבחן כלפי העליון כגופו בלבד, להיותו נמשך ממסך דגוף שלו. ולפיכך שינוי הצורה הזו מבדיל אותם לב' גופים נבדלים, וכיון שהקומה החדשה היא כולה תולדה של המסך דגוף של פרצוף הקודם, ע"כ נחשב כבן אליו, וכמו ענף הנמשך ממנו. מ) ויש עוד דבר נוסף בהבדל מהתחתון לעליון. והוא כי כל תחתון יוצא מבחינת שיעור קומה אחרת שבה' בחינות שבמסך, כנ"ל באות כ"ב וכ"ד, וכל תחתון חסר הבחינה העליונה של האורות דעליון והבחינה התחתונה של הכלים דעליון. והטעם הוא, כי מטבע הביטוש דאו"מ במסך, להאביד מהמסך את בחינה אחרונה דעביות שלו, ולמשל, בפרצוף הא' דא"ק, שהמסך יש לו כל ה' בחינות עביות שלו, דהיינו עד לבחי"ד, הנה ע"י הביטוש דאו"מ במסך דגוף, מזכך את העביות דבחי"ד לגמרי, ואינו מניח ממנו אפי' רשימו של העביות ההיא, ורק הרשימות מהעביות דבחי"ג ולמעלה נשארים במסך. ולפיכך כשהמסך ההוא נכלל בראש ומקבלשם זווג דהכאה על העביות שנשאר בהרשימות שלו מהגוף, נמצא הזווג יוצא רק על בחי"ג דעביות שבמסך בלבד, כי הרשימה דעביות דבחי"ד נאבדה ואינה שם, וע"כ הקומה שיוצאת על המסך הזה הוא בשיעור קומת חכמה לבד, הנק' הוי"ה דע"ב דא"ק, או פרצוף ע"ב דא"ק. ונתבאר לעיל אות כ"ב, אשר קומת חכמה היוצאת על המסך דבחי"ג חסרה המלכות דכלים ובחינת אור יחידה מהאורות, שהוא אור הכתר, ע"ש. הרי שפרצוף הע"ב חסר הבחינה אחרונה דכלים דעליון והבחינה עליונה דאורות דעליון. ומשום שינוי הצורה הרחוקה הזו, נבחן התחתון לפרצוף נבדל מהעליון. מא) ועד"ז אחר שנתפשט פרצוף ע"ב לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו"מ על המסך דגוף דע"ב, שהוא מסך דבחי"ג, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו את הרשימו דעביות של הבחינה האחרונה שבמסך, שהוא בחי"ג. ונמצא בעת עלית המסך אל הפה דראש ונכלל בו בהזווג דהכאה, נעשה ההכאה רק על עביות דבחי"ב שנשארה במסך הזה, כי הבחי"ג נאבדה ממנו ואינה, וע"כ הוא מוציא רק ע"ס בקומת בינה, הנק' הוי"ה דס"ג דא"ק, או פרצוף ס"ג, ויחסר ז"א ומלכות דכלים וחיה יחידה דאורות כנ"ל. ועד"ז כשנתפשט הפרצוף ס"ג הזה לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו"מ במסך דגוף שלו שהוא מסך דבחי"ב, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו הבחינה אחרונה דעביות שבמסך שהוא בחי"ב, ולא נשארו במסך אלא הרשימות דעביות שמבחי"א ולמעלה, וע"כ בעת עלית המסך לפה דראש, ונכלל בזווג דהכאה אשר שם, נעשה ההכאה רק על מסך דבחי"א שנשאר במסך, כי הבחי"ב כבר נאבדה ממנו, וע"כ הוא מוציא רק ע"ס בקומת ת"ת, הנק' קומת ז"א, והוא חסר בינה ז"א ומלכות דכלים, ונשמה חיה יחידה דאורות, וכו' עד"ז. מב) ונתבאר היטב הטעם של ירידות הקומות זו למטה מזו בעת השתלשלות הפרצופין זה מזה, שהוא משום שהביטוש דאו"מ באו"פ הנוהג בכל פרצוף מאביד תמיד שם את הבחינה אחרונה דרשימו דעביות אשר שם. ויש לדעת אמנם שבאלו הרשימות הנשארות במסך לאחר הזדככותו יש בהם ב' בחינות: הא' נק' רשימו דעביות, והב' נקרא רשימו דהתלבשות. למשל, אחר שנזדכך המסך דגוף דפרצוף הא' דא"ק, אמרנו שהבחינה האחרונה דרשימות דעביות, שהיא הרשימו דבחי"ד, נאבדה ממנו, ולא נשאר במסך אלא הרשימו דעביות דבחי"ג, אמנם הרשימו דבחי"ד כוללת ב' בחינות כנ"ל: דהתלבשות ודעביות, ולא נאבד מהמסך בסבת ההזדככות ההיא רק הרשימו דעביות דבחי"ד, אבל הרשימו דהתלבשות דבחי"ד, נשארה במסך ההוא ולא נאבד ממנו. ופירושו של הרשימו דהתלבשות הוא בחינה זכה מאד מהרשימו דבחי"ד, שאין בה עביות מספיק לזווג דהכאה עם אור העליון. ורשימו זו נשארה מהבחינה אחרונה שבכל פרצוף בעת הזדככותו, ומה שאמרנו שהבחינה אחרונה נאבדה מכל פרצוף בעת הזדככותו הוא רק הרשימו דעביות שבה בלבד. מג) וההשארה של הרשימו דהתלבשות מהבחינה אחרונה, שנשארה בכל מסך, גרם ליציאת ב' קומות זכר ונקבה, בראשים דכל הפרצופים, החל מע"ב דא"ק וכן בס"ג דא"ק וכן במ"ה וב"ן דא"ק ובכל פרצופי אצילות. כי בפרצוף ע"ב דא"ק, שאין שם במסך אלא רשימו דעביות דבחי"ג, המוציא ע"ס בקומת חכמה, הנה הרשימו דהתלבשות מבחי"ד הנשארת שם במסך, שאינה ראויה כלל לזווג עם אור העליון, משום זכותה כנ"ל, הנה היא נכללת עם העביות דבחי"ג ונעשת לרשימו אחת, ואז קנתה הרשימו דהתלבשות כח להזדווגות עם אור העליון, וע"כ יצא עליה זווג דהכאה עם אור העליון, המוציא ע"ס בקירוב לקומת כתר, והוא מטעם היות בה בחי' התלבשות דבחי"ד. והתכללות זה נקרא התכללות הנקבה בזכר, כי הרשימו דעביות מבחי"ג נק' נקבה, להיותה הנושא לבחי' העביות, והרשימו דהתלבשות דבחי"ד נק' זכר, משום שבא מקומה גבוה ממנה, ומשום שהוא זך מעביות. ולפיכך הגם שהרשימו דזכר בלבד אינו מספיק לזווג דהכאה, אמנם ע"י התכללות הנקבה בו, נעשה גם הוא ראוי לזווג דהכאה. מד) ואחר זה יש גם התכללות הזכר בנקבה, דהיינו שהרשימו דהתלבשות נכלל בהרשימו דעביות, ואז יוצא זווג דהכאה על קומת הנקבה בלבד, שהוא רק קומת בחי"ג שהיא קומת חכמה הנקרא הוי"ה דע"ב, כנ"ל. והנה הזווג העליון, שהנקבה נכללה בהזכר, נבחן לקומת הזכר, שהיא קומת כתר בקירוב. וזווג התחתון שהזכר נכלל בהנקבה, נבחן לקומת הנקבה, שהיא קומת חכמה בלבדה. אמנם קומת הזכר, מתוך שהעביות שבו אינו מעצמו, אלא ע"י התכללות עם הנקבה, הנה הגם שמספיק ליציאת קומת ע"ס ממטה למעלה הנק' ראש, כנ"ל, עכ"ז אין קומה זו יכולה להתפשט ממעלה למטה לבחינת גוף, שפירושו, התלבשות האורות בכלים, כי זווג דהכאה על עביות הבא מבחינת התכללות, אינו מספיק להתפשט לבחינת כלים, ולפיכך אין בקומת הזכר רק בחינת ראש בלי גוף. וגוף הפרצוף נמשך רק מקומת הנקבה, שיש לה עביות מבחי' עצמית ומשום זה אנו מכנים את הפרצוף רק על קומת הנקבה בלבד, דהיינו בשם פרצוף ע"ב, כי עיקרו של הפרצוף הוא בחינת גוף שלו, שהוא התלבשות האורות בכלים, והוא יוצא רק מקומת הנקבה כמבואר. ע"כ נקרא הפרצוף על שמה. מה) וע"ד שנתבארו ב' הקומות זכר ונקבה בראש דפרצוף ע"ב, ממש על אותו דרך יוצאים ב' הללו גם בראש הס"ג, אלא שם קומת הזכר הוא בקירוב לבחינת חכמה, משום שהוא מהרשימו דהתלבשות דבחי"ג בהתכללות העביות דבחי"ב. וקומת הנקבה היא בקומת בינה דהיינו מהעביות דבחי"ב. וגם כאן נקרא הפרצוף רק על שם קומת הנקבה, משום שהזכר הוא ראש בלי גוף. ועד"ז בפרצוף מ"ה דא"ק, ושם קומת הזכר הוא בקירוב לקומת בינה, המכונה קומת ישסו"ת, להיותו מרשימו דבחי"ב דהתלבשות בהתכללות עביות מבחי"א, וקומת הנקבה היא קומת ז"א לבד, כי היא רק בחי"א דעביות, וגם כאן אין הפרצוף נקרא אלא על שם הנקבה, דהיינו פרצוף מ"ה או פרצוף ו"ק, משום שהזכר הוא ראש בלי גוף. ועד"ז תשכיל בכל הפרצופין. טעמים נקודות תגין ואותיות מו) אחר שנתבאר הביטוש דאו"מ באו"פ הנוהג אחר התפשטות הפרצוף לבחינת גוף, שבסבתו מזדכך המסך דגוף וכל האורות דגוף מסתלקים, והמסך עם הרשימות הנשארים בו עולים לפה דראש, ומתחדשים שם בזווג דהכאה מחדש, ומוציאים קומה חדשה בשיעור העביות שברשימות, נבאר עתה, ד' מיני אורות טנת"א, הנעשים עם הביטוש דאו"מ ועליות המסך לפה דראש. מז) כי נתבאר שע"י הביטוש דאו"מ במסך דגוף, הוא מזכך למסך מכל עביות דגוף עד שנזדכך ונשתוה למסך דפה דראש, שהשתוות הצורה עם הפה דראש נמצא מיחדהו כבחי' אחת עמו, ונכלל בזווג דהכאה שבו. אמנם נבחן שאין המסך מזדכך בבת אחת, אלא על פי סדר המדרגה, דהיינו מתחילה מבחי"ד לבחי"ג, ואח"כ מבחי"ג לבחי"ב ואח"כ מבחי"ב לבחי"א, ואחר כך מבחי"א לבחינת שורש, עד שנזדכך מכל בחינת עביותו ונעשה זך כמו המסך דפה דראש. והנה אור העליון אינו פוסק מלהאיר אף רגע, והוא מזדווג עם המסך בכל מצב ומצב של הזדככותו, כי אחר שנזדכך מבחי"ד, ונסתלקה כל הקומת כתר הזו והמסך בא לעביות דבחי"ג, הרי אור העליון מזדווג עם המסך על פי העביות דבחי"ג הנשארת בו, ומוציא ע"ס בקומת חכמה, ואחר כך כשנזדכך המסך גם מבחי"ג ונסתלקה גם קומת חכמה, ולא נשאר במסך רק בחי' ב', נמצא אור העליון מזדווג עמו על בחי"ב ומוציא ע"ס בקומת בינה. ואחר כך כשמזדכך גם מבחי"ב ונסתלקה הקומה הזו, ולא נשאר בו רק עביות דבחי"א, הנה אור העליון מזדווג עם המסך על עביות דבחי"א הנשארת בו, ומוציא קומת ע"ס בקומת הז"א. וכשנזדכך גם מעביות דבחי"א וקומת הז"א מסתלקת, ולא נשאר בו אלא שורש העביות, מזדווג אור העליון גם על העביות דשורש הנשארת במסך, ומוציא ע"ס בקומת המלכות. וכשנזדכך המסך גם מעביות דשורש וגם קומת המלכות נסתלקה משם, כי לא נשאר במסך עוד שום עביות דגוף, הנה אז נבחן שהמסך ורשימותיו עלו ונתחברו עם המסך דראש ונכלל שם בזווג דהכאה, ויוצאים עליו ע"ס חדשות, הנקראות בן ותולדה לפרצוף הראשון. והנה נתבאר, שענין הביטוש דאו"מ באו"פ המזכך למסך דגוף של הפרצוף הא' דא"ק, ומעלהו לפה דראש שלו, שעי"ז נולד ויוצא פרצוף שני ע"ב דא"ק, אין זה נעשה בבת אחת, אלא על סדר המדרגה, אשר אור עליון מזדווג עמו בכל מצב ומצב מהד' מדרגות שהולך ובא עליהם במשך זמן הזדככותו, עד שנשתווה לפה דראש. ועד"ז שנתבאר יציאת ד' קומות במשך זמן הזדככות הגוף דפרצוף א' לצורך ע"ב, כן יוצאות ג' קומות במשך זמן הזדככות המסך דגוף דפרצוף ע"ב, בעת אצילותו לפרצוף ס"ג, וכן בכל המדרגות. כי זה הכלל, אין המסך מזדכך בבת אחת אלא בסדר המדרגה, ואור העליון שאינו פוסק להתפשט לתחתון, נמצא מזדווג עמו בכל מדרגה ומדרגה שבדרך זיכוכו. מח) אמנם אלו הקומות שיוצאות על המסך במשך זמן הזדככותו ע"פ סדר המדרגה אינן נחשבות להתפשטות מדרגות אמיתיות, כמו הקומה הראשונה שיצאה מטרם התחלת הזדככות, אלא שהן נחשבות לבחינות נקודות, ומכונות בשם או"ח ודין, כי כח הדין של הסתלקות האורות כבר מעורב בהם. כי בפרצוף הא', הנה תיכף כשהביטוש התחיל לפעול וזיכך את המסך דגוף מבחי"ד, הנה נחשב כאלו כבר נזדכך כולו, כי אין מקצת ברוחני, וכיון שהתחיל להזדכך כבר מוכרח להזדכך כולו, אלא מתוך שמדרך המסך להזדכך על סדר המדרגה, יש שהות לאור העליון להזדווג עמו, בכל מדרגה של עביות שהמסך מקבל במשך זמן הזדככותו, עד שמזדכך כולו, כנ"ל, וע"כ אלו הקומות היוצאות במשך זמן הסתלקותו, כח ההסתלקות מעורב בהן, ונחשבות רק לבחינות נקודות ואו"ח ודין. ולפיכך אנו מבחינים בכל פרצוף ב' מיני קומות בשם: טעמים ונקודות. כי הע"ס דגוף שיצאו בראשונה בכל פרצוף, נק' בשם טעמים, ואותן הקומות היוצאות בפרצוף בדרך זיכוכו, דהיינו אחר שכבר התחיל המסך להזדכך עד שמגיע לפה דראש, כנ"ל, הן נקראות בשם נקודות. מט) ואלו הרשימות הנשארות למטה בגוף אחר הסתלקות האורות דטעמים, נקראות בשם תגין. ואלו הרשימות הנשארות מקומות הנקודות נקראות בשם אותיות שהם כלים. והתגין שהם הרשימות מהאורות דטעמים הם חופפים על האותיות והכלים, ומקיימים אותם. ונתבאר ד' מיני אורות הנק' טעמים נקודות תגין ואותיות. אשר הקומה הראשונה היוצאת בכל פרצוף, מה"פ הנקראים: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, נק' בשם טעמים. וקומות היוצאות בכל פרצוף אחר שכבר התחיל להזדכך, עד שמזדכך כולו, נקראות בשם נקודות. והרשימות הנשארות מהאורות דטעמים שבכל קומה אחר הסתלקותם, נק' בשם תגין. והרשימות, הנשארות מהאורות של קומות הנקודות אחר הסתלקותם נק' בשם אותיות או כלים. ותזכור זה בכל ה"פ הנק', גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, כי בכולם יש הזדככות, ובכולם יש אלו ד' מיני אורות. ענין רת"ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב"ז נ) הנה כבר ידעת את ההבחן, שיש ב' מיני מלכיות בכל פרצוף, שהם, מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. והנה מהמסך שבמלכות המזדווגת יוצאות ע"ס דאו"ח ממנה ולמעלה, המלבישות לע"ס דאור העליון, שהם נק' ע"ס דראש, כלומר, שרשים לבד. ומשם ולמטה מתפשטות הע"ס דגוף הפרצוף, דהיינו בבחינות התלבשות האורות בכלים גמורים. ואלו הע"ס דגוף מתחלקות לב' בחי' של ע"ס, הנק' ע"ס דתוך וע"ס דסוף. שהע"ס דתוך מקומן מפה עד הטבור, ששם מקום התלבשות של האורות בכלים. והע"ס דסיום וסוף הפרצוף, מקומן מטבורו ולמטה עד סיום רגליו, שפירושן, אשר המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור, וע"כ נפסק שם הפרצוף. ובחינת הפסק זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור. ותדע, שב' מיני ע"ס הללו נמשכים מהע"ס דשרשים הנק' ראש. כי שניהם נכללים במלכות המזדווגת כי יש שם כח הלבשה, שהוא האו"ח העולה ומלביש לאור העליון. גם יש שם כח העיכוב של המסך על המלכות, שלא תקבל האור, שעי"ז נעשה הזווג דהכאה המעלה אור חוזר. וב' כחות הללו המה בראש רק שרשים בעלמא, אלא כשמתפשטים מלמעלה למטה, הנה כח הא' שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע"ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור. וכח הב' שהוא כח העיכוב על המלכות מלקבל אור, יוצא לפועל בע"ס דסוף וסיום שמטבור ולמטה עד סיום אצבעות רגלין. וב' מיני ע"ס הללו נק' תמיד חג"ת נהי"מ. שהע"ס דתוך שמפה עד הטבור נק' כולן בשם חג"ת, והע"ס דסוף שמטבור ולמטה נק' כולן בשם נהי"מ, וזכור זה. נא) עוד יש לדעת, כי ענין הצמצום לא היה אלא על אור החכמה, שהכלי שלו הוא הרצון לקבל הנגמר בבחי"ד, שבה נעשה הצמצום והמסך, אבל על אור דחסדים לא היה שום צמצום כלל, כי הכלי שלו הוא הרצון להשפיע, שאין בו שום עביות ושינוי הצורה מהמאציל, ואינו צריך לשום תיקונים. ועכ"ז לפי שבע"ס דאור העליון נמצאים אלו ב' האורות, חכמה וחסדים, מקושרים יחדיו בלי שום הפרש ביניהם, להיותם אור אחד המתפשט לפי תכונתו, לפיכך כשבאים בהתלבשות בכלים, אחר הצמצום, הנה גם אור דחסדים נפסק על המלכות, אעפ"י שעליו לא נעשה צמצום. כי אם היה אור דחסדים מתפשט במקום שאין אור החכמה יכול להתפשט שם אף משהו, דהיינו במלכות המסיימת, היתה נעשת שבירה באור העליון, כי האור דחסדים היה מוכרח להפרד לגמרי מאור החכמה, ולפיכך נעשת מלכות המסיימת לבחינת חלל פנוי וריקן לגמרי, ואפי' מאור דחסדים. נב) ועם זה תבין תוכנם של הע"ס דסוף הפרצוף שמטבור ולמטה, כי אי אפשר כלל לומר שהן רק בחי' אור החסדים בלי חכמה כלל, כי אין האור דחסדים נפרד לעולם לגמרי מאור החכמה, אלא שיש בהן בהכרח הארה מועטת גם מאור החכמה, ותדע שהארה מועטת הזו אנו מכנים תמיד בשם ו"ק בלי ראש. והנה נתבארו ג' בחי' הע"ס שבפרצוף, הנק' ראש תוך סוף. נג) ועתה נבאר ענין סדר הלבשת הפרצופין, גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, זה לזה. וזה ידעת כי כל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון, אחר שנזדכך ונעשה בהשואת הצורה אל המלכות והמסך שבראש, כי אז נכלל במסך שבראש בזווג דהכאה שבו, כנ"ל. ואחר שנעשה עליו הזווג דהכאה בב' הרשימות עביות והתלבשות הנשאר במסך דגוף, הנה הוכרה העביות שבו שהיא מבחינת עביות דגוף, וע"י הכר ההוא נבחן לנו, שהקומה יוצאת מבחינת ראש דפרצוף הא' דא"ק, ויורדת ומלבשת לבחי' הגוף שלו, דהיינו במקום שורשה, כי ממסך דגוף היא. ובאמת היה צריך לירד המסך עם המלכות המזדווגת של הפרצוף החדש, למקום הטבור דפרצוף הא', כי שם מתחיל המסך דגוף עם מלכות המסיימת של פרצוף הא' שמשם שורש הפרצוף החדש ואחיזתו. אלא מתוך שהבחינה האחרונה דעביות נאבדה מהמסך בסבת הביטוש דאו"מ באו"פ, (כנ"ל באות מ') ולא נשאר במסך זולת בחי"ג דעביות, אשר בחי"ג הזאת דעביות נק' חזה, ולפיכך אין למסך ומלכות המזדווגת דפרצוף החדש, שום אחיזה ושורש בטבור דעליון, אלא רק בחזה שלו, והוא דבוק שם כענף בשורשו. נד) ולפיכך נמצא, שהמסך דפרצוף החדש יורד למקום החזה דפרצוף הא', ומוציא שם, ע"י זווג דהכאה עם אור העליון, ע"ס דראש ממנו ולמעלה, עד הפה דעליון, שהוא המלכות דראש דפרצוף הא'. אבל את הע"ס דראש של פרצוף העליון אין התחתון יכול להלביש אף משהו, להיותו רק מבחינת מסך דגוף של העליון כנ"ל. ואח"כ מוציא ע"ס ממעלה למטה הנק' ע"ס דגוף בתוך וסוף של התחתון, ומקומן מחזה דפרצוף העליון ולמטה עד הטבור שלו בלבד, כי מטבור ולמטה הוא מקום הע"ס דסיום של העליון, שהיא בחי"ד, ואין להתחתון אחיזה בבחינה אחרונה של העליון, כי נאבדה ממנו בעת הזדככותו (כנ"ל באות מ'). וע"כ פרצוף התחתון ההוא הנק' פרצוף החכמה דא"ק או פרצוף ע"ב דא"ק, מוכרח להסתיים למעלה מטבור של פרצוף הא' דא"ק. ונתבאר היטב, שכל רת"ס דפרצוף ע"ב דא"ק, שהוא התחתון דפרצוף הא' דא"ק, המה עומדים ממקום שמתחת הפה דפרצוף הא' עד מקום הטבור שלו, באופן, שהחזה דפרצוף הא' הוא מקום פה דראש של פרצוף ע"ב, דהיינו מלכות המזדווגת, והטבור דפרצוף הא' הוא מקום סיום רגלין דפרצוף ע"ב, דהיינו מלכות המסיימת. נה) וכמו שנתבאר בסדר יציאת פרצוף ע"ב מפרצוף הא' דא"ק, כן הוא בכל הפרצופין עד סוף עולם העשיה, שכל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון שלו, אחר שנזדכך ונכלל במסך דמלכות דראש דעליון בזווג דהכאה אשר שם, ואח"ז יורד משם למקום אחיזתו בגוף דעליון, ומוציא גם במקומו ע"י זווג דהכאה עם אור העליון את הע"ס דראש ממטה למעלה, וגם מתפשט ממעלה למטה לע"ס דגוף בתוך וסוף ע"ד שנתבאר בפרצוף ע"ב דא"ק, בטעמו ונימוקו. אלא בענין סיום הפרצוף יש חילוקים כמ"ש במקומו. צמצום ב' הנק' צמצום נה"י דא"ק נו) והנה נתבאר היטב ענין הצמצום א' שנעשה על כלי המלכות שהיא הבחי"ד, שלא תקבל לתוכה אור העליון. וכן ענין המסך והזווג דהכאה שלו עם האור העליון, המעלה או"ח, שהאו"ח הזה נעשה לכלי קבלה חדשים במקום הבחי"ד. וכן ענין ההזדככות של המסך דגוף הנעשה בגופין דכל פרצוף, מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ, המוציאה ד' הבחינות טנת"א דגוף דכל פרצוף, והמעלה את המסך דגוף לבחינת מסך של ראש, ומכשרתו לזווג דהכאה עם אור העליון, שעליו נולד פרצוף שני הנמוך במדרגה אחת מהפרצוף הקודם. וכן יציאת ג' פרצופין הראשונים דא"ק, הנק' גלגלתא ע"ב ס"ג, וסדר הלבשתם זה את זה. נז) ותדע, שבאלו הג' הפרצופין גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, אין עוד אפי' שורש לד' העולמות אבי"ע, כי אפילו בחינת מקום לג' עולמות בי"ע עוד לא היה כאן, שהרי פרצוף הפנימי דא"ק היה נמשך עד הנקודה דעוה"ז. וכן לא נגלה עוד שורש לענין תיקון הנרצה, שבסבתו נעשה הצמצום כי כל הנרצה בדבר הצמצום שנעשה בבחי"ד, היה בכדי לתקנה שלא תהיה בה שום שינוי צורה עם קבלתה את אור העליון, (כנ"ל באות יו"ד). והיינו כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד' ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצוות על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, יהפך את כח הקבלה שבבחי"ד שיהיה ע"מ להשפיע, שבזה משווה צורת הקבלה להשפעה גמורה, ואז יהיה גמר התיקון, כי בזה תחזור הבחי"ד להיות לכלי קבלה על אור העליון, וגם תהיה בדביקות גמורה עם האור, בלי שום שינוי צורה כלל, כנ"ל. אמנם עד עתה לא נגלה עוד שורש לתיקון הזה, כי לענין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינות העליונות שלמעלה מבחי"ד, כדי שיהיה בו ההכשר לעשות מעשים טובים של השפעה, ואם היה האדם יוצא מהמצב של פרצופי א"ק, היה כולו מבחינת חלל פנוי, כי הבחי"ד הצריכה להיות לשורש גופו של האדם, היתה כולה מלמטה מרגלי א"ק, בבחינת חלל פנוי וריקן בלי אור, להיותה נמצאת בהפכיות הצורה מאור העליון, שנבחנת משום זה לבחינת פרודא ומיתה. ואם היה נברא האדם ממנה, לא היה יכול לתקן מעשיו כלל, כי לא היה בו שום ניצוצין של השפעה, והיה נמשל כבהמות, שאין בהם מבחינת השפעה ולא כלום, שכל חייהם הוא אך לעצמם. וכדוגמת הרשעים, השקועים בתאות הקבלה לעצמם, ואפילו החסד דעבדין, לגרמייהו עבדין, שעליהם נאמר רשעים בחייהם נקראים מתים, להיותם בהפכיות הצורה מחי החיים. נח) וז"ס מ"ש חז"ל (ב"ר ספי"ב) בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פירוש, כי כל תחילה ואח"כ הנאמר ברוחניות, פירושו סבה ומסובב, וז"ש, שהסבה הראשונה של העולמות, דהיינו פרצופי א"ק שנאצלו תחילת כל העולמות, נאצלו במדת הדין, דהיינו בבחינת מלכות לבד, הנק' מדת הדין, דהיינו הבחי"ד, שנצטמצמה ויצאה בבחינת חלל פנוי וסיום לרגלי א"ק. שה"ס הנקודה דעוה"ז, הנמצאת למטה מסיום רגלי א"ק בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור כנ"ל. וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להברא מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, שעל ידו יתקיים העולם במדת התיקון הנרצה, לכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פי', ספירת בינה נק' מדת הרחמים, וספירת המלכות נק' מדת הדין, משום שעליה נעשה הצמצום. והמאציל העלה מדת הדין, שהוא כח הסיום הנעשה בספירת המלכות, והעלה אותה אל הבינה, שהיא מדת הרחמים, ושיתף אותם יחד זה בזה, שע"י השתתפות הזו נעשת גם הבחי"ד שהיא מדת הדין כלולה מניצוצי השפעה שבכלי דבינה. (כנ"ל באות ה' ע"ש). שבזה נעשה הכשר לגוף האדם היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממדת ההשפעה, אשר יוכל לעשות מע"ט ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, עד שיהפך מדת הקבלה שבו שתהיה כולה ע"מ להשפיע, שעי"ז יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם, כנ"ל. נט) והנה השיתוף הזה של המלכות בבינה נעשה בפרצוף ס"ג דא"ק, וגרם לצמצום ב' בעולמות שממנו ולמטה, כי נעשה בו סיום חדש על אור העליון, דהיינו במקום הבינה. ונמצא שהמלכות המסיימת, שהיתה עומדת בסיום רגלי הס"ג דא"ק, ממעל הנקודה דעוה"ז, עלתה וסיימה את אור העליון במקום חצי בינה דגוף הס"ג דא"ק, הנק' ת"ת, כי כח"ב דגוף נק' חג"ת, ונמצא הת"ת היא בינה דגוף. וכן מלכות המזדווגת, שהיתה עומדת במקום הפה דראש הס"ג דא"ק, עלתה למקום נקבי עינים דא"ק, שהוא חצי בינה של ראש, ונעשה שם הזווג, לצורך המ"ה דא"ק הנק' עולם הנקודים, במקום נקבי עינים. ס) וזה מכונה ג"כ צמצום נה"י דא"ק, כי הס"ג דא"ק שהיה מסתיים בשוה עם פרצוף גלגלתא דא"ק ממעל הנקודה דעוה"ז, הנה ע"י השיתוף ועלית המלכות במקום בינה, נמצא מסתיים ממעל לטבור דא"ק הפנימי, דהיינו במקום חצי ת"ת, שהוא חצי בינה דגוף דא"ק הפנימי, כי שם עלתה מלכות המסיימת, ועכבה אור העליון שלא יתפשט ממנה ולמטה, וע"כ נעשה שם חלל פנוי וריקן בלי אור, ונמצאו התנה"י דס"ג, שנצטמצמו ונתרוקנו מאור העליון. ולפיכך נקרא הצמצום ב' בשם צמצום נה"י דא"ק, כי ע"י סיום החדש שנעשה במקום הטבור, נתרוקנו הנה"י דס"ג דא"ק מאורותיהם. וכן נבחן שאח"פ דראש הס"ג יצאו ממדרגת ראש הס"ג, ונעשו לבחינת גוף שלו, כי המלכות המזדווגת עלתה לנקבי עינים, ויצאו הע"ס דראש מהמסך שבנקבי העינים ולמעלה, ומנקבי העינים ולמטה כבר נקרא גוף הפרצוף, כי אינו יכול לקבל רק הארה שמנקבי עינים ולמטה, שזו היא בחינת גוף. והנה קומת הע"ס הללו שיצאה בנקבי עינים דס"ג דא"ק, הן הע"ס הנקראות עולם הנקודים, שירדו מנקבי עינים דס"ג ובאו למקומן, שהוא למטה מטבור דא"ק הפנימי, ונתפשטו שם ראש וגוף. ותדע כי הסיום החדש הנ"ל, הנעשה במקום הבינה דגוף, מכונה בשם פרסה. ויש כאן פנימיות וחיצוניות, ורק הע"ס החיצוניות נקראים עולם הנקודים, והעשר ספירות הפנימיות נק' מ"ה וב"ן דא"ק עצמו. סא) אמנם יש להבין, כיון שהע"ס דנקודים והמ"ה דא"ק, נאצלו ויצאו מנקבי עינים דראש הס"ג כנ"ל, הנה היו צריכים להלביש להס"ג מפה דראשו ולמטה, כמ"ש בפרצופין הקודמים, שכל תחתון מלביש לעליונו מפה דראש ולמטה, ולמה לא היה כן, אלא שירדו להלביש במקום שלמטה מטבור דא"ק. ובכדי להבין את זה, צריכים לידע היטב, איך נתהווה השיתוף הנ"ל, שהבינה והמלכות נתחברו לאחת. סב) והענין הוא, כי בעת יציאת פרצוף ס"ג, הוא נסתיים כולו למעלה מטבור דא"ק הפנימי, כמו שנתבאר בפרצוף ע"ב דא"ק, כי לא יכלו להתפשט מטבור ולמטה, כי שם מתחלת שליטת הבחי"ד דא"ק הפנימי בבחינת ע"ס דסיום שלה, ובפרצופי ע"ב ס"ג אין בהם מבחי"ד ולא כלום. (כנ"ל באות נ"ד). אמנם כשהתחילו לצאת הנקודות דס"ג דא"ק, דהיינו אחר שנזדכך המסך דס"ג, שהוא בחי"ב דעביות, ע"י הביטוש דאו"מ בו, ובא לבחי"ב דהתלבשות ובחי"א דעביות, הנה אז נסתלקו הטעמים דס"ג, ויצאה קומת הנקודות על העביות הנשארת במסך, בו"ק בלי ראש. כי הע"ס היוצאות על בחי"א דעביות הן קומת ז"א בחסר ג"ר. וגם בקומת הזכר, שהוא בחי"ב דהתלבשות, אין שם בחינת בינה אלא בקירוב שהוא נבחן לו"ק דבינה. ולפיכך קומה זו דנקודות דס"ג, נשתוה צורתה עם הע"ס דסיום שלמטה מטבור דא"ק, שגם הן בבחינת ו"ק בלי ראש, (כנ"ל באות נ"ב), ונודע שהשתוות הצורה מקרבת הרוחניים לאחד, וע"כ ירדה קומה זו למטה מטבור דא"ק, ונתערבה שם עם הזו"ן דא"ק, ושמשו כאחד יחד, להיותם שוים בשיעור קומה. סג) ואין להקשות הרי עדיין יש ביניהם מרחק רב מצד העביות שבהם, כי הנקודות דס"ג באו מעביות דבחי"ב ואין בהם מבחי"ד ולא כלום, והגם שהם קומת ז"א, אין זה עוד דומה לקומת ז"א של הלמטה מטבור דא"ק, שהוא ז"א דבחי"ד, הרי שיש בהם הפרש גדול. התשובה היא, כי אין העביות ניכרת בפרצוף בעת התלבשות האור, רק אחר הסתלקות האור, וע"כ בעת שהופיע פרצוף הנקודות דס"ג בקומת ז"א ירד ונתלבש בקומת זו"ן שמטבור ולמטה דא"ק ואז נתערבו הבחי"ב בבחי"ד זה בזה, וגרם לצמצום הב' הנ"ל, שנעשה סיום חדש במקום בינה דגוף של פרצוף ההוא. וכן גרם להשתנות מקום הזווג, ונעשה הפה דראש במקום נקבי העינים, כנ"ל. סד) והנך מוצא, שמקור השיתוף של המלכות בבינה, הנק' צמצום ב', נעשה רק למטה מטבור דא"ק, ע"י התפשטות פרצוף נקודות דס"ג שמה, ולפיכך לא יכלה קומת ע"ס זו דנקודים הבאה מצמצום ב', להתפשט למעלה מטבור דא"ק כי אין שום כח ושליטה יכול להתגלות למעלה ממקור יציאתו. ומתוך שמקום התהוות הצמצום ב' התחיל מהטבור ולמטה, ע"כ הוכרחה גם קומת הנקודים להתפשט שם. המקום לד' העולמות אבי"ע, וענין הפרסא שבין אצילות לבי"ע סה) והנה נתבאר, שכל עיקרו של צמצום הב' הנ"ל, נעשה רק בפרצוף נקודות דס"ג, שמקומו מטבור ולמטה דא"ק עד סיום רגליו, דהיינו עד ממעל לנקודה דעוה"ז. ותדע שכל אלו השינויים שנעשו בעקבות צמצום הב' הזה, באו רק בפרצוף נקודות דס"ג ההוא, ולא למעלה ממנו, ומה שאמרנו למעלה, שע"י עלית המלכות לחצי ת"ת דא"ק וסיימה שם הפרצוף, יצאו חצי ת"ת התחתון ונהי"מ דא"ק לבחינת חלל פנוי, לא נעשה זה בתנה"י דא"ק עצמו אלא רק בתנה"י דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, אבל בא"ק עצמו נבחנים השנוים הללו רק לבחינת עליית מ"ן לבד, שפירושו, שהוא נתלבש בשינויים הללו כדי להאציל לע"ס דנקודים בבחינתן, אבל בא"ק עצמו לא נעשה שום שינוי. סו) והנה תיכף בעת הצמצום, דהיינו בעת עלית המלכות לבינה, עוד מטרם העלית מ"ן והזווג שנעשה בנקבי עינים דא"ק, גרם זה שיתחלק פרצוף הנקודות דס"ג דא"ק, לד' חלוקות: א) כח"ב חג"ת עד החזה שלו, הנבחנים למקום אצילות. ב) ב"ש ת"ת שמחזה ולמטה עד סיום הת"ת שנעשה למקום בריאה. ג) ג' הספירות נה"י שלו שנעשה למקום עולם היצירה. ד) המלכות שבו שנעשה למקום עולם העשיה. סז) וטעם הדברים הוא, כי מקום עולם אצילות, פירושו, המקום הראוי להתפשטות אור העליון, ומתוך עלית המלכות המסיימת למקום בינה דגוף הנק' ת"ת, נמצא מסתיים שם הפרצוף, ואין האור יכול לעבור משם ולמטה, הרי שמקום האצילות נסתיים שם בחצי ת"ת על החזה, וכבר ידעת שסיום החדש הזה שנעשה כאן, נקרא בשם פרסא שמתחת עולם האצילות, ובאלו הספירות שהן למטה מהפרסא יש בהם ג' חלוקות. והוא מטעם, כי באמת לא היו צריכים לצאת למטה מהאצילות רק ב' הספירות זו"ן דגופא הנקרא נהי"מ, כי מאחר שהסיום נעשה בבינה דגופא, שהוא ת"ת, נמצאים רק הזו"ן שלמטה מת"ת שהם למטה מהסיום, ולא הת"ת, אמנם גם חצי ת"ת התחתון יצא ג"כ למטה מסיום. והטעם הוא, כי הבינה דגוף נכללת ג"כ מע"ס כח"ב זו"ן, ומתוך שהזו"ן הללו דבינה, הם שרשים של הזו"ן דגוף הכוללים שנכללו בהבינה, הם נחשבים כמוהם, וע"כ יצאו גם הזו"ן דבינה למטה מהפרסא דאצילות ביחד עם הזו"ן הכוללים. ומטעם זה נסדקה ספירת הת"ת לרחבה במקום החזה, כי המלכות שעלתה לבינה עומדת שם, ומוציאה גם את הזו"ן דבינה לחוץ, שהם ב"ש הת"ת שמחזה ולמטה עד סיומו. ועכ"ז יש הפרש בין ב"ש ת"ת לבין נהי"מ, כי הב"ש ת"ת שייכים באמת לבינה דגוף, ולא יצאו למטה מסיום האצילות מחמת עצמם, רק מפני שהם שורשי הזו"ן, לכן אין הפגם גדול בהם, כי אין יציאתם מחמת עצמם, וע"כ נבדלו מהנהי"מ, ונעשו לעולם בפני עצמו, והוא הנקרא עולם הבריאה. סח) גם הזו"ן דגוף הנקרא נהי"ם נתחלקו ג"כ לב' בחינות, כי המלכות להיותה בחינת נוקבא נמצאת פגמה יותר קשה, והיא נעשית למקום עולם העשיה. והז"א שהוא נה"י, נעשה לעולם היצירה למעלה מעולם עשיה. והנה נתבאר, איך נחלק פרצוף הנקודות דס"ג, בסבת הצמצום ב', ונעשה מקום לד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, אשר הכח"ב חג"ת עד החזה שבו, נעשה מקום לעולם אצילות. וחצי ת"ת התחתון שמחזה עד סיום הת"ת, נעשה מקום לעולם הבריאה. והנה"י שבו לעולם היצירה. והמלכות שלו לעולם העשיה. ומקומם מתחיל מנקודת הטבור דא"ק, ומסתיים ממעל לנקודת עוה"ז, דהיינו עד סיום רגליו דא"ק, שהוא סוף שיעור הלבשת פרצוף נקודות דס"ג לפרצוף גלגלתא דא"ק, כנ"ל. ענין הקטנות והגדלות שנתחדש בעולם הנקודים סט) והנה אחר שידעת בדרך כלל ענין הצמצום ב', שנעשה בפרצוף הנקודות דס"ג, לצורך אצילות הע"ס דעולם הנקודים, שהוא פרצוף הרביעי דא"ק, נחזור ונבאר ענין יציאת הע"ס דנקודים בפרטיות. וכבר נתבאר ענין יציאת פרצוף מפרצוף, שכל פרצוף תחתון נולד ויוצא ממסך דגוף דעליון אחר הזדככותו ועליתו להתחדשות הזווג להפה דעליון והגורם להזדככות הזה הוא הביטוש דאו"מ במסך דפרצוף העליון, המזכך למסך מעביות דגוף שבו, ומשווה אותו לבחינת עביות דראש. (כנ"ל באות ל"ה, עש"ה) שבדרך זה יצא פרצוף ע"ב דא"ק מפרצוף הכתר דא"ק, וכן פרצוף ס"ג דא"ק מפרצוף ע"ב דא"ק, כמ"ש שם. והנה גם פרצוף הד' דא"ק הנקרא ע"ס דעולם הנקודים, נולד ויצא מהעליון שלו, שהוא ס"ג דא"ק, ג"כ באותו הדרך. ע) אמנם יש כאן ענין נוסף, כי בפרצופין הקודמים, בעת הזדככות המסך והעליה לפה דראש דעליון, לא היה המסך כלול רק מהרשימות דעביות דגוף העליון בלבד, משא"כ כאן בהזדככות המסך דס"ג דא"ק לצורך הנקודים, היה המסך הזה כלול מב' מיני רשימות. כי מלבד שהוא כלול מרשימות העביות של עצמו, דהיינו מבחינת הספירות דגוף דס"ג דא"ק, הנה הוא כלול עוד מרשימות העביות דזו"ן דא"ק שלמטה מטבור. והוא מטעם התערבותם יחד למטה מטבור דא"ק כמ"ש לעיל באות ס"א, שהנקודות דס"ג ירדו למטה מטבור דא"ק, ונתערבו יחד עם הזו"ן דא"ק אשר שם. עא) ומכח זה נתחדש כאן בפרצוף הנקודים, ענין קטנות וגדלות, אשר מבחינת הרשימות דעביות שבמסך, יצאו עליהם ע"ס דקטנות נקודים. ומבחינת הרשימות דזו"ן דא"ק שלמטה מטבור, שנתחברו ונתערבו עם הרשימות של המסך, יצאו עליהם ע"ס דגדלות נקודים. עב) גם תדע, אשר הע"ס דקטנות נקודים שיצאו על המסך, נחשבים לעיקר הפרצוף נקודים, משום שיצאו על סדר המדרגה, דהיינו מעצם המסך דגוף העליון. ע"ד שיצאו ג' פרצופין הקודמים דא"ק. אבל הע"ס דגדלות נקודים נבחנות רק לתוספת בלבד על פרצוף הנקודים. משום שיצאו רק מזווג על הרשימות דזו"ן דא"ק שלמטה מטבור, שלא באו על סדר המדרגה אלא שנתחברו ונתוספו על המסך מסבת ירידתו דפרצוף נקודות דס"ג למטה מטבור דא"ק, כנ"ל אות ע'. עג) והנה תחילה נבאר הע"ס דקטנות נקודים. וכבר ידעת, כי אחר התפשטות דס"ג דא"ק, נעשה בו הביטוש דאו"מ באו"פ, דהיינו על המסך שלו, וזיכך אותו על דרך המדרגה, אשר הקומות היוצאות בדרך הזדככותו, נקראות נקודות דס"ג, והן שירדו למטה מטבור דא"ק ונתערבו עם הבחי"ד אשר שם, (כנ"ל באות ס"ב, עש"ה). והנה אחר שנגמר להזדכך מכל העביות דגוף שבמסך, ולא נשאר בו רק בחינת עביות דראש, נבחן שעלה לראש הס"ג וקבל שם זווג מחדש על שיעור העביות שנשארו ברשימות שבמסך, ע"ד שנתבאר לעיל באות ל"ה. עד) וגם כאן נבחן, שבחינה אחרונה דעביות, שהיא העביות דבחי"ב שהיתה במסך, נאבדה לגמרי, ורק רשימו דהתלבשות נשאר ממנה, ומהעביות לא נשאר כי אם בחי"א בלבד. ולפיכך קבל המסך שם בראש הס"ג, ב' מיני זווגים (כנ"ל באות מ"ג), שמהתכללות בחי"א דעביות תוך בחי"ב דהתלבשות, הנקרא התכללות הרשימו דנקבה ברשימו דזכר, יצאה עליהן קומת בינה בקירוב, שהוא בערך ו"ק דבינה, וקומה זו נקראת ספירת הכתר דנקודים. ומהתכללות הזכר בהרשימו דנקבה, דהיינו התכללות הרשימו דבחי"ב דהתלבשות בבחי"א דעביות, יצאה קומת ז"א שהוא בחינת ו"ק בלי ראש, הנקרא אבא ואמא דנקודים אב"א. וב' קומות הללו נקראות ג"ר דנקודים, כלומר, בחינת ע"ס דראש נקודים, כי כל ראש מכונה בשם ג"ר או כח"ב. ויש חילוק ביניהם, כי הכתר דנקודים, שהוא קומת הזכר, אינו מתפשט לגוף, ורק בראש הוא מאיר, ואו"א דנקודים, שהם קומת הנקבה, היא לבדה מתפשטת לגוף הנקרא ז"ס תחתונות דנקודים, או חג"ת נה"י דנקודים. עה) באופן שיש כאן ג' מדרגות זה תחת זה: הא' הוא הכתר דנקודים, שיש לו קומת ו"ק דבינה, הב' הוא קומת או"א דנקודים שיש להם קומת ז"א. והם שניהם בחינת ראש כנ"ל. הג' הוא ז"ת דנקודים חג"ת נהי"מ, שהם בחינת הגוף דנקודים. עו) ותדע, שמכח עלית המלכות לבינה נבחנות אלו המדרגות דנקודים, שבעת יציאתן נתבקעו לב' חצאים הנק' פנים ואחורים, כי מאחר שהזווג נעשה בנקבי עינים, אין בראש אלא ב' ספירות וחצי, שהם גלגלתא ועינים ונקבי עינים, דהיינו כתר חכמה וחצי העליון דבינה, והם מכונים כלים דפנים. והכלים דאח"פ, שהם חצי בינה התחתון וז"א ונוקבא, יצאו מהע"ס דראש ונעשים לבחינתה של המדרגה שלמטה מהראש, ועל כן, אלו הכלים דראש, שיצאו לחוץ מהראש, נבחנים לכלים דאחורים. ועד"ז נבקעה כל מדרגה ומדרגה. עז) ונמצא לפי"ז, שאין לך מדרגה שאין בה פנים ואחורים. כי האח"פ דקומת זכר שהם הכתר דנקודים, יצאו ממדרגת הכתר וירדו למדרגת או"א דנקודים, שהם קומת הנקבה. ואח"פ דקומת הנקבה שהם או"א דנקודים ירדו ונפלו למדרגת הגוף שלהם, דהיינו למדרגות ז"ס חג"ת נה"י דנקודים. ונמצא שאו"א כלולים מב' בחינות פנים ואחורים, כי בפנימיותם נמצאים אחורים של מדרגת הכתר, דהיינו האח"פ דכתר, ועליהם מלביש הכלים דפנים דאו"א עצמם, דהיינו גלגלתא ועינים ונקבי עינים שלהם עצמם. וכן הז"ת דנקודים כלולים מפנים ומאחורים, כי הכלים דאחורים דאו"א, שהם אח"פ שלהם, נמצאים בפנימיות הז"ת, והכלים דפנים דז"ת נמצאים מלבישים עליהם מבחוץ. עח) וענין זה דהתחלקות המדרגות לב' חצאים גרם ג"כ, שאי אפשר להיות בכל אלו המדרגות דנקודים יותר מבחינת נפש רוח, דהיינו ו"ק בחסר ג"ר, כי מתוך שחסר בכל מדרגה ג' הכלים בינה וזו"ן מטעם הנ"ל, הרי חסר שם ג"ר דאורות שהם נשמה חיה יחידה (כמ"ש לעיל באות כ"ד, עש"ה). והנה נתבארו היטב הע"ס דקטנות נקודים, שהן ג' מדרגות הנק': כתר, או"א, ז"ת. ואין בכל מדרגה זולת כתר חכמה דכלים ונפש רוח דאורות, כי הבינה וזו"ן דכל מדרגה נפלה למדרגה שמתחתיה. עלית מ"ן ויציאת הגדלות דנקודים עט) ועתה נבאר הע"ס דגדלות הנקודים, שיצאו על המ"ן דרשימות של הזו"ן דא"ק שלמטה מטבורו, (כנ"ל באות ע"א). ויש לידע מקודם ענין עלית מ"ן. כי עד עתה לא דברנו, כי אם מעלית המסך דגוף לפה דראש דעליון אחר שנזדכך, שעל הרשימות הנכללות בו נעשה שם הזווג דהכאה המוציאות קומת ע"ס לצורך התחתון. אמנם עתה, נתחדש ענין עלית מיין נוקבין, כי אלו האורות שעלו מלמטה מטבור דא"ק לראש הס"ג, שהם הרשימות דזו"ן דגופא דא"ק, מכונים בשם עלית מ"ן. פ) ודע שמקורו של עלית מ"ן הוא מהז"א ובינה של הע"ס דאו"י, שנתבארו לעיל באות ה' עש"ה. ונתבאר שם, אשר הבינה שהיא בחינת אור דחסדים, בעת שהאצילה את ספי' הת"ת הנקרא בחי"ג. חזרה להתחבר עם החכמה והמשיכה ממנו הארת חכמה בשביל הת"ת שהוא ז"א, ויצא הז"א בעיקרו מבחינת אור חסדים של הבינה ומיעוטו בהארת חכמה. עש"ה. ומכאן נעשה קשר בין הז"א והבינה, שכל אימת שהרשימות דז"א עולות אל הבינה, מתחברת הבינה עם החכמה וממשיכה ממנו הארת חכמה בשביל הז"א. והעליה הזו של הז"א אל הבינה, המחברת אותה עם החכמה, מכונה תמיד בשם עלית מ"ן. כי בלי עלית הז"א לבינה אין הבינה נחשבת לנוקבא אל החכמה, בהיותה בעצמותה רק אור דחסדים ואינה צריכה לאור החכמה. ונבחנת שהיא תמיד אחור באחור עם החכמה, שפירושו שאינה רוצה לקבל מהחכמה, ורק בעת עלית הז"א אליה חוזרת להעשות נוקבא לחכמה, כדי לקבל ממנו הארת חכמה בשביל הז"א, כנ"ל. הרי שעלית הז"א עושה אותה לנוקבא, לפיכך מכונה עליתו בשם מיין נוקבין, כי עליתו דז"א מחזירה פנים בפנים עם החכמה, שפירושו שמקבלת ממנו כבחינת נוקבא מהדכר, והנה נתבאר היטב סוד עלית המ"ן, וזכור זה. פא) וכבר ידעת שפרצוף ע"ב דא"ק הוא פרצוף החכמה, ופרצוף הס"ג דא"ק הוא פרצוף הבינה, דהיינו שהם נבחנים לפי בחינה העליונה של הקומה שלהם, כי הע"ב שבחי' העליונה שלו היא חכמה נחשב לכולו חכמה, והס"ג שבחינה העליונה שלו היא בינה נחשב לכולו בינה. ולפיכך, בעת שהרשימות דזו"ן דגוף, שלמטה מטבורו דא"ק, עלו לראש הס"ג, נעשו שמה למ"ן אל הס"ג, שבסבתם נזדווג הס"ג, שהוא בינה, עם פרצוף ע"ב שהוא חכמה, והשפיע הע"ב להס"ג אור חדש לצורך הזו"ן שלמטה מטבור שעלה שמה, ואחר שקבלו הזו"ן דא"ק אור חדש הזה, חזרו וירדו למקומם, למטה מטבור דא"ק, ששם נמצאים הע"ס דנקודים, והאירו את אור החדש תוך הע"ס דנקודים, והוא המוחין דגדלות של הע"ס דנקודים. והנה נתבאר הע"ס דגדלות שיצאו על המין הב' דרשימות, שהם הרשימות דזו"ן שלמטה מטבור דא"ק (המובא לעיל באות ע"א), אמנם המוחין דגדלות האלו גרמו לשבירת הכלים, כמ"ש להלן. פב) ונתבאר לעיל באות ע"ד, שיש ב' מדרגות בראש דנקודים, הנקראות כתר, ואו"א, ולפיכך כשהאירו הזו"ן דא"ק את האור החדש דע"ב ס"ג אל הע"ס דנקודים כנ"ל, האיר תחילה אל הכתר דנקודים דרך טבורו דא"ק, ששם מלביש הכתר, והשלימו בג"ר דאורות, ובינה וזו"ן דכלים. ואח"כ האיר אל או"א דנקודים דרך היסוד דא"ק, ששם מלבישים או"א, והשלימם בג"ר דאורות, ובינה וזו"ן דכלים, כמ"ש לפנינו. פג) ונבאר תחילה ענין הגדלות, שגרם אור חדש הזה אל הע"ס דנקודים. והענין הוא, כי יש להקשות על מ"ש לעיל (באות ע"ד), שקומת הכתר ואו"א דנקודים היו בבחינת ו"ק, משום שיצאו על עביות דבחי"א, והלא אמרנו שע"י ירידת הנקודות דס"ג למטה מטבור דא"ק, נתחברה הבחי"ד במסך דנקודות דס"ג שהוא בינה, הרי יש במסך הזה גם רשימו של בחי"ד דעביות וא"כ היה צריך לצאת על המסך בעת התכללותו בראש הס"ג, ע"ס בקומת כתר ואור היחידה, ולא קומת ו"ק דבינה בספירת הכתר, וקומת ו"ק בלי ראש באו"א. והתשובה היא, כי המקום גורם, כי מתוך שהבחי"ד נכללה בבינה שהיא נקבי עינים, נעלמה שם העביות דבחי"ד בפנימיות הבינה, ודומה כמו שאיננה שם, וע"כ לא נעשה הזווג רק על הרשימות דבחי"ב דהתלבשות ובחי"א דעביות, שהם מעצם המסך דבינה לבד, כנ"ל באות ע"ד, ולא יצאו שם אלא אלו ב' הקומות: ו"ק דבינה, וו"ק גמורים. פד) ולפיכך עתה, אחר שהזו"ן דא"ק שלמטה מטבור המשיכו את האור החדש, ע"י המ"ן שלהם, מע"ב ס"ג דא"ק, והאירו אותו לראש דנקודים, כנ"ל (באות פ"א, ע"ש), הנה מתוך שפרצוף ע"ב דא"ק אין לו שום נגיעה בצמצום ב' הזה שהעלה את הבחי"ד למקום נקבי עינים, ע"כ כשהאור שלו נמשך לראש דנקודים, חזר וביטל בו את הצמצום ב' שהעלה מקום הזווג לנקבי עינים, והוריד בחזרה את הבחי"ד למקומה לפה, כמו שהיתה בעת הצמצום הא', דהיינו במקום הפה דראש. ונמצאו ג' הכלים אוזן חוטם ופה, שמסבת צמצום הב' נפלו מהמדרגה, (כנ"ל באות ע"ו), הנה עתה חזרו ועלו למקומם למדרגתם כבתחילה, ואז ירד שוב מקום הזווג מנקבי עינים אל הבחי"ד במקום הפה דראש, ומאחר שהבחי"ד כבר היא במקומה, יצאו שם ע"ס בקומת כתר. והנה נתבאר, שע"י אור החדש שהמשיך הזו"ן דא"ק אל הראש דנקודים, הרויח ג' האורות נשמה חיה יחידה, וג' הכלים אח"פ, שהם בינה וזו"ן, שהיו חסרים לו בעת יציאתו מתחילה. פה) ונתבאר היטב הקטנות והגדלות דנקודים, אשר צמצום הב' שהעלה את ה"ת שהיא בחי"ד, למקום נקבי עינים ונגנזה שם, גרם לקומת הקטנות דנקודים, שהוא קומת ו"ק או ז"א באורות דנפש רוח, והיו חסרים שם בינה וזו"ן דכלים ונשמה חיה יחידה דאורות. וע"י ביאת אור חדש דע"ב ס"ג דא"ק אל הנקודים, חזר הצמצום א' למקומו, וחזרו הבינה וזו"ן דכלים לראש, כי ה"ת ירדה מנקבי עינים וחזרה למקומה למלכות הנק' פה, ואז נעשה הזווג על בחי"ד שחזרה למקומה, ויצאו הע"ס בקומת כתר ויחידה, ונשלמו הנרנח"י דאורות והכח"ב זו"ן דכלים. ולשם הקיצור, מכאן ואילך נכנה לצמצום ב' והקטנות בשם עלית ה"ת לנקבי עינים וירידת אח"פ למטה. ואת הגדלות נכנה בשם ביאת אור דע"ב ס"ג המוריד ה"ת מנקבי עינים ומחזיר האח"פ למקומם. ואתה תזכור כל הביאור הנ"ל. גם תזכור תמיד שגו"ע ואח"פ הם שמות דע"ס כח"ב זו"ן דראש, והע"ס דגוף מכונים בשם חג"ת נהי"מ, וגם הם נחלקים לפי גו"ע ואח"פ כי החסד וגבורה ושליש עליון דת"ת עד החזה הם גלגלתא ועינים ונקבי עינים, וב"ש ת"ת ונהי"מ הם אח"פ כמ"ש לעיל. גם תזכור, שגלגלתא ועינים ונ"ע, או חג"ת עד החזה, הם מכונים כלים דפנים. ואח"פ או ב"ש ת"ת ונהי"מ שמחזה ולמטה, מכונים כלים דאחורים, כנ"ל באות ע"ו, ע"ש. וכן תזכור ענין בקיעת המדרגה שנעשה עם צמצום ב', אשר לא נשאר בכל מדרגה רק הכלים דפנים לבד, וכל תחתון יש בפנימיותו הכלים דאחורים של העליון, כנ"ל באות ע"ז, ע"ש. ביאור ג' הנקודות חולם שורק חירק פו) דע, שהנקודות נחלקות לג' בחינות ראש תוך סוף, שהם נקודות עליונות שממעל לאותיות הנכללות בשם חולם. ונקודות אמצעיות שבתוך האותיות הנכללות בשם שורק או מלאפום, דהיינו ו' ובתוכה נקודה. ונקודות תחתונות שמתחת האותיות הנכללות בשם חירק. פז) וזה ביאורם. כי אותיות פירושם כלים, דהיינו הספירות דגוף, כי הע"ס דראש הם רק שרשים לכלים ולא כלים ממש. ונקודות פירושם אורות המחיים את הכלים ומנענעים אותם, והיינו אור החכמה הנקרא אור חיה, והוא בחינת אור חדש הנ"ל שהזו"ן דא"ק קבלו מע"ב ס"ג והאירו להכלים דנקודים, והורידו את ה"ת בחזרה לפה דכל מדרגה, והשיבו להמדרגה את האח"פ דכלים וג"ר דאורות, כנ"ל הרי שאור הזה מנענע הכלים דאח"פ ומעלה אותם מהמדרגה שלמטה ומחבר אותם לעליונה כבתחילה, שז"ס נקודות המנענעות להאותיות. וזה האור להיותו נמשך מע"ב דא"ק שהוא אור חיה, ע"כ הוא מחיה לאותם הכלים דאח"פ ע"י התלבשותו בתוכם. פח) וכבר ידעת שהזו"ן דא"ק האירו את אור החדש הזה לע"ס דנקודים, דרך ב' מקומות: דרך הטבור האיר לכתר דנקודים, ודרך היסוד האיר לאו"א דנקודים. ותדע, שהארה דרך הטבור מכונה בשם חולם המאיר לאותיות מלמעלה מהם. והוא מטעם, שהארת הטבור אינו מגיע אלא לכתר דנקודים, שהוא קומת הזכר, דראש הנקודים (כנ"ל באות ע"ד), וקומת הזכר אינו מתפשט לז"ת של הנקודים, שהם הכלים דגוף שנקראים אותיות, כמ"ש שם, לפיכך נבחן שהוא מאיר אליהם רק ממקומו למעלה ואינו מתפשט באותיות עצמם. וההארה דרך היסוד מכונה בשם שורק דהיינו ו עם נקודה, וּ, שהיא עומדת תוך שורת האותיות, והטעם, כי הארה זו מגיעה לאו"א דנקודים, שהם קומת הנקבה דראש הנקודים, שאורותיה מתפשטים גם לגוף, שהם הז"ת דנקודים הנק' אותיות, וע"כ נמצא נקודת השורק תוך שורת האותיות. פט) והנה נתבארו היטב החולם והשורק, אשר הארת אור חדש דרך הטבור המוריד ה"ת מנקבי עינים דכתר לפה, ומעלה בחזרה האח"פ דכתר, הוא סוד נקודת החולם שממעל לאותיות. והארת אור חדש דרך היסוד המוריד ה"ת מנקבי עינים דאו"א לפה שלהם, ומשיב להם את האח"פ, ה"ס נקודת השורק שבתוך האותיות, מטעם שמוחין אלו באים גם בז"ת דנקודים הנק' אותיות. צ) וסוד החירק, הוא בחינת האור חדש, שהז"ת עצמם מקבלים מאו"א, להוריד בחינת ה"ת המסיימת, העומדת בחזה שלהם, אל מקום סיום רגלי א"ק, שעי"ז חוזרים אליהם האח"פ שלהם, שהם הכלים שמחזה ולמטה שנעשו למקום בי"ע, אשר אז יוחזרו הבי"ע להיות כמו אצילות. אמנם הז"ת דנקודים לא יכלו להוריד הה"ת מהחזה, ולבטל לגמרי את הצמצום ב', והפרסא, והמקום בי"ע, כי בעת שהמשיכו האור לבי"ע, נשברו תיכף כל הכלים דז"ת. כי כח ה"ת המסיימת העומדת בפרסא היה מעורב בכלים האלו, והיה האור מוכרח תיכף להסתלק משם, והכלים נשברו ומתו ונפלו לבי"ע. ונשברו גם הכלים דפנים שלהם העומדים למעלה מפרסא, דהיינו הכלים שמחזה ולמעלה, כי גם מהם נסתלק כל האור ונשברו ומתו ונפלו לבי"ע, וזה היה מחמת חיבורם עם הכלים דאחורים לגוף אחד. צא) והנך רואה, שנקודת החירק לא יכלה לצאת לשליטתה בעולם הנקודים, כי אדרבה היא גרמה לשבירת הכלים. והיינו משום שרצתה להתלבש בתוך האותיות, דהיינו בתנהי"מ שלמטה מפרסא דאצילות שנעשו לבי"ע. אמנם אח"כ בעולם התיקון, קבלה נקודת החירק את תיקונה, כי שם נתקנה להאיר מתחת האותיות, דהיינו שבעת שהז"ת דאצילות מקבלים את אור הגדלות מאו"א, הצריך להוריד את ה"ת המסיימת ממקום החזה לסיום רגלין דא"ק, ולחבר את הכלים דתנהי"מ לאצילות, והאורות יתפשטו למטה עד סיום רגלין דא"ק, אינם עושים כן, אלא שהם מעלים התנה"י הללו ממקום בי"ע אל מקום האצילות שלמעלה מפרסא, ומקבלים האורות בהיותם למעלה מפרסא דאצילות, כדי שלא יארע בהם שוב שביה"כ כבעולם הנקודים. וזה נבחן שנקודת החירק המעלה את הכלים דתנה"י דז"ת דאצילות עומדת מתחת אלו הכלים תנהי"מ שהעלתה, דהיינו שעומדת במקום הפרסא דאצילות. הרי שנקודת החירק משמשת מתחת האותיות. והנה נתבאר סוד ג' נקודות חולם שורק חירק, בדרך כלל. ענין עלית מ"ן דז"ת דנקודים לאו"א וביאור ספירת הדעת צב) כבר נתבאר, שבסבת עלית ה"ת לנקבי עינים שנעשה בצמצום ב', דהיינו לעת יציאת הקטנות דע"ס דנקודים, נחלקה כל מדרגה לב' חצאים: גלגלתא ועינים נשארים במדרגה ונקראים משום זה כלים דפנים, ואזן חוטם פה, הנפולים מהמדרגה להמדרגה שמתחתיה, נקראים משום זה כלים דאחורים. כנ"ל באות ע"ו, באופן שכל מדרגה ומדרגה נעשית כפולה מפנימיות וחיצוניות, באשר הכלים דאחורים דעליונה נפלו בפנימיות הכלים דפנים של עצמה, ונמצאים אח"פ הנפולים דכתר נקודים מלובשים תוך גלגלתא ועינים דאו"א, ואח"פ הנפולים דאו"א מלובשים תוך גלגלתא ועינים דז"ת דנקודים, עש"ה. צג) ומכאן נמשך, שגם בביאת האור חדש דע"ב ס"ג דא"ק להמדרגה, המוריד בחזרה את הה"ת למקומה לפה, דהיינו לעת הגדלות דנקודים כנ"ל, אשר אז מחזרת המדרגה אליה את האח"פ שלה, ונשלמים לה הע"ס דכלים והע"ס דאורות, כנ"ל, נבחן אז, אשר גם המדרגה התחתונה שהיתה דבוקה על אח"פ דעליונה, עולה גם היא עמהם ביחד לעליונה. כי זה הכלל שאין העדר ברוחני, וכמו שהתחתונה היתה דבוקה באח"פ דעליון בעת הקטנות, כן אינם נפרדים זה מזה בעת הגדלות, דהיינו בעת שהאח"פ דעליונה שבים למדרגתם. ונמצא, שמדרגה התחתונה נעשתה עתה לבחינת מדרגה עליונה ממש. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. צד) ונמצא בעת שאו"א קבלו האור חדש דע"ב ס"ג, והורידו הה"ת מנקבי עינים בחזרה אל הפה שלהם, והעלו אליהם את האח"פ שלהם. הנה גם הז"ת המלבישים האח"פ אלו בעת קטנות, עלו עתה גם הם עמהם ביחד לאו"א ונעשו הז"ת למדרגה אחת עם או"א, והנה עליה הזו של הז"ת לאו"א, נקרא בשם עלית מ"ן ובהיותם מדרגה אחת עם או"א נמצאים מקבלים גם אורותיהם דאו"א. צה) ומה שנקרא בשם מ"ן, הוא מטעם המתבאר לעיל אות פ', שעלית הז"א אל הבינה מחזיר אותה פנים בפנים עם החכמה, ונודע שכל ז"ת הם זו"ן, וע"כ בעת שהז"ת נתעלו עם האח"פ דאו"א למדרגת או"א כנ"ל, נעשו מ"ן אל הבינה דע"ס דאו"א, והיא חוזרת עם החכמה דאו"א פב"פ, ומשפעת הארת חכמה אל הזו"ן, שהם הז"ת דנקודים שעלו אליהם. צו) אמנם עלית הז"ת לאו"א שאמרנו, אין הפירוש שנעדרו ממקומם לגמרי ועלו לאו"א, כי אין העדר ברוחני, וכל שינוי מקום הנאמר ברוחניות, אין הפירוש שנעדרה ממקומה הקודם ובאה למקום החדש, כדרך העתקת מקום בגשמיות, אלא רק תוספת יש כאן, כי באו למקום החדש וגם נשארו במקומם הקודם. באופן, שהגם שהז"ת עלו לאו"א למ"ן כנ"ל, מ"מ נשארו ג"כ במקומם במדרגתם למטה כמקודם לכן. צז) וכן עד"ז תבין, אע"פ שאנו אומרים, שאחר שעלו הזו"ן למ"ן לאו"א וקבלו שם אורותיהם, הם יוצאים משם וחוזרים למקומם למטה, הנה גם כאן, אין הפירוש שנעדרו ממקומם למעלה ובאו להמקום שלמטה. כי אם היו הזו"ן נעדרים ממקומם למעלה באו"א, היה נפסק הזווג פב"פ דאו"א תיכף, והיו חוזרים אב"א כמקודם לכן, ואז היה נפסק השפע שלהם, וגם הזו"ן שלמטה היו אובדים את המוחין שלהם. כי כבר נתבאר למעלה שהבינה מטבעה חושקת רק באור דחסדים, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, ואין לה ענין כלל לקבל אור חכמה, וע"כ נמצאת עם החכמה אב"א, ורק בעת עלית הזו"ן להם למ"ן, חוזרת הבינה בזווג פב"פ עם החכמה, בכדי להשפיע הארת חכמה אל הז"א. כנ"ל באות פ' ע"ש. ולפיכך, הכרח הוא, שהזו"ן ישארו שם תמיד, כדי ליתן קיום והעמדה אל הזווג דאו"א פב"פ. וע"כ אי אפשר לומר שהזו"ן נעדרו ממקום או"א בעת שבאים למקומם למטה, אלא כמו שאמרנו, שכל שינוי מקום אינו אלא תוספת בלבד, באופן שהגם שהזו"ן ירדו למקומם למטה, מ"מ נשארו ג"כ למעלה. צח) ומכאן תבין סוד ספירת הדעת, שנתחדש בעולם הנקודים. כי בכל פרצופי א"ק עד הנקודים, אין שם כי אם ע"ס כח"ב זו"ן, ומעולם הנקודים ואילך כבר יש גם ספירת הדעת, ואנו חושבים כחב"ד זו"ן, והענין הוא כי כבר נתבאר לעיל באות ע"ט, שגם ענין עלית מ"ן לא היה בפרצופי א"ק, אלא רק ענין עלית המסך לפה דראש, ע"ש. ותדע, שספירת הדעת נמשך מעלית מ"ן דזו"ן אל או"א. כי נתבאר, שזו"ן שעלו שם למ"ן לחו"ב, המה נשארים שם גם אחר יציאתם משם למקומם למטה, בכדי ליתן קיום והעמדה להזווג דאו"א פב"פ, והזו"ן האלו הנשארים באו"א, נקראים ספירת הדעת. וע"כ יש עתה לחו"ב ספירת הדעת המקיים ומעמיד אותם בזווג פב"פ, שהם הזו"ן שעלו שמה למ"ן, ונשארו שמה גם אחר יציאת הזו"ן למקומם. וע"כ אנו חושבים מכאן ואילך את הע"ס בשמות כחב"ד זו"ן, אבל בפרצופי א"ק, שמקודם עולם הנקודים שעוד לא היה שם ענין עלית מ"ן, ע"כ לא היתה שם ספירת הדעת. גם תדע שספירת הדעת מכונה תמיד בשם ה' חסדים וה' גבורות. כי הז"א הנשאר שם הוא בחינת ה"ח, והנוקבא שנשארה שם היא בחינת ה"ג. ק) ואיו להקשות הרי איתא בספר יצירה, שהע"ס, הן עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. ולפי האמור שבעולם הנקודים נתחדש ספירת הדעת הרי יש אחד עשר ספירות: כחב"ד זו"ן. והתשובה היא, שאין זה הוספה של כלום על הע"ס, כי נתבאר, שספירת הדעת היא הזו"ן שעלו למ"ן ונשארו שם, וא"כ אין כאן הוספה אלא שיש ב' בחינות זו"ן: הא' הם הזו"ן שבמקומם למטה, שהם בחינת גוף, והב' הם הזו"ן שנשארו בראש באו"א, מטעם שכבר היו שם בעת עלית מ"ן ואין העדר ברוחני, הרי שאין כאן שום הוספה על הע"ס, כי סוף סוף אין כאן אלא ע"ס כח"ב זו"ן בלבד, ואם נשארו גם בחינת הזו"ן בראש באו"א, אין זה מוסיף כלום על בחינת הע"ס. ענין שבירת הכלים ונפילתם לבי"ע קא) ונתבאר היטב סוד עלית מ"ן וספירת הדעת, שהם בחינת הכלים דפנים דז"ת דנקודים שנמשכו ועלו לאו"א, כי או"א קבלו אור החדש דע"ב ס"ג דא"ק מן הזו"ן דא"ק בסוד נקודת השורק, והורידו הה"ת מנקבי עינים שלהם אל הפה, והעלו את הכלים דאחורים שלהם שהיו נפולים בהז"ת דנקודים, שמתוך כך עלו גם הכלים דפנים דז"ת הדבוקים בהכלים דאחורים דאו"א (עי' לעיל אות פ"ט ואות צ"ד), ונעשו הז"ת דנקודים שם בבחי' מ"ן, והחזירו או"א בבחינת פב"פ. ומתוך שה"ת שהיא בחי"ד כבר חזרה למקומה במקום הפה, ע"כ הזווג דהכאה שנעשה על המסך הזה דבחי"ד, הוציא ע"ס שלמות בקומת כתר באור היחידה (כנ"ל באות פ"ד), ונמצאים הז"ת הנכללות שם בסוד מ"ן, שגם הן קבלו אורות הגדולים ההם דאו"א. וכל זה הוא רק בבחינת ממטה למעלה, כי או"א הם בחינת הראש דנקודים, ששם נעשה הזווג המוציא ע"ס ממטה למעלה. ואח"ז מתפשטים ג"כ לבחינת גוף דהיינו ממעלה למטה (כנ"ל באות נ'), ואז נמשכו הז"ת עם כל האורות שקבלו באו"א, אל מקומם למטה. ונגמר הראש והגוף של פרצוף הגדלות דנקודים, והתפשטות זו נבחן לבחינת הטעמים דפרצוף גדלות הנקודים. עי' לעיל אות כ"ו. קב) כי גם בפרצוף נקודים נבחנים ד' הבחינות: טעמים נקודות תגין אותיות (כנ"ל באות מ"ז וההמשך ע"ש). כי כל הכחות שישנם בעליונים, הכרח הוא שיהיו גם בתחתונים, אלא בתחתון נתוספים ענינים על העליון. ונתבאר שם שעיקר התפשטות כל פרצוף נק' בשם טעמים, ואחר התפשטותו נעשה בו הביטוש דאו"מ באו"פ, שע"י הביטוש הזה מזדכך המסך בדרך המדרגה, עד שמשתוה לפה דראש, ומתוך שאור העליון אינו פוסק, נמצא אור העליון מזדווג במסך בכל מצב של עביות שבדרך זיכוכו, דהיינו, כשמזדכך מבחי"ד לבחי"ג, יוצא עליו קומת חכמה, וכשבא לבחי"ב יוצא עליו קומת בינה, וכשבא לבחינה א' יוצא עליו קומת ז"א, וכשבא לבחינת שורש יוצא עליו קומת מלכות. וכל אלו הקומות שיוצאים על המסך בעת הזדככותו נקראים בשם נקודות. והרשימות הנשארים מהאורות אחר הסתלקותם נק' בשם תגין, והכלים הנשארים אחר הסתלקות האורות מהם נק' בשם אותיות. ואחר שהמסך מזדכך כולו מהעביות דגוף, נמצא נכלל במסך דפה דראש בזווג אשר שם, ויוצא עליו שם פרצוף שני. עש"ה כל ההמשך בטעמם ונימוקם. קג) והנה ממש על דרך זה נעשה גם כאן בפרצוף נקודים, כי גם כאן יוצאים ב' פרצופין: ע"ב, ס"ג, זה תחת זה, ובכל אחד מהם, טעמים, נקודות, תגין, אותיות. וכל ההפרש הוא, כי ענין הזדככות המסך לא נעשה כאן מחמת הביטוש דאו"מ באו"פ, אלא מחמת כח הדין דמלכות המסיימת שהיה כלול בכלים ההם, כנ"ל באות צ', ומטעם זה לא נשארו הכלים הריקים בפרצוף אחר הסתלקות האורות, כמו בג' הפרצופין גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק, אלא נשברו ומתו ונפלו לבי"ע. קד) והנה פרצוף הטעמים שיצא בעולם הנקודים, שהוא פרצוף א' דנקודים, שיצא בקומת כתר, כבר נתבאר (לעיל באות ק"א), שיצא בראש וגוף, שהראש יצא באו"א, והגוף הוא התפשטות הז"ת מפה דאו"א ולמטה. והנה התפשטות הזאת שמפה דאו"א ולמטה נקרא מלך הדעת, והוא באמת כללות כל הז"ת דנקודים, שחזרו ונתפשטו למקומן אחר העלית מ"ן, אלא מתוך ששרשם נשאר באו"א לקיום והעמדה לפב"פ דאו"א, (כנ"ל באות צ"ח), שנק' שם בשם מוח הדעת המזווג לאו"א, לפיכך גם התפשטותם ממעלה למטה לבחינת גוף נק' ג"כ בשם הזה, דהיינו מלך הדעת, והוא מלך הא' דנקודים. קה) ונודע, שכל הכמות והאיכות שבע"ס דראש מתגלה ג"כ בהתפשטות ממעלה למטה לגוף, ולפיכך כמו שבאורות דראש חזרה וירדה מלכות המזדווגת ממקום נקבי עינים למקום הפה, וגו"ע ונ"ע שהם הכלים דפנים חזרו וחיברו להם את הכלים דאחורים, שהם האח"פ, והאורות נתפשטו בהם, כן בהתפשטותם ממעלה למטה לגוף נמשכו האורות גם לכלים דאחורים שלהם, שהם התנהי"מ שבבי"ע למטה מפרסא דאצילות. אמנם לפי שכח מלכות המסיימת שבפרסא דאצילות מעורב בכלים ההם, ע"כ תיכף בפגישת האורות דמלך הדעת בכח הזה, נסתלקו לגמרי מהכלים ועלו לשורשם, וכל הכלים דמלך הדעת נשברו פנים ואחור, ומתו ונפלו לבי"ע, כי הסתלקות האורות מהכלים הוא כמו הסתלקות החיות מגוף הגשמי, הנק' מיתה. ואז נזדכך המסך מהעביות דבחי"ד, מאחר שהכלים האלו כבר נשברו ומתו, ונשאר בו רק עביות דבחי"ג. קו) וכמו שנתבטלה העביות דבחי"ד מהמסך דגוף מחמת השבירה, כן נתבטלה העביות ההיא גם במלכות המזדווגת של ראש באו"א, כי העביות דראש ועביות דגוף, דבר אחד הוא אלא שזה כח וזה פועל (כנ"ל באות נ). ולכן נפסק הזווג דקומת כתר גם בראש באו"א, והכלים דאחורים, שהם האח"פ שהשלימו לקומת כתר, חזרו ונפלו למדרגה שמתחתיה דהיינו להז"ת. וזה מכונה ביטול האחורים דקומת כתר מאו"א. ונמצא שכל קומת הטעמים דנקודים, ראש וגוף, נסתלקה. קז) ומתוך שאור העליון אינו פוסק מלהאיר, נמצא שחזר ונזדווג על העביות דבחי"ג הנשאר במסך של ראש באו"א, ויצאו ע"ס בקומת חכמה. והגוף שממעלה למטה, נתפשט לספירת החסד, והוא מלך הב' דנקודים. וגם הוא נמשך לבי"ע ונשבר ומת, ואז נתבטלה גם העביות דבחי"ג מהמסך דגוף ודראש כנ"ל, וגם הכלים דאחורים, האח"פ שהשלימו לקומת חכמה זו דאו"א, חזרו ונתבטלו ונפלו למדרגה שמתחתיה, לז"ת, כנ"ל בקומת כתר. ואח"כ נעשה הזווג על העביות דבחי"ב שנשאר במסך ויצאו ע"ס בקומת בינה, והגוף שממעלה למטה נתפשט בספירת הגבורה, והוא מלך הג' דנקודים. וגם הוא נמשך לבי"ע ונשבר ומת. ונתבטלה גם העביות דבחי"ב בראש וגוף, ונפסק הזווג דקומת בינה גם בראש, והאחורים של קומת בינה דראש נפלו למדרגה שמתחתיה בז"ת. ואח"כ נעשה הזווג על העביות דבחי"א שנשאר במסך, ויצאו עליה ע"ס בקומת ז"א, והגוף שלו ממעלה למטה נתפשט בשליש עליון דת"ת, וגם הוא לא נתקיים ונסתלק האור ממנו, ונזדככה גם העביות דבחי"א בגוף וראש, והאחורים דקומת ז"א נפל למדרגה שמתחתיה, לז"ת. קח) וכאן נגמרו כל האחורים דאו"א לירד, שהם האח"פ, כי בשבירת מלך הדעת נתבטלו באו"א רק אח"פ השייכים לקומת כתר. ובשבירת מלך החסד נתבטלו באו"א רק אח"פ השייכים לקומת חכמה. ובשבירת מלך הגבורה נתבטלו האח"פ השייכים לקומת בינה. ובהסתלקות שליש עליון דת"ת נתבטלו האח"פ דקומת ז"א. ונמצא שנתבטלה כל בחינת הגדלות דאו"א ולא נשאר בהם רק הגו"ע דקטנות. ונשאר במסך רק עביות דשורש, ואח"כ נזדכך המסך דגוף מכל עביותו ונשתוה למסך דראש, אשר אז נמצא נכלל בזווג דהכאה של ראש, ומתחדשים שמה הרשימות שבו חוץ מהבחינה האחרונה, (כנ"ל באות מ"א), ובכח התחדשות הזה יצא עליו קומה חדשה הנק' ישסו"ת. קט) ומתוך שהבחינה אחרונה נאבדה לא נשאר בו כי אם בחי"ג, ויוצאים עליו ע"ס בקומת חכמה וכשהוכרה עביות דגוף שבו, יצא מהראש מאו"א, וירד והלביש במקום החזה דגוף דנקודים. (כנ"ל באות נ"ה), ומוציא מחזה ולמעלה הע"ס דראש, והראש הזה מכונה ישסו"ת. והגוף שלו הוא מוציא מהחזה ולמטה בב"ש ת"ת עד סיום הת"ת. והוא מלך הד' דנקודים, וגם הוא נמשך לבי"ע ונשבר ומת, ונזדככה העביות דבחי"ג ראש וגוף, והכלים דאחורים של ראש נפלו למדרגה שמתחתיה במקום גוף שלהם. ואח"כ נעשה הזווג על עביות דבחי"ב הנשאר בו, ויצא עליו קומת בינה, והגוף שלו, שממעלה למטה, נתפשט בב' הכלים נצח והוד. והם שניהם מלך אחד, דהיינו מלך ה' דנקודים, וגם הם נמשכו לבי"ע ונשברו ומתו, ונזדככה גם העביות דבחי"ב בראש וגוף, והכלים דאחורים של הקומה נפלו להמדרגה שמתחתיה, לגוף. ואח"כ נעשה הזווג על עביות דבחי"א שנשארה בו, ויצא עליו קומת ז"א, והגוף שלו, שממעלה למטה, נתפשט בכלי דיסוד, והוא מלך הו' דנקודים. וגם הוא נמשך לבי"ע ונשבר ומת, ונזדככה גם העביות דבחי"א בראש וגוף, והכלים דאחורים שבראש נפלו למדרגה שמתחתיהם, לגוף. ואח"כ נעשה הזווג על העביות דבחינת שורש הנשאר במסך, ויצא עליו קומת מלכות, והממעלה למטה שלו נמשך לכלי דמלכות, והוא מלך הז' דנקודים. וגם הוא נמשך לבי"ע ונשבר ומת, ונזדככה גם העביות דשורש בראש וגוף, והאחורים דראש נפלו למדרגה שמתחתיה, בגוף. ועתה נגמרו להתבטל כל הכלים דאחורים דישסו"ת. וכן שביה"כ דכל ז"ת דנקודים, הנק' ז' מלכים. קי) והנה נתבארו הטעמים ונקודות שיצאו בב' הפרצופין או"א וישסו"ת דנקודים, הנק' ע"ב ס"ג, שבאו"א יצאו ד' קומות זה למטה מזה שהם: קומת כתר הנק' הסתכלות עיינין דאו"א, וקומת חכמה הנקראת גופא דאבא, וקומת בינה הנקראת גופא דאמא, וקומת ז"א הנק' יסודות דאו"א שמהם נתפשטו ד' גופין, שהם מלך הדעת ומלך החסד ומלך הגבורה ומלך ש"ע דת"ת עד החזה. וד' הגופין אלו נשברו פנים ואחורים יחד, אבל מבחי' הראשים דהיינו בד' הקומות שבאו"א נשארו בקומות כל הכלים דפנים שבהם, דהיינו בחינת הגו"ע ונ"ע דכל קומה שהיה בהם מעת הקטנות דנקודים. ורק הכלים דאחורים שבכל קומה שנתחברו בהם בעת הגדלות, הם בלבדם חזרו ונתבטלו בסבת השבירה ונפלו למדרגה שמתחתיהם, ונשארו כמו שהיו לפני יציאת הגדלות דנקודים כנ"ל באות ע"ו ע"ז ע"ש. קיא) ועד"ז ממש היה בפרצוף ישסו"ת יציאת ד' קומות זה למטה מזה, שקומה הא' היא קומת חכמה, ונק' הסתכלות עיינין דישסו"ת זה בזה, וקומת בינה, וקומת ז"א, וקומת מלכות, שמהם נתפשטו ד' גופין, שהם: מלך ב"ש תתאין דת"ת, ומלך נו"ה, ומלך היסוד, והמלכות. וד' הגופים שלהם נשברו פנים ואחור יחד, אבל בהראשים, דהיינו בד' הקומות דישסו"ת, נשארו הכלים דפנים שבהם, ורק האחורים בלבד נתבטלו בסבת השבירה, ונפלו למדרגה שמתחתיהם. והנה אחר ביטול אלו ב' הפרצופין או"א וישסו"ת, יצא עוד קומת מ"ה בנקודים, ולפי שלא נתפשט ממנה לבחינת גוף אלא רק תיקוני כלים בלבד, לא אאריך בו. וכבר נתבאר בתלמוד ע"ס דף תקמ"ג אות ע', ובאו"פ ד"ה וכאשר, ע"ש. עולם התיקון ומ"ה החדש שיצא מהמצח דא"ק קיב) והנה נתבאר היטב, מתחילת הפתיחה [פתיחה לחכמת הקבלה] עד כאן, ד' פרצופין הראשונים דא"ק: פרצוף הא' דא"ק הנקרא פרצוף גלגלתא, שהזווג דהכאה נעשה בו על בחי"ד והע"ס שבו הן בקומת כתר. פרצוף הב' דא"ק נק' ע"ב דא"ק, אשר הזווג דהכאה נעשה בו על עביות דבחי"ג והע"ס שלו הן בקומת חכמה. והוא מלביש מפה ולמטה דפרצוף הגלגלתא. פרצוף הג' דא"ק נקרא ס"ג דא"ק, שהזווג דהכאה נעשה בו על עביות דבחי"ב, והע"ס שלו הן בקומת בינה, והוא מלביש מפה ולמטה דפרצוף ע"ב דא"ק. פרצוף הד' דא"ק נקרא מ"ה דא"ק, שהזווג דהכאה נעשה בו על עביות דבחי"א, והע"ס שבו הן בקומת ז"א, ופרצוף זה מלביש מטבור ולמטה דס"ג דא"ק, והוא נחלק לפנימיות וחיצוניות, שהפנימיות נק' מ"ה וב"ן דא"ק, והחיצוניות, נק' עולם הנקודים. וכאן נעשה, ענין השיתוף של המלכות בבינה הנק' צמצום ב', והקטנות והגדלות, ועלית מ"ן, וענין הדעת המכריע והמזווג החו"ב פב"פ, וענין שבירת הכלים. כי כל אלו נתחדשו בפרצוף הד' דא"ק הנק' מ"ה, או עולם הנקודים. קיג) ואלו ה' בחינות עביות שבמסך, נקראים על שם הספירות שבראש, דהיינו גלגלתא עינים ואח"פ. שהעביות דבחי"ד נק' פה, שעליה יצא פרצוף הא' דא"ק. ועביות דבחי"ג נק' חוטם, שעליה יצא פרצוף ע"ב דא"ק, ועביות דבחי"ב נק' אזן, שעליה יצא פרצוף ס"ג דא"ק. ועביות דבחי"א נקרא נקבי עינים, שעליה יצא פרצוף מ"ה דא"ק ועולם הנקודים. ועביות דבחינת שורש, נקרא גלגלתא או מצח, שעליה יצא עולם התיקון, והוא נקרא מ"ה החדש. כי פרצוף הד' דא"ק הוא עיקר פרצוף מ"ה דא"ק, כי יצא מנקבי עינים בקומת ז"א, המכונה בשם הוי"ה דמ"ה. אבל פרצוף החמישי דא"ק שיצא מן המצח דהיינו בחינת הגלגלתא, שהיא בחינת עביות דשורש. אין בו באמת אלא קומת מלכות הנק' ב"ן, אמנם מטעם שנשארה שם גם בחי"א דהתלבשות, שהוא בחינת ז"א ע"כ נק' גם הוא בשם מ"ה, אלא בשם מ"ה שיצא מהמצח דא"ק, שפירושו מהתכללות עביות דשורש הנק' מצח. וכן הוא נקרא בשם מ"ה החדש, בכדי להבדילו מהמ"ה שיצא מנקבי עינים דא"ק, ופרצוף מ"ה החדש הזה, נקרא בשם עולם התיקון, או עולם אצילות. קיד) אמנם יש להבין למה ג' הקומות הראשונות דא"ק, הנק' גלגלתא ע"ב ס"ג, אינן נבחנות לג' עולמות, אלא לג' פרצופין, ולמה נשתנה פרצוף הד' דא"ק להקרא בשם עולם, וכן פרצוף החמישי דא"ק, כי פרצוף הד' נקרא בשם עולם הנקודים, ופרצוף הה' נקרא בשם עולם האצילות או בשם עולם התיקון. קטו) וצריכים לידע ההפרש מפרצוף לעולם. והוא כי בשם פרצוף נקרא, כל קומת ע"ס היוצאת על המסך דגוף דעליון, אחר שנזדכך ונכלל בפה דראש דעליון, (כנ"ל באות נ'), שאחר יציאתו מהראש דעליון הוא מתפשט בעצמו לרת"ס, גם יש בו ה' קומות זה למטה מזה הנק' טעמים ונקודות (כנ"ל באות מ"ז), אמנם נקרא רק על שם קומת הטעמים שבו. ועד"ז יצאו ג' פרצופין הראשונים דא"ק: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, (כנ"ל באות מ"ז). אבל עולם, פירושו שהוא כולל כל מה שנמצא בעולם העליון ממנו כעין חותם ונחתם, שכל מה שיש בחותם עובר כולו על הנחתם ממנו. קטז) ולפי זה תבין, שג' פרצופין הראשונים, גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק, נבחנים רק לעולם אחד, דהיינו עולם הא"ק, שיצא בצמצום הראשון. אבל פרצוף הד' דא"ק, שבו נעשה ענין הצמצום ב', נעשה לעולם בפני עצמו, מטעם הכפילות שנעשה במסך דנקודות דס"ג בירידתו למטה מטבור דא"ק, כי נכפל עליו גם העביות דבחי"ד, בסוד ה"ת בעינים (כנ"ל באות ס"ג). אשר בעת גדלות חזרה הבחי"ד למקומה לפה והוציאה קומת כתר (כנ"ל באות פ"ד), ונמצאת קומה זו נשתוה לפרצוף הא' דא"ק. ואחר שנתפשט לרת"ס בטעמים ובנקודות יצא עליו פרצוף ב' בקומת חכמה הנק' ישסו"ת, והוא דומה לפרצוף ב' דא"ק הנק' ע"ב דא"ק. ואחר התפשטותו לטעמים ונקודות יצא פרצוף ג' הנק' מ"ה דנקודים (כנ"ל באות קי"א). והוא דומה לפרצוף ג' דא"ק. הרי שיצא כאן בעולם הנקודים כל מה שהיה בעולם א"ק, דהיינו ג' פרצופין זה תחת זה שבכל אחד מהם טעמים ונקודות וכל מקריהם, בדומה לג' פרצופין גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק שבעולם הא"ק. וע"כ נבחן עולם הנקודים שהוא נחתם מעולם הא"ק, ונקרא משום זה עולם שלם בפני עצמו. (ומה שג' פרצופי נקודים אינם נקראים גלגלתא ע"ב ס"ג, אלא ע"ב ס"ג מ"ה, הוא מטעם שהבחי"ד שנתחברה במסך דס"ג אין עביותה שלמה, מפאת מקרה ההזדככות שהיה מכבר בפרצוף הא' דא"ק, וע"כ ירדו לבחינת ע"ב ס"ג מ"ה). קיז) והנה נתבאר, איך עולם הנקודים נחתם מעולם הא"ק. ועד"ז נחתם פרצוף הה' דא"ק, דהיינו המ"ה החדש, שנחתם כולו מעולם הנקודים, באופן שכל הבחינות ששמשו בנקודים, אע"פ שנשברו ונתבטלו שם, מ"מ חזרו כולם ונתחדשו במ"ה החדש, וע"כ הוא נק' עולם בפני עצמו. ונק' עולם האצילות, מטעם שנסתיים כולו למעלה מפרסא שנתקנה בצמצום ב'. ונק' ג"כ עולם התיקון מטעם שעולם הנקודים לא נתקיים, כי היה בו ביטול ושבירה, כנ"ל, אלא אחר כך במ"ה החדש, שחזרו כל הבחינות ההם שהיו בעולם הנקודים ובאו במ"ה החדש, הנה נתקנו שם ונתקיימו, וע"כ נקרא עולם התיקון, כי באמת הוא עולם הנקודים עצמו, אלא שמקבל כאן במ"ה החדש את תיקונו משלם. כי ע"י מ"ה החדש חוזרים ומתחברים לג"ר, כל אלו האחורים שנפלו לגוף, מן או"א וישסו"ת, וכן הפנים ואחורים דכל הז"ת שנפלו לבי"ע ומתו חוזרים ועולים על ידו לאצילות. קיח) וטעם הדברים, כי כל פרצוף תחתון חוזר וממלא הכלים דעליון אחר הסתלקות אורותיהם בעת הזדככות המסך, כי אחר הסתלקות האורות דגוף דפרצוף הא' דא"ק מפאת הזדככות המסך, קבל המסך זווג חדש בקומת ע"ב, אשר חזר ומילא הכלים הריקים דגוף דעליון, דהיינו דפרצוף הא'. וכן אחר הסתלקות האורות דגוף דע"ב מפאת הזדככות המסך, קבל המסך זווג חדש בקומת ס"ג, שחזר ומילא הכלים הריקים דעליון שהוא ע"ב. וכן אחר הסתלקות האורות דס"ג מפאת הזדככות המסך, קבל המסך זווג חדש בקומת מ"ה שיצא מנקבי עינים שהם הנקודים, שחזר ומילא את הכלים הריקים דעליון שהוא הנקודות דס"ג. וממש עד"ז אחר הסתלקות האורות דנקודים, מחמת ביטול האחורים ושבירת הכלים, קבל המסך זווג חדש בקומת מ"ה שיצא מהמצח דפרצוף ס"ג דא"ק, וממלא את הכלים הריקים דגוף דעליון, שהם הכלים דנקודים שנתבטלו ונשברו. קיט) אמנם יש הפרש גדול כאן במ"ה החדש כי הוא נעשה לבחינת דכר ובחינת עליון לכלים דנקודים, שהוא מתקן אותם, משא"כ בפרצופין הקודמים אין התחתון נעשה לדכר ולעליון אל הכלים דגוף דעליון אע"פ שהוא ממלא אותם ע"י קומתו. והשינוי הזה הוא כי בפרצופים הקודמים לא היה שום פגם בהסתלקות האורות, כי רק הזדככות המסך גרם להסתלקותם, אבל כאן בעולם הנקודים היה פגם בהכלים, כי כח מלכות המסיימת היה מעורב בהכלים דאחורים דז"ת כנ"ל, ואינם ראוים לקבל האורות, שמסבה זו נשברו ומתו ונפלו לבי"ע. לפיכך הם תלויים לגמרי במ"ה החדש, להחיותם לבררם ולהעלותם לאצילות, ומתוך זה נחשב המ"ה החדש לבחינת זכר ומשפיע, ואלו הכלים דנקודים הנבררים על ידו נעשו בחינת נוקבא אל המ"ה, ולכן נשתנה שמם, לשם ב"ן, כלומר שנעשו בחינת תחתון אל המ"ה. ואע"פ שהם עליון למ"ה החדש, כי הם כלים מעולם הנקודים ובחינת מ"ה ונקבי עינים, שבחינה עליונה שבו הוא ו"ק דס"ג דא"ק, (כנ"ל באות ע"ד) מ"מ נעשו עתה לתחתון אל המ"ה החדש, ונק' ב"ן, מטעם האמור. ה"פ אצילות וענין מ"ה וב"ן שבכל פרצוף קכ) ונתבאר, שקומת מ"ה החדש נתפשטה ג"כ לעולם שלם בפני עצמו כמו עולם הנקודים וטעם הדבר הוא, כמו שנתבאר בקומת הנקודים שהוא מכח כפילות המסך גם מבחי"ד. (כנ"ל באות קט"ז), כי הגם שהארת הזו"ן דא"ק שהאיר דרך הטבור והיסוד לג"ר דנקודים החזירה הצמצום א' למקומו, וה"ת ירדה מנקבי עינים לפה, שעי"ז יצאו כל אלו הקומות דגדלות נקודים, (כנ"ל באות ק"א ע"ש), אמנם כל אלו הקומות חזרו ונתבטלו ונשברו, וכל האורות נסתלקו, וע"כ חזר הצמצום ב' למקומו, והבחי"ד חזרה ונתחברה במסך. קכא) ולפיכך גם במ"ה החדש שיצא מהמצח נוהג ג"כ ב' בחינות קטנות וגדלות כמו בעולם הנקודים, אשר תחילה יוצאת הקטנות, דהיינו לפי העביות המגולה במסך, שהוא קומת ז"א דהתלבשות המכונה חג"ת, וקומת מלכות דעביות הנק' נה"י מטעם ג' הקוין שנעשה בקומת מלכות, שקו ימין נק' נצח וקו שמאל נק' הוד וקו אמצעי יסוד. אמנם כיון שאין מבחי"א רק בחינת התלבשות בלי עביות ע"כ אין בה כלים, ונמצאת קומת חג"ת בלי כלים, והיא מתלבשת בכלים דנה"י, וקומה זו נקראת עובר, שפירושו שאין שם אלא שיעור עביות דשורש, שנשאר במסך אחר הזדככותו, בעת עליתו לזווג במצח דעליון, שקומה היוצאת שם, היא רק קומת מלכות. אמנם בפנימיותה יש בחינת ה"ת בגניזו, והוא בחינת ה"ת במצח ואחר שהעובר מקבל הזווג בעליון יורד משם למקומו, (כנ"ל באות נ"ד), ואז מקבל מוחין דיניקה מהעליון שהם עביות דבחי"א, בבחינת ה"ת בנקבי עינים, ועי"ז קונה כלים גם לחג"ת ומתפשטים החג"ת מתוך הנה"י, ויש לו קומת ז"א. קכב) והנה אח"ז עולה פעם ב' למ"ן להעליון ונקרא עיבור ב'. ומקבל שם מוחין מע"ב ס"ג דא"ק, ואז יורדת הבחי"ד מנקבי עינים למקומה לפה (כנ"ל באות ק"א), ואז נעשה הזווג על בחי"ד במקומה, ויוצאות ע"ס בקומת כתר, והכלים דאח"פ מתעלים וחוזרים למקומם בראש ונשלם הפרצוף בע"ס דאורות וכלים. ואלו המוחין נקראים מוחין דגדלות של הפרצוף. וזהו קומת פרצוף הא' דאצילות, הנק' פרצוף הכתר או פרצוף עתיק דאצילות. קכג) וכבר ידעת, שאחר שביה"כ חזרו ונפלו כלהו אח"פ מהמדרגות כל אחד למדרגה שמתחתיו. (כנ"ל באות ע"ז, ובאות ק"ו). ונמצאים אח"פ דקומת כתר דנקודים בגו"ע דקומת חכמה, ואח"פ דקומת חכמה בגו"ע דקומת בינה, וכו', ולפיכך בעת העיבור ב' דגדלות דפרצוף הא' דאצילות הנקרא עתיק, שחזרו ונתעלו האח"פ שלו כנ"ל, הנה עלו עמהם יחד גם הגו"ע דקומת חכמה ונתקנו יחד עם האח"פ דקומת עתיק, וקבלו שם עיבור הא'. קכד) ואחר שהגו"ע דחכמה קבלו קומת העיבור והיניקה שלהם, (כנ"ל באות קכ"א). חזרו ועלו לראש דעתיק, וקבלו שם עיבור ב' שלהם למוחין דגדלות, וירדה הבחי"ג למקומה לפה, ויצאו עליה ע"ס בקומת חכמה, והכלים דאח"פ שלהם חזרו ועלו למקומם בראש, ונשלם פרצוף החכמה בע"ס דאורות וכלים. ופרצוף זה נקרא פרצוף אריך אנפין דאצילות. קכה) ועם אח"פ הללו דא"א עלו ביחד גם גו"ע דקומת בינה כנ"ל, וקבלו שם עיבור הא' ויניקה שלהם. ואח"ז עלו לראש דא"א לעיבור ב', והעלו האח"פ שלהם וקבלו המוחין דגדלות, ונשלם פרצוף הבינה בע"ס דאורות וכלים. ופרצוף זה נקרא או"א וישסו"ת, כי הג"ר נקראות או"א, והז"ת נקראות ישסו"ת. קכו) ועם אח"פ הללו דאו"א, עלו ביחד גם גו"ע דזו"ן, וקבלו שם העיבור א' שלהם והיניקה, ובזה נשלמים הזו"ן בבחינת ו"ק לז"א, ונקודה להנוקבא. והנה נתבארו ה"פ מ"ה החדש שיצאו בעולם האצילות בבחינת קביעות, הנקראים עתיק א"א או"א וזו"ן, שעתיק יצא בקומת כתר, וא"א בקומת חכמה, ואו"א בקומת בינה, וזו"ן בו"ק ונקודה, שהוא קומת ז"א. ובאלו ה' הקומות לא יארע שום מיעוט לעולם. כי בג"ר, אין מעשי התחתונים מגיעים אליהם שיוכלו לפוגמם, והז"א ונוקבא, שאליהם מגיעים מעשי התחתונים, היינו דוקא בכלים דאחורים שלהם, שמשיגים בעת הגדלות, אבל בכלים דפנים, שהם גו"ע באורות דו"ק ונקודה, הנה גם בהם לא יגיעו מעשי התחתונים. ולפיכך נבחנים ה' הקומות הנ"ל, לבחינת מוחין הקבועים באצילות. קכז) וסדר הלבשתם זא"ז ולפרצוף א"ק, הוא, כי פרצוף עתיק דאצילות אע"פ שיצא מראש הס"ג דא"ק (כנ"ל באות קי"ח), מ"מ לא יכול להלביש מפה ולמטה דס"ג דא"ק רק למטה מטבור, כי למעלה מטבור דא"ק הוא בחינת צמצום א' ונק' עקודים. והן אמת, שפרצוף עתיק, להיותו בחינת ראש הא' דאצילות, עדיין אין הצמצום ב' שולט בו, וא"כ היה ראוי שילביש למעלה מטבור דא"ק, אמנם כיון שהצמצום ב' כבר נתקן בפה דראשו, בשביל שאר פרצופי אצילות שממנו ולמטה, ע"כ אינו יכול להלביש רק למטה מטבור דא"ק. ונמצא קומת עתיק מתחלת מטבור דא"ק, והיא מסתיימת בשוה עם רגלי א"ק, דהיינו למעלה מנקודה דעוה"ז. וזהו מפאת פרצופו עצמו, אמנם מפאת התקשרותו עם שאר פרצופי אצילות, שמבחינתם נבחן שהוא כלול ג"כ מצמצום ב', הנה מבחינה זו הוא נבחן שרגליו מסתיימים למעלה מפרסא דאצילות, כי הפרסא הוא הסיום החדש של הצמצום ב' כנ"ל באות ס"ח. קכח) ופרצוף הב' דמ"ה החדש הנק' א"א, שהוא נאצל ויצא מפה דראש עתיק, הנה קומתו מתחיל ממקום יציאתו, דהיינו מפה דראש עתיק ומלביש את הז"ת דעתיק המסתיימים למעלה מפרסא דאצילות, כנ"ל. ופרצוף הג' הנק' או"א, שנאצלו מפה דראש א"א, הם מתחילים מפה דראש א"א ומסתיימים למעלה מטבור דא"א. והזו"ן מתחילים מטבור דא"א ומסתיימים בשוה עם סיום א"א, דהיינו למעלה מפרסא דאצילות. קכט) ותדע, שכל קומה וקומה מה"פ אלו דמ"ה החדש בעת שיצאה, ביררה וחיברה לעצמה חלק מהכלים דנקודים, שנעשה לה לבחינת נוקבא. כי הנה בעת שיצא פרצוף עתיק, לקח וחיבר אליו, כל הג"ר דנקודים, שנשארו שלמים בעת שביה"כ, דהיינו בחינת הגו"ע שבהם שיצאו בעת קטנותם, הנק' כלים דפנים, (כנ"ל באות ע"ו) שבקטנות הנקודים לא באו עמהם רק מחציתה העליונה דכל מדרגה, שהם גו"ע ונקבי עינים, ומחציתה התחתונה דכל אחת, הנק' אח"פ, ירדו למדרגה התחתונה, עש"ה. ולפיכך נבחן שפרצוף עתיק דמ"ה החדש לקח לו מהכלים דנקודים, את מחציתה העליונה דכתר, ומחציתה העליונה דחו"ב, וז' השרשים דז"ת הכלולים בג"ר דנקודים, והם נעשו לבחינת פרצוף נוקבא אל העתיק דמ"ה החדש. ונתחברו יחד זה בזה. והם המכונים מ"ה וב"ן דעתיק דאצילות, כי הזכר דעתיק נק' מ"ה, והכלים דנקודים הנ"ל שנתחברו אליו נקראים ב"ן, (מטעם הנ"ל באות קי"ט, ע"ש). וסדר עמידתם הוא פו"א, העתיק דמ"ה בפנים והעתיק דב"ן באחוריו. קל) ופרצוף א"א דמ"ה החדש, שיצא בקומת חכמה, בירר וחיבר אליו את חציו התחתון דכתר הנקודים, שהם האח"פ דכתר, שבעת הקטנות היו בהמדרגה שמתחת הכתר, דהיינו בחכמה ובינה דנקודים (כנ"ל באות ע"ז), ונעשה לבחינת נוקבא אל הא"א דמ"ה החדש, ונתחברו יחד זה בזה. וסדר עמידתם הוא ימין ושמאל, שא"א דמ"ה שהוא הזכר עומד בימין, וא"א דב"ן שהיא הנוקבא, עומדת בשמאל. ומה שפרצוף עתיק דמ"ה לא לקח את חציו התחתון דכתר נקודים, הוא, כי עתיק מתוך שהוא ראש הא' דאצילות, שמעלתו גבוהה מאד, לכן לא חיבר אליו רק הכלים דפנים דג"ר דנקודים, שבהם לא אירע שום פגם בעת השבירה, מה שאין כן בחצי הכתר התחתון, שהם אח"פ שהיו נפולים בעת הקטנות בחו"ב, ואח"כ בעת הגדלות עלו מחו"ב ונתחברו בכתר דנקודים (כנ"ל באות פ"ד), אשר אח"כ בעת שבירת הכלים, חזרו ונפלו מהכתר דנקודים ונתבטלו, כנ"ל, הרי המה כבר נפגמו עם נפילתם וביטולם, ואינם ראוים משום זה לעתיק, ולכן לקח אותם א"א דמ"ה. קלא) ופרצוף או"א דמ"ה החדש, שהם בקומת בינה, ביררו וחיברו להם את חצים התחתון דחו"ב דנקודים, שהם האח"פ דחו"ב, שבעת הקטנות היו נפולים בהז"ת דנקודים, אלא אח"כ בעת הגדלות נקודים, עלו ונתחברו לחו"ב דנקודים (כנ"ל באות צ"ד), ואשר בעת שביה"כ חזרו ונפלו להז"ת דנקודים ונתבטלו (כנ"ל באות ק"ז), ואותם ביררו להם או"א דמ"ה לבחינת נוקבא אליהם, והם מכונים ז"ת דחכמה וו"ת דבינה דב"ן, כי בחינת החסד דבינה נשארה עם הג"ר דחו"ב דב"ן בפרצוף עתיק, ולא נשאר בחציה התחתון דבינה כי אם ו"ת מגבורה ולמטה. ונמצא הזכר דאו"א הוא קומת בינה דמ"ה, והנוקבא דאו"א היא ז"ת דחו"ב דב"ן. ועמידתם הם בימין ושמאל, או"א דמ"ה בימין ואו"א דב"ן בשמאל, והישסו"ת דמ"ה שהם הז"ת דאו"א, לקחו המלכיות דחו"ב דב"ן. קלב) ופרצוף זו"ן דמ"ה החדש, שהם בקומת ו"ק ונקודה, ביררו וחיברו אליהם, את הכלים דפנים דז"ת דנקודים מתוך שבירתם בבי"ע, דהיינו בחינת הגו"ע של הז"ת דנקודים (כנ"ל באות ע"ח), והם נעשו לנוקבא אל הזו"ן דמ"ה ועמידתם הוא בימין ושמאל, הזו"ן דמ"ה בימין, והזו"ן דב"ן בשמאל. קלג) והנה נתבאר המ"ה וב"ן שבה"פ אצילות, אשר ה' הקומות דמ"ה החדש, שיצאו בעולם האצילות, ביררו להם מהכלים הישנים ששימשו בזמן הנקודים, ונתקנו להם לבחינת נוקבא הנקראת בשם ב"ן. שהב"ן דעתיק נעשה ונתקן ממחציתן העליונה דג"ר דנקודים, והב"ן דא"א ואו"א נבררו ונתקנו ממחציתן התחתונה דג"ר דנקודים, ששמשו להם בעת גדלות דנקודים וחזרו ונתבטלו. והב"ן דזו"ן נברר ונתקן מהכלים דפנים, שיצאו בעת קטנות דנקודים, שבעת הגדלות נשברו ונפלו ביחד עם הכלים דאחורים שלהם. כלל גדול בעניני המוחין שבקביעות ובעליות הפרצופין והעולמות הנוהגין בשתא אלפי שני קלד) כבר נתבאר לעיל (באות פ"ו ואילך), שיציאת הגדלות של הג"ר וז"ת דנקודים באו בג' סדרים, בסוד ג' הנקודות חולם שורק חירק. עש"ה כל הענין. ומשם תבין שיש ב' מינים של השלמת הע"ס לקבלת המוחין דגדלות: הא' מצד עליתו והתכללותו בעליון. דהיינו בעת שהזו"ן דא"ק האירו את האור חדש דרך הטבור אל הכתר דנקודים, והורידו הה"ת מנקבי עינים דכתר להפה שלו, שבזה נתעלו האח"פ הנפולים דכתר שהיו באו"א, וחזרו למדרגתם לכתר והשלימו הע"ס שלו, הנה נבחן אז שעלו עמהם גם גו"ע דאו"א, שהיו דבוקים על האח"פ דכתר, ונמצאים גם או"א נכללים בהע"ס השלמות של הכתר (כנ"ל באות צ"ג). עש"ה, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ונבחן משום זה שגם או"א השיגו האח"פ, החסרים להם להשלמת ע"ס שלהם, מכח התכללותם בהכתר. וזהו מין הא' של מוחין דגדלות. קלה) ומין הב' הוא, שהמדרגה נשלמת בע"ס בכחה עצמה. דהיינו בעת שהזו"ן דא"ק האירו את האור חדש דרך היסוד דא"ק, הנק' נקודת השורק, לאו"א, והוריד הה"ת מנקבי עינים דאו"א עצמם לפה שלהם, שבזה העלה את הכלים דאח"פ דאו"א, ממקום נפילתם בז"ת אל הראש דאו"א, והשלימו להם הע"ס, שעתה נשלמים או"א ע"י עצמם, כי עתה השיגו הכלים דאח"פ ממש החסרים להם. משא"כ במין הא' בעת שקבלו שלמותם מהכתר ע"י הדבקות באח"פ שלו, הרי באמת היו עוד חסרים אח"פ, אלא ע"י התכללותם בכתר, קבלו על ידו הארה מאח"פ שלהם, שהספיק רק להשלימם בע"ס בעודם במקום הכתר, ולא כלל בעת יציאתם משם למקומם עצמם. קלו) ועד"ז נמצא ב' מיני השלמות הנ"ל גם בז"ת: הא' בעת הארת השורק ועלית אח"פ דאו"א, שאז גם הגו"ע דז"ת הדבוקים בהם נתעלו יחד עמהם ועלו לאו"א, וקבלו שם בחינת אח"פ להשלמת הע"ס שלהם, שאח"פ אלו אינם עוד אח"פ הממשיים שלהם, אלא רק הארת אח"פ המספיק להשלמת ע"ס בעודם באו"א, ולא כלל בירידתם למקומם עצמם. כנ"ל. ומין הב' דהשלמת הע"ס, השיגו הז"ת בעת התפשטות המוחין מאו"א אל הז"ת, שעי"ז הורידו גם הם בחינת ה"ת המסיימת מהחזה שלהם אל מקום סיום רגלי א"ק, והעלו את התנה"י שלהם מבי"ע וחיברו אותם למדרגתם לאצילות, שאז לולא נשברו ומתו, היו נשלמים בע"ס שלמות ע"י עצמם, כי עתה השיגו את האח"פ הממשיים החסרים להם. קלז) וגם בד' פרצופים שיצאו מאו"א לכלים דחג"ת וכן בד' הפרצופין שיצאו מהישסו"ת לכלים דתנהי"מ (כנ"ל באות ק"ז וק"ט) הנה גם בהם נמצאים אלו ב' מיני השלמות הע"ס הנ"ל, כי מבחינה אחת היה נשלם כל אחד מהם, ע"י התדבקותם באח"פ דאו"א וישסו"ת בעודם בראש, שהיא השלמת ע"ס דמין הא'. ואח"כ שנתפשטו לבי"ע, היו רוצים להשתלם בהשלמת הע"ס דמין הב'. וענין זה נוהג גם בפרטי פרטיות. קלח) ותדע, כי אלו ה"פ אצילות הנ"ל עתיק וא"א ואו"א וזו"ן שנתקנו בקביעות ואין שום מיעוט נוהג בהם, (כנ"ל באות קכ"ו), שעתיק יצא בקומת כתר וא"א בקומת חכמה ואו"א בקומת בינה וזו"ן בקומת ז"א, ו"ק בלי ראש. הנה הכלים דאח"פ שנתבררו להם מעת הגדלות, היו מבחינת השלמת ע"ס דמין הא', והיינו על דרך נקודת החולם שהאיר בכתר דנקודים, שאז נשלמו גם או"א על ידי הכתר והשיגו הארת כלים דאח"פ, (כנ"ל באות קל"ד), ולפיכך אע"פ שהיה לכל אחד מעתיק וא"א ואו"א ע"ס שלמות בראש, מ"מ לא הגיע מזה בחי' ג"ר לגופין שלהם, ואפילו פרצוף עתיק לא היה לו בגוף אלא בחינת ו"ק בלי ראש, וכן א"א ואו"א, והטעם הוא, כי כל הזך נברר תחילה, וע"כ לא נברר בהם רק השלמת ע"ס דמין הא', שהוא מצד עליתו בעליון, דהיינו בחינת הארת כלים דאח"פ המספיק להשלים הע"ס בראש, אבל אין עוד התפשטות מהראש לגוף. כי בעת שאו"א נכללו בכתר דנקודים היה מספיק להם הארת אח"פ מכח הכתר, ולא כלל בהתפשטותם למקומם עצמם מפה דכתר דנקודים ולמטה. (כנ"ל באות קל"ה). וכיון שהגופין דעתיק וא"א ואו"א היו בו"ק בלי ראש, מכ"ש הזו"ן עצמם שהם בחינת גוף הכולל דאצילות, שיצאו בו"ק בלי ראש. קלט) אמנם בא"ק לא היה כן, אלא כל הכמות שיצא בהראשים דפרצופי א"ק, נתפשט ג"כ לגופין שלהם. ולפיכך נבחנים כל ה"פ אצילות שהם רק בחינת ו"ק דפרצופי א"ק, וע"כ הם מכונים מ"ה החדש, או מ"ה דה"פ א"ק, דהיינו קומת ז"א, שהוא מ"ה בחוסר ג"ר, שהן גלגלתא ע"ב ס"ג. כי עיקר המדרגה נבחנת ע"פ התפשטותה אל הגוף מפה ולמטה, וכיון שגם לג' פרצופין הראשונים אין מהם התפשטות לגוף רק ו"ק בלי ראש, ע"כ הם נבחנים לבחינת מ"ה, שהוא קומת ו"ק בלי ראש, אל ה"פ א"ק. קמ) באופן, שעתיק דאצילות, שיש לו בראש קומת כתר, נבחן לבחינת ו"ק לפרצוף הכתר דא"ק, וחסר נשמה חיה יחידה דכתר א"ק. וא"א דאצילות שיש לו בראש קומת חכמה, נבחן לבחינת ו"ק לפרצוף ע"ב דא"ק שהיא חכמה, וחסר נשמה חיה יחידה דע"ב דא"ק, ואו"א דאצילות, שיש להם בראש קומת בינה, נבחנים לבחינת ו"ק של פרצוף ס"ג דא"ק וחסר לו נשמה חיה יחידה דס"ג דא"ק. והזו"ן דאצילות נבחנים לבחינת ו"ק דפרצוף מ"ה וב"ן דא"ק, וחסר להם נשמה חיה יחידה דמ"ה וב"ן דא"ק. וישסו"ת וזו"ן הם תמיד במדרגה א'. זה ראש וזה גוף. קמא) וע"י העלאת מ"ן ממע"ט של התחתונים נבררים השלמת האח"פ דע"ס דמין הב', דהיינו השלמתם דאו"א מבחי' עצמם, על דרך בחינת נקודת השורק, שאז או"א עצמם מורידים הה"ת מנקבי עינים שלהם, ומעלים אליהם האח"פ שלהם, שאז יש להם כח גם להשפיע אל הז"ת, שהם זו"ן, דהיינו אל הגופין ממעלה למטה. כי הגו"ע דזו"ן הדבוקים באח"פ דאו"א, נמשכים עמהם לאו"א ומקבלים מהם השלמת ע"ס (כנ"ל באות צ"ד), ואז נמצא כל כמות המוחין שישנם באו"א מושפעים ג"כ לזו"ן, שעלו אליהם ביחד עם האח"פ שלהם. ולפיכך בעת שה"פ אצילות מקבלים השלמה זו דמין הב' אז יש ג"ר גם לגופין דג' פרצופין הראשונים שהם עתיק וא"א ואו"א דאצילות וכן להזו"ן דאצילות, שהם גוף הכולל דאצילות. ואז עולים ה' פרצופי אצילות ומלבישים לה"פ א"ק, כי בעת התפשטות הג"ר גם אל הגופין דה"פ אצילות, הרי הם משתוים עם ה"פ א"ק. ועתיק דאצילות עולה ומלביש לפרצוף כתר דא"ק וא"א לע"ב דא"ק. ואו"א לס"ג דא"ק. וזו"ן למ"ה וב"ן דא"ק. ואז מקבל כל אחד מהם נשמה חיה יחידה מהבחינה שכנגדו בא"ק. קמב) אמנם כלפי הזו"ן דאצילות נבחנים המוחין הללו רק לבחינת מין הא' דהשלמת הע"ס, כי אלו האח"פ אינם אח"פ גמורין, רק הארת אח"פ שהם מקבלים ע"י או"א, הוא בעת שהם במקום או"א, אבל בהתפשטותם למקומם עצמם, הרי הם עוד חסרים האח"פ שלהם, (כנ"ל באות קלו). ומטעם זה נבחנים כל המוחין שהזו"ן משיג בשתא אלפי שני בשם מוחין דעליה, כי אי אפשר להם להשיג מוחין דג"ר רק בעת עליתם למקום ג"ר, כי אז נשלמים על ידם, אמנם אם אינם עולים למעלה למקום הג"ר אי אפשר להיות להם מוחין, כי עדיין לא נבררו לזו"ן בחינת המוחין דמין הב', שזה לא יהיה זולת בגמר התיקון. קמג) והנה נתבאר, שהמוחין דה"פ הקבועים באצילות, הם מבחינת בירורי כלים דמין הא' דאו"א, שבעולם הנקודים מכונה הארה זו בשם הארת הטבור, או נקודת החולם, שאפילו או"א אין להם השלמה אלא מבחינת מין הא'. וע"כ אין מגיע מהראשים דעתיק וא"א ואו"א, להגופין שלהם עצמם וכן להזו"ן, שום הארת ג"ר, כי גם הז"ת דנקודים לא קבלו כלום מהארה זו דבחינת החולם (כנ"ל אות פ"ח). והמוחין דשתא אלפי שני עד גמר התיקון הבאים ע"י העלאת מ"ן של התחתונים, הם מבחינת בירורי כלים להשלמת ע"ס דמין הב' דאו"א, שבעולם הנקודים מכונה הארה זו בשם הארת היסוד, או נקודת השורק, כי אז מעלה או"א את האח"פ של עצמם, שעליהם דבוקים גם הגו"ע דז"ת, וע"כ גם הז"ת מקבלים במקום או"א בחינת מוחין דג"ר. ולפיכך מגיע המוחין הללו גם להגופין דה"פ אצילות ולזו"ן הכוללים, אלא בלבד שהם צריכים להיות למעלה במקום הג"ר ולהלביש אותם. ולעתיד לבא בגמר התיקון, יקבלו אז הזו"ן את בחינת השלמת ע"ס דמין הב', ויורידו ה"ת המסיימת מבחינת החזה שלהם, שהוא הפרסא דאצילות, אל מקום סיום רגלי א"ק. (כנ"ל אות קל"ו). ואז יתחברו התנה"י דזו"ן שבבי"ע, אל מדרגת הזו"ן דאצילות, וישתוה סיום רגלין דאצילות לסיום רגלים דא"ק, ואז יתגלה מלכא משיחא. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. ונתבאר היטב שבשתא אלפי שני אין תיקון לעולמות רק בדרך עליה. ביאור ג' העולמות: בריאה יצירה ועשיה קמד) ז' עיקרים כוללים יש להבחין בג' העולמות בי"ע: הא' הוא, מהיכן נעשה המקום לג' העולמות הללו. הב' הוא, שיעורי קומת פרצופי בי"ע ועמידת העולמות בראשונה, בעת שנאצלו ויצאו מהנוקבא דאצילות. הג' הוא, כל אלו שיעורי קומה מהמוחין דתוספת ומצב עמידתם, שהשיגו מטרם חטאו של אדה"ר. הד' הוא, המוחין שנשתיירו בפרצופי בי"ע ומקום נפילת העולמות לאחר שנפגמו בחטאו של אדה"ר. הה' הוא, המוחין דאמא שקבלו פרצופי בי"ע אחר נפילתם למטה מפרסא דאצילות. הו' הוא, בחינת פרצופי האחור דה"פ אצילות שירדו ונתלבשו בפרצופי בי"ע ונעשו להם לבחינת נשמה לנשמה. הז' הוא, בחי' המלכות דאצילות שירדה ונעשית בחינת עתיק לפרצופי בי"ע. קמה) הנה הבחן הא' כבר נתבאר (לעיל מאות ס"ו ואילך), שמפאת עלית המלכות המסיימת שמתחת סיום רגלי א"ק, למקום החזה דז"ת דנקודות דס"ג, הנעשה בזמן צמצום ב', יצאו ונפלו ב"ש תתאין דת"ת ונהי"ם למטה מנקודת הסיום החדשה שבחזה דנקודות, ואינם ראויים עוד לקבל אור העליון, ונעשו מהם המקום לג' העולמות בי"ע, שמב"ש תתאין דת"ת נעשה מקום עולם הבריאה, ומג' ספירות נה"י נעשה מקום עולם היצירה, ומהמלכות נעשה מקום עולם העשיה. עש"ה. קמו) והבחן הב' שהוא שיעורי קומת פרצופי בי"ע ומקום עמידתם בעת יציאתם ולידתם מבטן הנוקבא דאצילות. דע, שבעת הזאת כבר השיג הז"א בחינת חיה מאבא, והנוקבא כבר השיגה בחינת נשמה מאמא. וכבר ידעת שאין הזו"ן מקבלים המוחין מאו"א אלא בדרך עליה והלבשה, כנ"ל באות קמ"ב ע"ש. וע"כ נמצא הז"א מלביש את אבא דאצילות הנק' או"א עילאין. והנוקבא מלבשת לאמא דאצילות הנק' ישסו"ת. ואז הנוקבא דאצילות ביררה והאצילה את עולם הבריאה בכללות ה"פ שבו. קמז) וכיון שהנוקבא עומדת במקום אמא, הרי היא נחשבת למדרגת אמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, ולפיכך עולם הבריאה שנבררה על ידה נבחנת למדרגת ז"א, להיותה מדרגה תחתונה להנוקבא שהיא בחינת אמא והתחתון מאמא הוא ז"א. ונמצא אז עולם הבריאה, שעומדת במקום ז"א דאצילות מתחת להנוקבא דאצילות, שהיתה אז בחינת אמא דאצילות. קמח) ועפי"ז נבחן עולם היצירה שנברר ונאצל ע"י עולם הבריאה שהוא אז במדרגת הנוקבא דאצילות, להיותה מדרגה תחתונה לעולם הבריאה שהיה אז בחינת הז"א דאצילות, והתחתון מהז"א היא בחינת נוקבא. אמנם לא כל הע"ס דעולם היצירה הם בחינת הנוקבא דאצילות אלא רק הד' ראשונות דיצירה בלבד. והטעם הוא, כי יש ב' מצבים בנוקבא, שהם פב"פ ואב"א, שבהיותה פב"פ עם הז"א קומתה שוה אל הז"א, ובהיותה אב"א, היא תופשת רק ד' ספירות תנה"י דז"א. ומשום שאז היה מצב כל העולמות רק אב"א, לא היה בבחינת הנוקבא אלא ד"ס לבד, וע"כ גם עולם היצירה אין לו במקום הנוקבא דאצילות, רק ד"ס ראשונות שלו, ושאר שש תחתונות דיצירה, היו בשש ספירות ראשונות דעולם הבריאה של עתה. דהיינו ע"פ תכונות מקום בי"ע שבהבחן הא' הנ"ל (באות קמ"ה), ששם נפלו העולמות בי"ע אחר חטאו של אדה"ר, ושם הוא מקום קביעותם עתה. קמט) ועולם העשיה שנברר ע"י עולם היצירה נבחן למדרגת בריאה של עתה, כי מתוך שעולם היצירה היה אז במדרגת הנוקבא דאצילות, נמצא המדרגה שמתחתיה, עולם העשיה, שהוא בבחינת עולם הבריאה של עתה. אלא מתוך שרק הד"ר דיצירה היו בבחינת הנוקבא דאצילות, והשש תחתונות שלה היו בעולם הבריאה, לכן גם עולם העשיה שמתחתיה, נמצאים רק הד"ר שלו בבחינת ד"ס תחתונות דעולם הבריאה, והשש התחתונות דעולם העשיה היו במקום שש ראשונות דעולם היצירה של עתה. ונמצאו אז י"ד הספירות, שהם נהי"ם דיצירה של עתה וכל הע"ס דעולם עשיה של עתה, היו ריקנות מכל קדושה ונעשו למדור הקליפות, כי רק הקליפות היו נמצאות במקום י"ד ספירות הללו. כי העולמות דקדושה נסתיימו במקום החזה דעולם היצירה של עתה כמבואר. והנה נתבאר מדרגות שיעורי הקומה של פרצופי בי"ע ומקום עמידתם בעת שנאצלו בראשונה. קנ) ועתה נבאר הבחן הג', שהוא שיעורי קומה דפרצופי בי"ע ומצב עמידתם, שהיה להם מהמוחין דתוספת, מטרם חטאו של אדה"ר, והוא כי ע"י הארת תוספת שבת היה להם אז ב' עליות, הא' בשעה חמשית בערב שבת, שבו נולד אדה"ר, שאז מתחיל להאיר תוספת שבת, בסוד הה' דיום הששי, ואז השיג הז"א בחינת יחידה, ועלה והלביש לא"א דאצילות, והנוקבא בחינת חיה, ועלתה והלבישה לאו"א דאצילות, והבריאה עלתה לישסו"ת, והיצירה עלתה כולה לז"א, והד"ס ראשונות דעשיה, עלו למקום הנוקבא דאצילות, והשש תחתונות דעשיה, עלו במקום שש ראשונות דבריאה. ועליה הב' היתה בערב שבת בין הערבים, שע"י תוספת שבת, עלו גם הו' תחתונות דעשיה למקום הנוקבא דאצילות, והיו עומדים עולם היצירה ועולם העשיה בעולם האצילות במקום זו"ן דאצילות בבחינת פב"פ. קנא) ועתה נבאר הבחן הד', שהוא קומת המוחין שנשתיירו בבי"ע, ומקום נפילתן לאחר החטא. והוא, כי מחמת פגם חטאו של עצה"ד, נסתלקו מהעולמות כל המוחין דתוספת, שהשיגו ע"י ב' העליות הנ"ל, והזו"ן חזר לו"ק ונקודה. וג' העולמות בי"ע, נשתיירו בהם רק המוחין שיצאו בהם בראשונה בעת אצילותם, שעולם הבריאה היה במדרגת הז"א שפירושו ו"ק, וכן היצירה ועשיה בשיעור הנ"ל (באות קמ"ח), ונוסף ע"ז, כי נסתלק מהם כל בחינת אצילות ונפלו למתחת הפרסא דאצילות בתכונת מקום בי"ע שהוכן ע"י צמצום ב', (כנ"ל באות קמ"ה). ונמצאו ד"ת דיצירה וע"ס דעולם העשיה, שנפלו ועמדו במקום הי"ד ספירות של הקליפות, (כנ"ל באות קמ"ט). הנק' מדור הקליפות ע"ש. קנב) הבחן הה', הוא המוחין דאמא, שקבלו בי"ע במקום נפילתן. כי אחר שיצאו הבי"ע מאצילות, ונפלו למתחת הפרסא דאצילות, לא היה בהם אלא בחינת ו"ק, (כנ"ל באות קנ"א), ואז נתלבשו הישסו"ת בזו"ן דאצילות, ונזדווגו הישסו"ת מבחינת התלבשות בזו"ן, והשפיעו מוחין דנשמה לפרצופי בי"ע במקומם, שעולם הבריאה קבל מהם ע"ס שלמות בקומת בינה. ועולם היצירה קבל מהם ו"ק. ועולם העשיה רק בחינת אב"א. קנג) הבחן הו', הוא בחינת נשמה לנשמה, שהשיגו פרצופי בי"ע מפרצופי האחור דה"פ אצילות. כי בעת מיעוט הירח, נפל פרצוף האחור דנוקבא דאצילות ונתלבש בפרצופי בי"ע, והוא כולל ג' פרצופין המכונים, עבור, יניקה, מוחין, ובחינת המוחין נפלה לבריאה, ובחינת היניקה נפלה ליצירה, ובחינת עיבור נפלה לעשיה, ונעשו בחינת נשמה לנשמה לכל פרצופי בי"ע, שהיא בחינת חיה אליהם. קנד) הבחן הז', הוא הנוק' דאצילות שנעשתה לרדל"א ולהארת יחידה בבי"ע, כי נתבאר שבעת מיעוט הירח, נפלו ג' הבחינות עי"מ דפרצוף האחור דנוקבא דאצילות ונתלבשו בבי"ע. והם בחינת אחורים דט"ת דנוק', שהם עי"מ, שנה"י נק' עיבור, וחג"ת נק' יניקה, וחב"ד נק' מוחין. אמנם בחינת האחור דבחינת הכתר דנוקבא, נעשתה לבחינת עתיק לפרצופי בי"ע. באופן שבחי' עיקר אורותיהם דפרצופי בי"ע של עתה, הם מהשירים שנשארו בהם אחר חטאו של אדה"ר, שהוא בחינת הו"ק דכל פרט מהם (כנ"ל באות קנ"א). ובחינת נשמה קבלו ממוחין דאמא (כנ"ל באות קנ"ב). ובחינת נשמה לנשמה, שהוא בחינת חיה, קבלו מט"ת דפרצוף האחור דנוקבא. ובחינת יחידה, קבלו מבחינת האחור דכתר דנוקבא דאצילות. ביאור ענין עליות העולמות קנה) עיקר ההפרש מפרצופי א"ק לפרצופי עולם האצילות הוא, כי פרצופי א"ק הם מבחינת צמצום א', שבכל מדרגה שבו יש בה ע"ס שלמות ואין בע"ס רק בחינת כלי אחד, שהוא כלי מלכות, אבל הט"ס ראשונות הן רק בחינת אורות לבד. משא"כ פרצופי אצילות הם מבחי' צמצום הב', בסו"ה ביום עשות הוי"ה אלהים ארץ ושמים, ששיתף רחמים בדין (כנ"ל באות נ"ט). שמדת הדין שהיא מלכות עלתה ונתחברה בבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו יחד ע"ש. שעי"ז נעשה סיום חדש על אור העליון במקום הבינה, שהמלכות המסיימת את הגוף עלתה לבינה דגוף, שהיא ת"ת, במקום החזה. והמלכות המזדווגת שבפה דראש, עלתה לבינה דראש הנק' נקבי עינים, (כנ"ל באות ס"א), שעי"ז נתמעטו שיעור קומת הפרצופין לגו"ע, שהם כתר חכמה דכלים, בקומת ו"ק בלי ראש, שהוא נפש רוח דאורות (כנ"ל באות ע"ד), ונמצאו חסרים מאח"פ דכלים שהם בינה וזו"ן, ומנשמה חיה יחידה דאורות. קנו) והגם שנתבאר לעיל באות קכ"ד, שע"י עלית מ"ן לעיבור ב', השיגו פרצופי אצילות הארת המוחין מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד הה"ת מנקבי עינים בחזרה למקומה לפה, כבצמצום א', ומשיגים שוב האח"פ דכלים והנשמה חיה יחידה דאורות. אמנם זה הועיל רק לבחינת הע"ס דראש של הפרצופין, ולא להגופין שלהם, כי המוחין הללו לא נמשכו מפה ולמטה אל הגופין שלהם (כנ"ל באות קל"ח), וע"כ גם לאחר המוחין דגדלות, נשארו הגופין בצמצום ב' כמו בזמן הקטנות ע"ש. ומשום זה נחשבו כל ה"פ אצילות שאין להם רק קומת ע"ס היוצאת על עביות דבחי"א, שהוא קומת ז"א, ו"ק בלי ראש, הנק' קומת מ"ה. והם מלבישים על קומת מ"ה דה"פ א"ק, דהיינו מטבור ולמטה דה"פ א"ק. קנז) באופן, שפרצוף עתיק דאצילות, מלביש על פרצוף הכתר דא"ק מטבורו ולמטה, ומקבל שפעו מקומת מ"ה דפרצוף הכתר דא"ק אשר שם. ופרצוף א"א דאצילות, מלביש מטבור ולמטה דפרצוף ע"ב דא"ק, ומקבל שפעו מקומת מ"ה דע"ב דא"ק אשר שם. ואו"א דאצילות, מלבישים מטבור ולמטה דפרצוף ס"ג דא"ק, ומקבלים שפעם מקומת מ"ה דס"ג אשר שם. וזו"ן דאצילות, מלבישים מטבור ולמטה דפרצוף מ"ה וב"ן דא"ק, ומקבלים שפעם מקומת מ"ה דפרצוף מ"ה וב"ן דא"ק, הרי שכל פרצוף מה"פ אצילות אינו מקבל מפרצוף שכנגדו בא"ק, רק בחינת ו"ק בלי ראש, הנק' קומת מ"ה. ואע"פ שיש בראשים דה"פ אצילות בחי' ג"ר, מ"מ אנו מתחשבים רק במוחין המתפשטים מפה ולמטה לגופים שלהם שהוא רק ו"ק בלי ראש, כנ"ל באות קל"ט. קנח) ואין הכונה, שה"פ אצילות מלבישים כל אחד על הבחינה שכנגדו בא"ק, כי זה אי אפשר, שהרי ה"פ א"ק מלבישים זה על זה, וכן ה"פ אצילות. אלא הכונה היא, שקומת כל פרצוף מפרצופי אצילות, מכוונת לעומת הבחינה שכנגדו שבה"פ א"ק, שמשם מקבל שפעו, (וצריך שתעיין באילן שסדרתי, ציור ג'). קנט) ובכדי שיושפעו המוחין מפה ולמטה אל הגופין דה"פ אצילות, נתבאר לעיל באות קמ"א, שצריכים לעלית מ"ן מהתחתונים, שאז מושפעים להם השלמת הע"ס דמין הב' המספיק גם להגופין, עש"ה. והנה באלו המ"ן שהתחתונים מעלים, יש ג' בחינות, כי כשמעלים מ"ן מבחינת עביות דבחי"ב, יוצאות עליהם ע"ס בקומת בינה, הנק' קומת ס"ג, שהן מוחין דאור הנשמה. וכשמעלים מ"ן מעביות דבחי"ג, יוצאות עליהם ע"ס בקומת חכמה, הנק' קומת ע"ב, שהן מוחין דאור החיה וכשמעלים מ"ן מעביות דבחי"ד, יוצאות עליהם ע"ס בקומת כתר, הנק' קומת גלגלתא, שהן מוחין דאור היחידה. כנ"ל באות כ"ט ע"ש. קס) ודע שהתחתונים הראוים להעלות מ"ן הנ"ל, הם רק בחינת נר"ן דצדיקים, שכבר כלולים מבי"ע, ויכולים להעלות מ"ן לזו"ן דאצילות, הנחשבים לבחינת העליון שלהם, ואז הזו"ן מעלים מ"ן אל העליון שלהם, שהם או"א, ואו"א יותר למעלה, עד שמגיעים לפרצופי א"ק, ואז יורד אור העליון מא"ס ב"ה לפרצופי א"ק, על המ"ן שנתעלו שמה, ויוצאות קומת ע"ס ע"פ מדת העביות של המ"ן שהעלו, אם הוא מבחי"ב הוא קומת נשמה, אם מבחי"ג הוא קומת חיה וכו' כנ"ל. ומשם יורדים המוחין ממדרגה למדרגה דרך פרצופי א"ק, עד שבאים לפרצופי אצילות, וכן עוברים ממדרגה למדרגה דרך כל פרצופי אצילות, עד שבאים להזו"ן דאצילות, שהם משפיעים המוחין האלו אל הנר"ן דצדיקים שהעלו את המ"ן הללו מבי"ע. וזה הכלל שכל חידוש מוחין אינו בא אלא רק מא"ס ב"ה לבדו. ואין מדרגה יכולה להעלות מ"ן או לקבל שפע, רק מהעליון הסמוך לו. קסא) ומכאן תדע, שאי אפשר שהתחתונים יקבלו משהו מהזו"ן דאצילות מטרם שיתגדלו על ידיהם כל הפרצופים העליונים דעולם האצילות ועולם הא"ק. כי נתבאר, שאין חידוש מוחין אלא מא"ס ב"ה, אמנם אין הנר"ן דצדיקים יכולים לקבלם אלא מהעליון הסמוך להם, שהם זו"ן דאצילות, ולפיכך צריכים המוחין להשתלשל דרך העולמות והפרצופים העליונים עד שמגיעים אל הזו"ן, שהם המשפיעים לנר"ן דצדיקים. וכבר ידעת שאין העדר ברוחני, וענין העברה ממקום למקום, אין הפירוש שנעדרים ממקום הא' ובאים למקום הב', כנוהג בגשמיים, אלא שנשארים במקום הא' גם אחר שעברו ובאו למקום הב', כמו מדליק נר מנר ואין חברו חסר. ולא עוד, אלא זה הכלל, שעיקר ושורש האור נשאר במקום הא', ובמקום הב' נמשך רק בחינת ענף ממנו. ועם זה תבין שאותו השפע העובר דרך העליונים עד שמגיע לנר"ן דצדיקים, נשאר בכל מדרגה ומדרגה שעבר דרכה, ונמצאות כל המדרגות מתגדלות בסבת השפע שהם מעבירים לצורך נר"ן דצדיקים. קסב) ובהאמור תבין, איך התחתונים במעשיהם גורמים עליות וירידות להפרצופין והעולמות העליונים. כי בעת שמטיבים מעשיהם ומעלים מ"ן וממשיכים שפע, הרי כל העולמות והמדרגות, שדרכם עברה השפע, מתגדלים ועולים למעלה בסבת השפע שמעבירים, כנ"ל, ובעת שחוזרים ומקלקלים מעשיהם, הנה מתקלקל המ"ן, והמוחין מסתלקים גם ממדרגות העליונות, כי נפסק ענין העברת השפע מהן לצורך התחתונים, ונמצאות חוזרות ויורדות למצבן הקבוע כבתחילה. קסג) ועתה נבאר סדר עליות ה"פ אצילות לה"פ א"ק, וג' העולמות בי"ע לישסו"ת וזו"ן דאצילות, החל ממצבם הקבוע, עד להגובה שאפשר להיות בהשתא אלפי שני מטרם גמר התיקון. שבדרך כלל, הן רק ג' עליות, אמנם הן מתחלקות לפרטים מרובים. והנה מצב העולמות א"ק ואבי"ע בקביעות כבר נתבאר לעיל, כי פרצוף הראשון הנאצל לאחר צמצום א', הוא פרצוף גלגלתא דא"ק, שעליו מלבישים ד' פרצופי א"ק: ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, וסיום רגלי א"ק הוא למעלה מנקודת העוה"ז (כנ"ל באות כ"ז ואות ל"א ע"ש), ועליו מסבבים המקיפים דא"ק מא"ס ב"ה, שלגדלם אין קץ ושיעור, (כנ"ל באות ל"ב, ע"ש). וכמו שא"ס ב"ה מקיף מסביב לו, כן הוא מתלבש בפנימיותו, והוא המכונה קו א"ס ב"ה. קסד) ובפנימיות מ"ה וב"ן דא"ק, יש פרצוף תנהי"מ דא"ק, המכונה ג"כ נקודות דס"ג דא"ק, (לעיל באות ס"ג וס"ו עש"ה), שבעת צמצום הב', עלתה מלכות המסיימת, שעמדה ממעל לנקודה דעוה"ז וקבעה מקומה בחזה דפרצוף הזה, מתחת שליש עליון דת"ת שלו, ונעשה שם סיום חדש על אור העליון, שלא יתפשט משם ולמטה, וסיום חדש הזה נק' בשם פרסא שמתחת האצילות. (כנ"ל באות ס"ח), ואלו הספירות שמחזה ולמטה דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, שנשארו מתחת הפרסא, נעשו מקום לג' העולמות בי"ע: ב"ש ת"ת עד החזה, נעשה מקום לעולם הבריאה. ונה"י נעשו מקום לעולם היצירה. והמלכות, נעשה מקום לעולם העשיה. (כנ"ל באות ס"ז), ונמצא שמקום ג' העולמות בי"ע, מתחיל מתחת הפרסא ומסתיים ממעל לנקודה דעוה"ז. קסה) ונמצאים ד' העולמות, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, שמתחילים ממקום למטה מטבור דא"ק, ומסתיימים ממעל לנקודת העוה"ז כי ה"פ עולם האצילות, מתחילים ממקום שלמטה מטבור דא"ק, ומסתיימים ממעל להפרסא הנ"ל ומהפרסא ולמטה עד לעוה"ז, עומדים ג' העולמות בי"ע, וזהו מצב הקבוע של העולמות א"ק ואבי"ע, שלעולם לא יארע בהם שום מיעוט. וכבר נתבאר לעיל (באות קל"ח) שבמצב הזה אין בכל הפרצופין והעולמות אלא רק בחינת ו"ק בלי ראש, כי אפילו בג' הפרצופין הראשונים דאצילות שיש ג"ר בראשים שלהם, מ"מ אינן מושפעות מפה ולמטה שלהם, וכל הגופים הם ו"ק בלי ראש, וכ"ש בפרצופי בי"ע. ואפילו פרצופי א"ק, בערך המקיפים שלו, נבחנים ג"כ שהם חסרי ג"ר. והתבונן היטב לעיל באות ל"ב. קסו) ולפיכך נוהגות ג' עליות כוללות, בכדי להשלים העולמות בג' הקומות, נשמה חיה יחידה החסרות להם. ועליות האלו תלויות בהעלאת מ"ן של התחתונים כנ"ל. העליה הא' היא, בעת שהתחתונים מעלים מ"ן מבחינת העביות דבחי"ב, שאז נבררים האח"פ דקומת בינה ונשמה, מבחי' השלמת הע"ס דמין הב', דהיינו מהארת נקודת השורק, (כנ"ל באות קל"ה, עש"ה), אשר המוחין האלו מאירים גם לבחינת הז"ת והגופין, כמו בפרצופי א"ק, שכל הכמות שיש בע"ס דראשי פרצופי א"ק, עוברת ומתפשטת גם לגופים. קסז) ונמצא, בעת שמוחין אלו עוברים דרך פרצופי האצילות, מקבל כל אחד מה"פ אצילות, בחינת מוחין דבינה ונשמה הנק' מוחין דס"ג, המאירים ג"ר גם לפרצופין שלהם כמו בא"ק, וע"כ נבחן אז, שהם מתגדלים ועולים ומלבישים על פרצופי א"ק, כפי מדת המוחין שהשיגו. קסח) באופן, שבעת שפרצוף עתיק דאצילות השיג המוחין האלו דבינה, נמצא עולה ומלביש לפרצוף בינה דא"ק, המכוון נגד קומת ס"ג דפרצוף גלגלתא דא"ק, והוא מקבל משם בחינת נשמה דיחידה דא"ק, המאירה גם להז"ת שלו, וכשהמוחין באים לפרצוף א"א דאצילות, הוא עולה ומלביש על ראש דעתיק דקביעות, המכוון נגד קומת הס"ג דפרצוף ע"ב דא"ק, והוא מקבל משם בחינת נשמה דחיה דא"ק, המאירה לז"ת שלו. וכשהמוחין באים לפרצוף או"א דאצילות, הם עולים ומלבישים לג"ר דא"א דקביעות, המכוון נגד קומת בינה דס"ג דא"ק, והם מקבלים משם בחינת נשמה דנשמה דא"ק, המאירה גם להז"ת שלהם. וכשמוחין אלו באים לישסו"ת וזו"ן דאצילות, הם עולים ומלבישים על או"א דקביעות, המכוון נגד קומת בינה דפרצוף מ"ה וב"ן דא"ק, ומקבלים משם בחינת נשמה דנפש רוח דא"ק. ואז מקבלים הנר"ן דצדיקים את המוחין דנשמה דאצילות. וכשהמוחין באים לפרצופי עולם הבריאה, עולה עולם הבריאה ומלביש את הנוקבא דאצילות, ומקבל ממנה בחינת נפש דאצילות. וכשבאים המוחין לעולם היצירה, הוא עולה ומלביש לעולם הבריאה דקביעות, ומקבל ממנו בחינת נשמה וג"ר דבריאה. וכשהמוחין באים לעולם העשיה, הוא עולה ומלביש על עולם היצירה, ומקבל משם בחינת מוחין דו"ק שביצירה. והנה נתבאר העליה הא' שהשיג כל פרצוף מאבי"ע, בסבת המ"ן דבחי"ב שהעלו התחתונים. (ועיין באילן הנדפס בסוף ספרי, בית שער לכונות, ציור ז'). קסט) העליה הב' היא, בעת שהתחתונים מעלים מ"ן מבחינת העביות דבחי"ג, שאז נבררין האח"פ דקומת חכמה וחיה, מבחינת השלמת הע"ס דמין הב'. שמוחין אלו מאירים גם לבחינת הז"ת והגופין כמו בפרצופי א"ק. כנ"ל. וכשהמוחין עוברים דרך הפרצופין דאבי"ע, נמצא כל פרצוף עולה ומתגדל על ידיהם כפי המוחין שהשיג. קע) באופן, כשבאו המוחין לפרצוף עתיק דאצילות עולה ומלביש לג"ר דפרצוף חכמה דא"ק, הנק' ע"ב דא"ק, המכוון נגד קומת ע"ב דגלגלתא דא"ק, ומקבל משם בחינת אור החיה דיחידה. וכשהמוחין מגיעים לפרצוף א"א דאצילות, הוא עולה ומלביש לג"ר דס"ג דא"ק, המכוונים נגד קומת ע"ב דפרצוף ע"ב דא"ק, ומקבל משם בחי' אור החיה דחיה דא"ק. וכשהמוחין מגיעים לפרצופי או"א דאצילות, הם עולים ומלבישים לג"ר דעתיק דקביעות, המכוונות נגד קומת ע"ב דפרצוף ס"ג דא"ק, ומקבל משם בחינת אור החיה דנשמה דא"ק, המאירה גם להז"ת והגופין. וכשהמוחין באים לישסו"ת דאצילות, הם עולים ומלבישים לג"ר דא"א דקביעות, המכוונות נגד קומת ע"ב דמ"ה דא"ק, ומקבלות משם אור החיה דמ"ה דא"ק. וכשהמוחין באים לזו"ן דאצילות, הם עולים לג"ר דאו"א, המכוונים נגד קומת ע"ב דב"ן דא"ק, ומקבלים משם בחינת אור החיה דב"ן דא"ק. ומהזו"ן מקבלים נשמת הצדיקים. וכשמגיעים המוחין לעולם הבריאה, הוא עולה ומלביש על הז"א דאצילות, ומקבל ממנו בחינת רוח דאצילות, וכשהמוחין באים לעולם היצירה, עולה היצירה ומלביש על הנוקבא דאצילות, ומקבל ממנה אור הנפש דאצילות. וכשבאים המוחין לעולם העשיה עולה ומלביש לעולם הבריאה ומקבל ממנו בחי' ג"ר ונשמה דבריאה, ואז נשלם עולם העשיה בכל הנר"ן דבי"ע. והנה נתבאר העליה הב' של כל פרצוף מפרצופי אבי"ע, שעלו ונתגדלו בסבת המ"ן דבחי"ג שהעלו הנר"ן דצדיקים. (ועיין באילן ציור ח'). קעא) העליה הג' היא, בעת שהתחתונים מעלים מ"ן מעביות דבחי"ד, שאז נבררים האח"פ דקומת כתר ויחידה, מבחינת השלמת הע"ס דמין הב', אשר מוחין אלו מאירים גם להז"ת והגופין שלהם כמו בפרצופי א"ק. וכשהמוחין אלו עוברים דרך פרצופי אבי"ע, הרי כל פרצוף עולה ומתגדל ומלביש לעליונו כפי מדת המוחין ההם. קעב) באופן, שבעת ביאת המוחין לפרצוף עתיק דאצילות, עולה ומלביש לג"ר דפרצוף גלגלתא דא"ק, ומקבל משם בחינת אור היחידה דיחידה. וכשהמוחין מגיעים לפרצוף א"א דאצילות עולה ומלביש לג"ר דפרצוף ע"ב דא"ק, ומקבל משם אור היחידה דחיה דא"ק. וכשהמוחין מגיעים לפרצוף או"א דאצילות, הם עולים ומלבישים לג"ר דס"ג דא"ק, ומקבלים משם אור היחידה דנשמה דא"ק. וכשהמוחין מגיעים לפרצוף ישסו"ת, הם עולים ומלבישים לג"ר דמ"ה דא"ק, ומקבלים משם אור היחידה דמ"ה דא"ק. וכשהמוחין מגיעים לזו"ן דאצילות, הם עולים ומלבישים לג"ר דב"ן דא"ק, ומקבלים משם אור היחידה דב"ן דא"ק. ואז מקבלים הנר"ן דצדיקים את אור היחידה מהזו"ן דאצילות. ובעת שהמוחין מגיעים לעולם הבריאה, עולה ומלביש לפרצוף ישסו"ת דאצילות ומקבל משם נשמה דאצילות. וכשהמוחין מגיעים לעולם היצירה עולה ומלביש לפרצוף ז"א דאצילות, ומקבל ממנו בחינת רוח דאצילות. וכשהמוחין מגיעים לעולם העשיה, עולה ומלביש לנוקבא דאצילות, ומקבל ממנה בחינת אור הנפש דאצילות. (ועי' באילן ציור ט'). קעג) ונמצא עתה בעת עליה הג', אשר ה"פ אצילות, נשלמו כל אחד בג' הקומות נשמה חיה יחידה מא"ק, שהיו חסרים להם מבחינת הקביעות. ונבחן, שה"פ אצילות עלו והלבישו את ה"פ א"ק, כל אחד לבחינה שכנגדו בפרצופי א"ק. וגם הנר"ן דצדיקים קבלו בחינת הג"ר שהיה חסר להם, וגם ג' העולמות בי"ע שהיו נמצאים מתחת הפרסא דאצילות, שמבחינת הקביעות לא היה בהם אלא בחי' נר"ן דאור חסדים, הנפרשים מחכמה מכח הפרסא שעליהם, ועתה עלו למעלה מפרסא, והלבישו לישסו"ת וזו"ן דאצילות, ויש להם נר"ן דאצילות, שאור החכמה מאיר בחסדים שלהם. קעד) ויש לדעת שהנר"ן דצדיקים מלבישים בקביעות רק לפרצופי בי"ע שמתחת הפרסא: הנפש מלביש לע"ס דעשיה, והרוח לע"ס דיצירה, והנשמה לע"ס דבריאה. ונמצא שהגם שהם מקבלים מזו"ן דאצילות, עכ"ז הוא מגיע אליהם רק דרך פרצופי בי"ע שמלבישים עליהם. באופן, שגם הנר"ן דצדיקים עולים בשוה עם עליות הג' עולמות בי"ע שנתבאר לעיל: ונמצא שגם עולמות בי"ע אינם מתגדלים, אלא לפי מדת קבלת השפע של הנר"ן דצדיקים, דהיינו ע"פ המ"ן הנבררים על ידיהם. קעה) והנה נתבאר, שמבחינת הקביעות אין בכל העולמות והפרצופים שבהם רק בחינת ו"ק בלי ראש, כל אחד כפי בחינתו, כי אפילו הנר"ן דצדיקים אינם אלא בחינת ו"ק, כי הגם שיש להם ג"ר דנשמה מעולם הבריאה, עכ"ז ג"ר אלו, נחשבים רק בבחינת ו"ק בערך עולם האצילות, מטעם שהם בחינת אור חסדים הנפרשים מחכמה כנ"ל. וכן פרצופי אצילות, אע"פ שיש ג"ר בראשים שלהם, מ"מ כיון שאינם מאירים לגופין, הם נחשבים רק לבחינת ו"ק. וכל המוחין המגיעים לעולמות, שהם יותר מבחינת ו"ק, אינם אלא ע"י המ"ן שמעלים הצדיקים. אמנם המוחין האלו לא יוכלו להתקבל בפרצופין, זולת דרך עלית התחתון למקום העליון, כמו שנתבאר. והוא מטעם, כי אע"פ שהם נחשבים לבחינת השלמת הע"ס דמין הב', מ"מ, כלפי הגופין והז"ת עצמם עוד הם נחשבים לבירורי אח"פ דמין הא', דהיינו שאינם נשלמים במקומם עצמם, אלא רק כשהם נמצאים במקום העליון. (כנ"ל באות קמ"ב). ולפיכך, לא יוכלו ה"פ אצילות לקבל נשמה חיה יחידה דא"ק, זולת בעת שהם עולים ומלבישים אותם. וכן הנר"ן וג' עולמות בי"ע, לא יוכלו לקבל נר"ן דאצילות, זולת רק בעת שהם עולים ומלבישים לישסו"ת וזו"ן דאצילות. עש"ה. כי אלו האח"פ דמין הב' השייכים לז"ת, שיש להם התפשטות ממעלה למטה, למקום הז"ת, לא יתבררו רק בגמר התיקון, כנ"ל. ולפיכך בעת שהג' עולמות בי"ע עולים ומלבישים לישסו"ת וזו"ן דאצילות, נמצא אז, שמקומם הקבוע מפרסא ולמטה, נשאר ריקן לגמרי מכל אור קדושה. ויש שם הפרש בין מחזה ולמעלה דעולם היצירה, לבין מחזה ולמטה שלו, כי נתבאר לעיל, שמחזה ולמטה דעולם היצירה, הוא מקום הקבוע רק לקליפות, (כנ"ל באות קמ"ט), אלא מסבת פגם חטאו של אדה"ר, ירדו ד"ת דיצירה דקדושה וע"ס דעשיה דקדושה ונתלבשו שם. (כנ"ל באות קנ"ו). ולפיכך בעת עליות בי"ע לאצילות, נמצא שמחזה דיצירה ולמעלה, אין שם לא קדושה ולא קליפות, אבל מחזה דיצירה ולמטה, יש שם קליפות. כי שם המדור שלהם. קעו) ולפי שהמוחין היתירים מקומת ו"ק, אינם באים רק ע"י מ"ן של התחתונים, אינם נמצאים משום זה בקביעות בפרצופין, כי תלוים במעשי התחתונים, ובעת שהם מקלקלים מעשיהם נמצאים המוחין מסתלקים כנ"ל (באות קס"ב עש"ה). אמנם המוחין דקביעות שבפרצופין שנתקנו מכח המאציל עצמו לא יארע בהם שום שינוי לעולם, שהרי אינם מתגדלים ע"י התחתונים, ולכן אינם נפגמים על ידיהם. כנ"ל. קעז) ולא יקשה לך, הרי א"א דב"ן הוא נבחן לכתר דאצילות, ואו"א לע"ב, (כנ"ל באות ק"ל), כי א"א הוא מחצית הכתר התחתונה דב"ן ואו"א הם מחצית התחתונה דחו"ב דנקודים, וא"כ הבחינה שכנגדו דא"א בא"ק, היה צריך להיות פרצוף הכתר דא"ק, והבחינה שכנגדם דאו"א בא"ק היה צריך להיות ע"ב דא"ק. והתשובה היא, כי פרצופי הב"ן הן נוקבין, שאין להם שום קבלה מעצמם, אלא רק מה שהזכרים, שהם פרצופי המ"ה, משפיעים להם. ולפיכך, כל אלו ההבחנות שבעליות, שפירושם השגת מוחין מהעליון, נבחנים רק בהזכרים, שהם פרצופי המ"ה, וכיון שא"א דמ"ה אין לו מבחינת כתר כלום, אלא רק קומת חכמה בלבד, ואו"א דמ"ה אין להם מבחינת חכמה כלום, אלא קומת בינה בלבד, (כנ"ל קכ"ו) ע"כ נבחן הבחינה שכנגדם בא"ק: ע"ב דא"ק לא"א, וס"ג דא"ק לאו"א. ופרצוף הכתר דא"ק מתיחס רק לעתיק בלבד, שלקח כל הקומת כתר דמ"ה. כנ"ל. קעח) גם צריך שתבחין בהאמור, כי סולם המדרגות כפי שהם בהמוחין דקביעות, אינו משתנה לעולם בסבת כל העליות הנ"ל, שהרי נתבאר לעיל (באות קס"א). שסבת כל אלו העליות, הם מפאת שהנר"ן דצדיקים העומדים בבי"ע, אי אפשר להם לקבל משהו, מטרם שכל הפרצופין העליונים מעבירים אותה להם מא"ס ב"ה, שבשיעור הזה נמצאים העליונים עצמם, עד א"ס ב"ה, מתגדלים ועולים גם הם, כל אחד להעליון שלהם. (עש"ה כל ההמשך). ונמצא, שבשיעור התעלות מדרגה אחת, כן מחויבים להתעלות כל המדרגות כולן, עד א"ס ב"ה, כי למשל, בהתעלות הזו"ן ממצבם הקבוע, שהוא למטה מטבור דא"א, ומלביש מחזה ולמטה דא"א, הרי גם א"א נתעלה באותה העת במדרגה אחת ממצבו הקבוע, שהיה מפה דעתיק ולמטה, ומלביש לג"ר דעתיק, שאחריו מתעלים גם מדרגות הפרטיות שלו, כי החג"ת שלו, עלו למקום ג"ר הקבועות, והמחזה עד הטבור שלו, עלו למקום חג"ת הקבועים, והמטבור ולמטה שלו, עלו למקום המחזה עד הטבור. אשר לפי זה נמצא הזו"ן שעלה למקום מחזה עד הטבור דא"א הקבוע, שהוא עדיין למטה מטבור דא"א, שהרי בעת הזאת כבר עלה גם הלמטה מטבור דא"א למקום המחזה עד הטבור (עי' באילן ציור ד' ששם תראה עליות הזו"ן בערך הקבוע דה"פ דאצילות, שעולה ומלביש בעת השגת נשמה, לג"ר דישסו"ת, שעל גבי מפה ולמטה דאו"א, שעל גבי מחזה ולמטה דא"א). אמנם גם כל פרצופי אצילות עולים בעת הזאת, (כמו שתראה באילן בציור ז' בעת השגת נשמה) לכן תמצא שם את הזו"ן עדיין מלביש מפה ולמטה דישסו"ת, שעל גבי מחזה ולמטה דאו"א, שעל גבי מטבור ולמטה דא"א, הרי שסולם המדרגות לא נשתנה כלום מחמת העליה. ועד"ז בכל מיני העליות. (ע"ש באילן בכל הציורים, מציור הג' עד סופו). קעט) גם יש לדעת, שגם אחר עליות הפרצופין הם משאירים כל מדרגתם במקום הקבוע או במקום שהיו שם מתחילה, כי אין העדר ברוחני. (כנ"ל באות צ"ו) באופן, שבעת שהג"ר דאו"א עולים לג"ר דא"א, עוד נשארו הג"ר דאו"א במקום הקבוע מפה ולמטה דא"א, ונמצאים הישסו"ת, שעלו אז על גבי החג"ת דאו"א דעליה, שהם מקבלים מהג"ר דאו"א ממש, אשר היו שם מטרם העליה. ולא עוד, אלא שנבחן שיש שם ג' מדרגות ביחד, כי הג"ר דאו"א דעליה, העומדות במקום ג"ר דא"א דקביעות, נמצאות משפיעות למקומן הקבוע שמפה ולמטה דא"א, ששם נמצאים עתה ישסו"ת, הרי הג"ר דא"א ואו"א וישסו"ת מאירים בבת אחת במקום אחד. ועד"ז נבחנים כל הפרצופים דא"ק ואבי"ע בעת העליות. ומטעם זה יש להבחין תמיד בעלית הפרצוף, את ערך העליה כלפי העליונים במצבם הקבוע, ואת ערך שלו, כלפי העליונים, שגם הם עלו מדרגה אחת כמותו. (ועי' כל זה באילן, כי בציור ג' תמצא מצב הפרצופין במצבם הקבוע. וג' עליות הז"א לפי ערכם של ה"פ אצילות הקבועים תמצא בציור: ד' ה' ו'. וג' עליות של כל ה"פ אצילות לפי ערכם של ה"פ א"ק הקבועים, תמצא בציורים: ז' ח' ט'. וג' עליות של כל ה"פ א"ק בערך קו א"ס ב"ה הקבוע, תמצא בציורים: י' י"א וי"ב). ענין התחלקות כל פרצוף לכתר ואבי"ע קפ) יש לדעת, שהכלל ופרט שוים זה לזה, וכל הנבחן בכלל כולו יחד, נמצא גם בפרטי פרטיות שבו ובפרט האחרון שאך אפשר להפרט ולפיכך כיון שהמציאות בדרך כלל נבחנת לה' עולמות א"ק ואבי"ע, שעולם הא"ק נבחן להכתר של העולמות, וד' עולמות אבי"ע, נבחנים לחו"ב וזו"ן, (כנ"ל, באות ג'). כמו כן אין לך פרט קטן בכל ד' העולמות אבי"ע, שאינו כלול מכל ה' האלו, כי הראש של כל פרצוף נבחן להכתר שבו, שהוא כנגד עולם הא"ק. והגוף מפה עד החזה, נבחן לאצילות שבו, וממקום החזה עד הטבור, נבחן לבריאה שבו, ומטבור ולמטה עד סיום רגליו, נבחן ליצירה ועשיה שלו. קפא) וצריך שתדע, שיש כינויים מרובים לעשר ספירות כח"ב חג"ת נהי"מ, כי פעמים נק' גו"ע ואח"פ, או כח"ב זו"ן, או נרנח"י, או קוצו של יוד וד' אותיות י"ה ו"ה, או הוי"ה פשוטה וע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שהם ד' מיני מילואים שבהוי"ה: מילוי ע"ב הוא יוד הי ויו הי, מילוי ס"ג הוא יוד הי ואו הי, מילוי מ"ה הוא יוד הא ואו הא, מילוי ב"ן הוא יוד הה וו הה. וכן הם נק' א"א ואו"א וזו"ן, שא"א הוא כתר, ואבא הוא חכמה, ואמא היא בינה, וז"א הוא חג"ת נה"י, והנוק' דז"א היא מלכות. וכן נק' א"ק ואבי"ע או כתר ואבי"ע, והמלכות דכתר נקרא פה, והמלכות דאצילות נקרא חזה, והמלכות דבריאה נק' טבור, והמלכות דיצירה נק' עטרת יסוד, והמלכות דכללות נק' סיום רגלין. קפב) ותדע שיש תמיד להבחין באלו שינוי השמות של הע"ס ב' הוראות: הא' הוא ענין השואתו לספירה שעל שמה הוא מתיחס, והב' הוא ענין השינוי שבו מאותו הספירה שמתיחס אחריה, שמסבה זו נשתנה שמו בכינוי המיוחד. למשל, הכתר דע"ס דאו"י ה"ס א"ס ב"ה, וכל ראש של פרצוף נק' ג"כ כתר, וכן כל ה"פ א"ק נק' ג"כ כתר, וכן פרצוף עתיק נק' כתר, וכן א"א נק' כתר. וע"כ יש להתבונן, אם הם כולם כתר, למה נשתנה שמם להקרא בכינויים הללו. וכן אם הם מתיחסים כולם לכתר, הרי צריכים להשתוות להכתר. אמנם האמת הוא, שמבחינה אחת הם כולם שוים לכתר, שהם בחינת א"ס, כי זה הכלל, שכל עוד שאור העליון לא נתלבש בכלי, הוא בחינת א"ס, ולכן כל ה"פ א"ק, נחשבים כלפי עולם התיקון שהם אור בלי כלי, כי אין לנו שום תפיסא בכלים דצמצום א', ולכן נחשב אצלנו אורותיו לבחינת א"ס ב"ה. וכן עתיק וא"א דאצילות, הם שניהם מבחינת הכתר דנקודים, כנ"ל. אמנם מבחינה אחרת הם רחוקים זה מזה, כי הכתר דאו"י הוא ספירה אחת, אבל בא"ק יש בו ה"פ שלמים, שבכל אחד מהם רת"ס, (כנ"ל באות קמ"ב). וכן פרצוף עתיק הוא רק ממחצית הכתר העליון דנקודים, ופרצוף א"א הוא ממחצית הכתר התחתון דנקודים, (כנ"ל באות קכט). ועל דרך זה צריכים להבחין בכל מיני הכינוים של הספירות אותם ב' ההוראות. קפג) ותדע שההוראה המיוחדת לעצמה שבאלו הכינוים דע"ס בשם כתר ואבי"ע, הוא להורות, שהכונה היא, על בחינת התחלקות הע"ס לכלים דפנים ולכלים דאחורים, שנעשו בסבת הצמצום ב'. כי נתבאר לעיל (באות ס') שאז עלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגוף, הנק' ת"ת במקום החזה, וסיימה שם את המדרגה, ונעשה שם סיום חדש, הנק' פרסא שמתחת האצילות (כנ"ל באות ס"ח). והכלים שמחזה ולמטה יצאו לבר מאצילות ונק' בי"ע, שב"ש ת"ת, שמחזה עד הסיום נק' בריאה, ונה"י נק' יצירה, והמלכות נק' עשיה. ע"ש. גם נתבאר שמטעם זה, נחלקה כל מדרגה לכלים דפנים וכלים דאחורים, שמחזה ולמעלה נק' כלים דפנים, ומחזה ולמטה נק' כלים דאחורים. קפד) ולפיכך, הבחן זה של הפרסא במקום החזה, מחלק המדרגה לד' בחינות מיוחדות הנק' אבי"ע כנ"ל: האצילות עד החזה, והבי"ע מחזה ולמטה. וראשית ההבחן הוא בא"ק עצמו, אלא בו ירדה הפרסא עד הטבור שלו (מטעם הנ"ל באות ס"ח), ונמצא בחי' אצילות שלו, הוא הע"ב ס"ג המסתיימים למעלה מטבורו, ומטבורו ולמטה הוא בי"ע שלו, ששם ב' הפרצופין מ"ה וב"ן שבו, כנ"ל. הרי איך ה"פ א"ק נחלקים על אבי"ע, מכח הסיום דצמצום ב' שנק' פרסא: שהגלגלתא הוא הראש, והע"ב ס"ג עד טבורו הוא אצילות, והמ"ה וב"ן שמטבורו ולמטה הוא בי"ע. קפה) ועד"ז, נחלקים ה"פ עולם האצילות בפ"ע, לכתר ואבי"ע: כי א"א הוא הראש דכללות אצילות, ואו"א עלאין שהם ע"ב המלבישים מפה ולמטה דא"א עד החזה, הם אצילות, ושם בנקודת החזה, עומדת הפרסא המסיימת בחי' האצילות של עולם האצילות. וישסו"ת שהם ס"ג, המלבישים מחזה דא"א עד טבורו, הם בריאה דאצילות. והזו"ן, שהם מ"ה וב"ן המלבישים מטבור דא"א עד סיום האצילות, הם יצירה ועשיה דאצילות. הרי שגם עולם האצילות, בכללות ה"פ שבו, מתחלק לראש ואבי"ע כמו ה"פ א"ק, אלא כאן עומדת הפרסא על מקומה, שהוא בחזה דא"א, ששם מקומה האמיתי. (כנ"ל באות קכ"ז). קפו) אמנם בכללות כל העולמות, נבחנים כל ג' הפרצופין גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק, לבחינת הראש דכללות, וה"פ עולם האצילות, המלבישים מטבור דא"ק ולמטה עד הפרסא דכללות, שהיא הפרסא שנעשתה בחזה דנקודות דס"ג, (כנ"ל באות ס"ו ע"ש). הנה שם הוא אצילות דכללות, מפרסא ולמטה, עומדים ג' העולמות בי"ע דכללות (כנ"ל באות ס"ז. ובאות ס"ח ואילך ע"ש). קפז) וממש על דרך הנ"ל. מתחלקת כל מדרגה דפרטי פרטיות שבכל עולם מאבי"ע, לראש ואבי"ע, ואפילו בחינת מלכות דמלכות שבעשיה: כי נבחן בו ראש וגוף, והגוף נחלק, לחזה וטבור וסיום רגלין, והפרסא שמתחת האצילות של אותו המדרגה, עומדת בחזה שלו ומסיימת האצילות. ומחזה עד הטבור, הוא בחינת בריאה של המדרגה, שנקודת הטבור מסיימתה. ומטבור ולמטה עד סיום רגליו הוא בחינת יצירה ועשיה של המדרגה. ומבחינת הספירות, נבחנים החג"ת עד החזה לאצילות. וב"ש תתאין דת"ת, שמחזה עד הטבור לבריאה. ונה"י ליצירה. והמלכות לעשיה. קפח) ולכן הראש דכל מדרגה מיוחס לבחינת כתר או יחידה או לפרצוף גלגלתא. והאצילות שבו שמפה עד החזה, מיוחס לחכמה או לאור החיה או לפרצוף ע"ב. והבריאה שבו שמחזה עד הטבור, מיוחס לבינה או לאור הנשמה או לפרצוף ס"ג. והיצירה ועשיה שבו שמטבור ולמטה, מיוחס לזו"ן או לאורות דרוח נפש או לפרצוף מ"ה וב"ן. ועי' באילן בציורים מציור ג' ואילך ותראה איך כל פרצוף מתחלק לפי הבחינות הנ"ל.

בטרם אבוא לבאר את תולדות חכמת הקבלה, שכבר דשו בה רבים, מצאתי לנחוץ לבאר מקודם היטב, את מהותה עצמה של חכמה הזו, אשר לדעתי, מועטים המה היודעים זאת. וכמובן, לא יתכן לדבר מתולדות איזה דבר, בטרם שאנו מכירים את הדבר עצמו, מהו? והגם שידיעה זו היא רחבה ועמוקה מני ים, עם כל זה אתאמץ בכל כחי וידיעותי, שרכשתי לי במקצוע זה, לבאר ביאור מקורי, ולהאירו מכל הצדדים, באופן מספיק לכל נפש, להוציא מהם מסקנות נכונות לאמיתו, כמות שהן באמת. מבלי להניח מקום להמעיינים, להטעות את עצמם, כאשר רגיל מאד בעיון בדברים הללו. על מה סובבת החכמה? שאלה זו כמובן, עולה על כל בר דעת. הנה כדי לתת תשובה מספקת לשאלה זו, אתן הגדרה נאמנה ומשומרת: כי חכמה זו היא, לא פחות ולא יותר, רק סדר של שרשים, המשתלשלים ע"ד קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית', לנבראיו בעולם הזה". וכאן נוהגים כלל, ופרט: "כלל" - כלומר, כלל האנושיות, המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבא עד לידי ההתפתחות המופלגה הזאת, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיהו, י"א), "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו, לאמר, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדלם" (ירמיהו, ל"א), ואומר "ולא יכנוף עוד מורך, והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו, ל'). "פרט" - היינו, שאף מקודם שלימות כלל האנושיות כולה, בכל דור ודור, נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה. כי אלה הם הפרטים, הזוכים בכל דור ודור, למדרגות מסוימות, בענין גילוי אלקותו ית'. והם המה הנביאים ואנשי השם. וכמו שאמרו ז"ל: "אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב" (ב"ר, פע"ד). הרי לך לעינך, אשר גילוי אלקותו ית', נוהג תמיד בכל דור ודור, לפי דחז"ל, המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו. ריבוי הפרצופין וספירות ועולמות אולם לפי האמור, הועמדה השאלה: כיון שאין לחכמה זו, רק תפקיד האחד המיוחד המבואר, א"כ מהו ענין של ריבוי הפרצופין והספירות, וכל הקשרים בני החילוף, אשר ספרי הקבלה מלאים מהם? אכן, אם תקח איזה גוף של בעל חי קטן, שכל תפקידו אינו אלא להזין את עצמו, כדי שיוכל להתקיים בעולם זמן מה, המספיק כדי להוליד ולקיים את מינו, והנה תראה ותמצא בו, הרכבה מסובכת מאלף אלפי פייבארס [Fibers: נימים] וגידים, כפי שדרשו ומצאו בעלי הפיזיולוגיה והאנטומיה. ועוד אלפי רבבות יש שם, ממה שלא נודע עוד לעין האנושי. ומכאן תוכל להקיש, כמה מן ריבוי הרכבות של ענינים וצנורות הצריכים להתחבר, בכדי להמציא ולגלות את המטרה הנשגבת ההיא. ב' סדרים - מעילא לתתא, ומתתא לעילא והנה בכללה, מתחלקת החכמה הזאת לב' סדרים, המקבילים זה לזה, ושוים זה לזה, כמו ב' טפות מים. ואין הפרש ביניהם יותר, רק: שסדר הראשון נמשך מעילא לתתא, עד לעולם הזה, וסדר השני מתחיל מעולם הזה, והולך מתתא לעילא, בדיוק על כל אותם הדרכים והרכבות, שנרשמו משורשם, בעת הופעתם והתגלותם מעילא לתתא. והנה: סדר הא' מכונה בשפת הקבלה "סדר השתלשלות העולמות והפרצופין והספירות, לכל מקריהם, אם קבועים אם בני חילוף". וסדר הב' מכונה בשם "השגות, או מדרגות של נבואה ורוח הקודש". אשר אדם, הזוכה לדבר, מחויב ללכת באותם המבואות והדרכים, ולהשיג כל פרט וכל מדרגה, לאט לאט, בדיוק נכון על פי אותם החוקים, שנרשמו בהם מעת התאצלותם מעילא לתתא. והוא, כי ענין זה של גילוי אלקותו ית', אינו ענין המופיע כולו בבת אחת, כדרכי הגילוי שבדברים הגשמיים. אלא הולך ומופיע בהמשך זמן מסוים, אשר תלוי לפי זיכוכו של אותו המשיג, עד שיתגלו אליו כל המדרגות המרובות, הערוכות מראש, מבחינתם שמעילא לתתא. ולהיותם מסודרים ובאים בהשגה, בזה אחר זה, וזה למעלה מזה, כדוגמת שלבות הסולם, מכונים משום זה בשם "מדרגות". שמות מופשטים רבים סבורים, אשר כל המלות והשמות, הבאים בחכמת הקבלה, המה מין של שמות מופשטים. והוא מטעם, היותה עוסקת באלקיות ורוחניות, שהם למעלה מן המקום והזמן, אשר אפילו עין הדמיון אינו שולט שמה. ומשום זה יחליטו, שכל המדובר בענינים כאלה, ודאי אינם אלא שמות מופשטים. או עוד יותר, נשגבים ונעלים משמות מופשטים, בהיותם נשללים לגמרי מתחלתן, מיסודות המדומים. אולם אינו אמת, אלא לגמרי להיפך: שאין הקבלה משמשת משמות וכינויים, זולת מבחינת הריאלית והממשיות שבהם. וזה הכלל הברזל אצל כל חכמי הקבלה: "כל מה שלא נשיג, לא נגדרהו בשם ומלה". וכאן צריך שתדע, שמלת השגה, פירושה מדרגה הסופית שבהבנה. והוא נלקח מלשון "כי תשיג ידך". דהיינו, טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור, כמו שהיה תפוש בידים, אין המקובלים מכנים אותו בשם "השגה", אלא בכינויים אחרים, כמו "הבנה", ו"השכלה", וכדומה. הממשיות שבחכמת הקבלה אולם, גם בהמציאות הגשמי, הערוכה נגד חושינו, נמצאים גם כן דברים ממשיים, אף על פי שאין לנו שום תפיסה ודמיון בעצמותם, כמו "האלקטרו", ו"המגנט", ודומיהם המכונים בשם "פלואידום". עם כל זה, מי זה יאמר, שהשמות הללו אינם ממשים, בשעה שאנו מכירים בסיפוק גמור את פעולותיהם. ולא איכפת לנו כלל, מה שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא, דהיינו האלקטרו בעצמותו. והשם הזה כל כך ממשי וקרוב אלינו, לא פחות ממה שהיה נתפס לנו לגמרי בחושינו. עד שכל הילדים הקטנים, מכירים את השם הזה של "אלקטרו", כמו שמכירים את השמות "לחם", ו"סוכר", וכדומה. ולא עוד, אלא אם תרצה לייגע מעט את כלי עיונך, הייתי אומר לך בדרך כלל, אשר כמו שבהבורא ית' אין שום תפיסא והשגה כלל וכלל, ממש כשיעור הזה, אין שום השגה בבחינה העצמית שבכל נבראיו. ואפילו את הגשמיים, שאנו מגששים בידינו. באופן, אשר כל ההכרות שלנו עם חברינו וקרובינו, שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר רק "הכרות של פעולות", המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף, של פגישת החושים שלנו עמהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור, אף על פי שאין לנו שום תפיסא בעצם הנושא. ועוד יתר מזה, כי אפילו את עצמותך עצמך, גם כן אין לך שום תפיסא והשגה בו. וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך, אינו יותר, אלא מהלך של פעולות, הנמשכות מעצמותך. ומעתה תוכל להשכיל בנקל, אשר כל השמות והכנויים, הבאים בספרי הקבלה, המה גם כן ריאליים וממשים, אף על פי שאין לנו שום השגה בהנושא. משום שיש להעוסקים בהם, סיפוק גמור, של הכרות מלאה לשלימותה הסופי. דהיינו, גם כן רק הכרת של פעולות, המתפעלים ונולדים, מתוך שתוף של אור העליון עם המשיגים אותו. אולם הוא די ומספיק לגמרי. כי זה הכלל: "כל המשוער ויוצא מהשגחתו ית', לבוא לכלל מציאות, לטבע הבריאה, הרי יש בו משום ספוק מוחלט". כמו שלא יתעורר לאדם, שום תביעה לאצבע ששית לכף ידו, כי חמשת האצבעות מספיקים לו לגמרי בהחלט. הערכים הגשמיים ושמות הגופניים, שבספרי קבלה אכן מובן לכל בן הגיון, שבמקום שיש לנו עסק עם דבר רוחני, ואין צורך לומר עם אלקיות, אין לנו שם שום מלות ואותיות להגות בהם. שהרי כל אוצר המלות שלנו, אינם אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים. ואיך אפשר להסתייע עמהם, במקום שאינו נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונים וחושים. כי אפילו, אם נקח את המלה, היותר דקה שאפשר להשתמש בה במקומות הללו, דהיינו המלה "אור עליון" או אפילו "אור פשוט", הרי זה גם כן דבר מדומה ומושאל מאור השמש, או אור הנר, או אור מורגש של הנחת-רוח, המופיע באדם, בזמן שנופל לו איזה המצאה חדשה של התרת איזה ספק. ואיך יתכן לשמש עמהם, במקום רוחני ודרכים אלקיים, כי לא יציעו אל המעיינים, אלא דברי שוא וכזב? ומכל שכן, במקום שאנו צריכים לגלות במלות ההם, איזה שכל מבחינת משא ומתן, הנהוג במחקרי החכמה. אשר כאן מוכרח החכם, להשתמש בדיוק חמור, עם גדרים מוחלטים, לעיני המעיינים. ואם יכשל החכם, אף במלה אחת בלתי מוצלחה, הרי יגרום על ידה בלבול הדעת להמעיינים. ולא יבינו כלל, מה שאומר שם מלפניה ומלאחריה, וכל הקשור עם אותה המלה, כידוע לכל מעיין בספרי חכמה. ואם כן, תמה על עצמך, איך אפשר לחכמי הקבלה, לשמש במלות כוזבות, ולהסביר על ידם קשרי חכמה? וכידוע, אשר אין שום הגדרה בשמות כוזבות. כי לשקר, אין לו רגלים, ואין לו עמידה. אמנם כאן צריך שתדע מקודם, את החוק של שורש וענף, ביחס העולמות מזה אל זה. חוק שורש וענף ביחס העולמות חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות, הנקובים בשם: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, החל מעולם הראשון, היותר עליון, הנקרא אצילות, עד העולם הזה, הגשמי, המוחשי, הנקרא עשיה, צורתם שוה זה לזה לגמרי, בכל פרטיהם ומקריהם. דהיינו, שכל המציאות ומקריה, הנמצא בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני, שמתחתיו, בלי שום שינוי של משהו. וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה, המוחשי. ואין שום הבדל ביניהם, אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בהחומר, שבפרטי המציאות, שבכל עולם ועולם. שהחומר של פרטי המציאות, הנמצאים בעולם הראשון, היותר עליון, הוא חומר היותר זך, מכל התחתונים הימנו. וחומר פרטי המציאות, שבעולם השני, הוא מעובה מעולם הראשון, אבל יותר זך, מכל מה שתחתיו במדרגה. ועל דרך זה, עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך, מכל העולמות שקדמו אליו. אולם הצורות של פרטי המציאות, וכן כל המקרים שלהם, באים בשוה, בכל עולם ועולם, הן בכמות והן באיכות, בלי שינוי של כלום. והמשילו את זה, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות, המצויות בהחותם, עוברות בשלימותן, לכל פרטיהן ודקדקיהן אל הדבר הנחתם הימנו. כן הוא בהעולמות, אשר כל עולם תחתון, נחתם מהעולם העליון ממנו. ועל כן, כל הצורות, שיש בעולם העליון, בכל כמותם ואיכותם, נעתקים במלואם, ובאים גם בעולם התחתון. באופן, שאין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו, בעולם העליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים. ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף, בערך הדוגמא שלה, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון. מפני שמשם נחתם, ונתהוה, פרט ההוא, בעולם התחתון. וזהו כונת חז"ל, במה שאמרו: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לה מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותה, ואומר לה: "גדל!" (השמטות הזוהר, דף רנא ע"א; ב"ר, פ"י). כלומר, שהשורש, הנקרא "מזל", מכריח אותה, להגדל ולקבל את כל תכונתו, מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, כאמור לעיל. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבהמציאות, ושל מקרי המציאות, בכל עולם ועולם, ביחס העולם העליון ממנו. שפת המקובלים היא שפה של ענפים פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו, על שרשיהם, שהם הדוגמאות שלהם, הקיימים בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא, מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם, כמפורש לעיל. אשר משום זה, השורש, שבעולם העליון, מטיל ומחייב את הענף שלו, שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו. על דרך שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון, המיוחס להעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב, ומכריחו להגדל, על מתכונתו, כנ"ל. שמתוך זה, נמצא כל ענף וענף, שבעולם הזה, מגדיר היטב את הדוגמא שלו, העומד בעולם העליון. ולפיכך, מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מלים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינה להפליא. שיוכלו לישא וליתן, זה עם זה, בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים. והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם הימנו, כנ"ל. באופן, אשר כל פרטי הויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מלות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מלה והנה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוא שפתים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמינו המוחשי, כמבואר. וזהו כל אופיו, של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים. אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים, מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחוייב לצורך משא ומתן במחקרי חכמה. דהיינו בגדרים מדויקים, שאי אפשר להכשל בהם. מפני, שכל ענף וענף, הנה יש לו הגדרה טבעית, מיוחדת לו בהחלט. וממילא, שמראה גם כן על שורשו, שבעולם העליון, עם הגדרתו זו המוחלטת. ותדע, אשר שפת הענפים של תורת הקבלה הזו, הוא יותר נוח להסביר מושגי החכמה, יותר מכל הלשונות שלנו הרגילים. כנודע מתורת הנומינליזם, אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים. כלומר, שמתוך ריבוי השמוש, שמשתמשים עם המלות, הרי הם הולכות ומתרוקנות מתוכנם המדויק. ועל כן נעשו קושיים גדולים, למסור סברות מדוייקות, מאחד לחבירו, על ידי המבטא והכתב, כנודע. מה שאין כן, ב"שפת הענפים של הקבלה", הנלקחת משמות הבריות ומקריהם, הערוכים ועומדים לעינינו, מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם - אף פעם לא יארע להשומעים ולהקוראים, שיטעו בהבנת המלות, המוצעות להם, מפני שגדרי הטבע מיחלטים למדי, חוק ולא יעבור. מסירה מפי מקובל חכם למקבל מבין מדעתו כן כתב הרמב"ן ז"ל, בהקדמת פרושו על התורה, וכמתכונתו כתב גם כן הרח"ו ז"ל, במאמר הפסיעות. וזה לשונו: "וידעו המעיינים, שלא יבינו אף מלה אחת, מכל הכתוב בקונטרסים הללו, זולת במסירתם, מפי חכם מקובל, לאזן מקבל חכם ומבין מדעתו". וכן בדברי חז"ל (חגיגה, יא ע"ב): "אין דורשין במרכבה ביחיד, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו". והנה דבריהם מובנים היטב, במה שאמרו, שצריכים לקבל מפי מקובל חכם. אולם, מהו החיוב, שגם התלמיד, צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו? ואם אינו כך, אפילו יהיה צדיק, היותר גדול בעולם, אסור ללמדו! ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו, אם כן שוב, אין לו צורך ללמוד מאחרים? ובהמבואר לעיל, תבין דבריהם בתכלית הפשיטות. שהרי נתבאר, אשר עם כל המלות וההגה, הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידיהם, אף מלה אחת, מהענינים הרוחניים האלקיים, שהם למעלה ממקום וזמן המדומים. אלא, שנמצא שפה מיוחדת לענינים הללו, שהוא "שפת הענפים", על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים. אולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאד לתפקידה, לישא וליתן במחקרי חכמה, עוד ביותר מהשפות הרגילות, כמו שהובא לעיל, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם. כי היחסים הללו, אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון. כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים, אי אפשר להוציא מהם, שום הקש ודמיון כלל, על איזה דוגמא, בשרשיהם העליונים. ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים, כמות שהם ברוחניותם, למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. על דרך, שנתבאר במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", אות ד' ד"ה "הממשיות שבחכמת הקבלה". ואחר, שמשיג היטב את השרשים העליונים, מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים, המוחשים שבעולם הזה, ולידע, איך כל ענף מתיחס אל שרשו, בעולם העליון, בכל סדריו, בכמות ואיכות. ואחר שיודע, ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת, בינו ובין רבו. דהיינו, "שפת הענפים". אשר על פיה, יוכל החכם המקובל, למסור לו כל מחקרי החכמה, הנוהג בעולמות העליונים הרוחניים. הן מה שקיבל מרבותיו, והן הרחבתו בחכמה, שמצא בעצמו. כי עתה, יש להם שפה משותפת, לשניהם. ומבינים זה את זה. אולם, בעת שהתלמיד, אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא, דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו, שאין ביכולתו של הרב, להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחניות הזו. ואין צריך לומר, לישא וליתן עמו במחקרי חכמה. היות, שאין להם כלל שפה משותפת, להשתמש עמה. ונמצאים, שהם כמו אלמים. ועל כן, בהכרח, שאין מוסרין מעשי מרכבה, שהוא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו. ויש לשאול עוד לפי זה: מאין החכים התלמיד, עד לידי כך, להכיר היחסים של ענף ושורש, מתוך התחקות על השרשים העליונים? והתשובה היא: אשר כאן שוא תשועת אדם, אלא לעזר אלקי אנו צריכים! אשר, הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית', ממלא אותו בחכמה בינה ודעת, להשכיל השגות עליונות. ואי אפשר להסתייע בזה, מעזרת בשר ודם, ולא כלום. אכן, אחר שמצא חן בעיניו ית', וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה, מפי מקובל חכם. כי עתה, יש לו עמו שפה משותפת, ולא זולת. כינויים הזרים לרוח אנושי ועם כל המתבאר לעיל, תבין, מה שנמצא לפעמים בספרי הקבלה, כינויים וערכין הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספרי הזוהר ותיקונים וספרי האריז"ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם, לחכמים האלו, להשתמש בכינויים נמוכים כאלה, לביטוי רעיונות נשגבות וקדושות הללו? אולם, אחר שרכשת לך את הידיעות, המובאות לעיל, יובן לך הדבר על אמיתו. כי נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת, בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בהשפה המיוחדת להדבר, שהיא "שפת הענפים", על פי היחסים לשרשיהם העליונים. ולפיכך, מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב איזה ענף או איזה מקרה של ענף, מפני הנחות דרגה שלו. ולא להשתמש עמו, לבטוי המושכל הרצוי, בתוך קשרי החכמה, בו בעת, שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר, שנקחהו בתמורהו. כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים, שיתיחסו לשורש אחד. באופן, שאם נשאיר איזה מקרה, שלא להשתמש עמו, נמצא, שמלבד שאנו אובדים את המושכל הרוחני ההוא, שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו, להראות על השורש ההוא, הנה עוד יזיק דבר זה, לכל מרחבי החכמה כולה, ועל כל הקיפה, שהרי נעדר לנו טבעת אחת, משלשלת כללות החכמה, הקשור במושג ההוא. על כן נמצא, שמטיל פגם על החכמה כולה. כי אין לך עוד חכמה בחכמות בעולם הזה, שיהיו הענינים מלוכדים וקשורים זה בזה, בדרך עילה ועלול, קודם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, הקשורה מראשה עד סופה, זה בזה ממש, כמו שרשרת ארוכה. אשר ע"כ, בהעלם לנו ידיעה קטנה בינתים, נחשכה בעדנו כל החכמה כולה, משום שכל עניניה קשורים חזק זה בזה, ומתלכדים לאחד ממש. ומעתה, אין שום תמיהא עליהם, במה שמשתמשים לפעמים בכינויים זרים. כי אין להם חירות של בחירה בהכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא, בדיוק אותו הענף או המקרה, המורה באצבע על שורשו העליון, בכל השיעור הנחוץ להענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדוייקת, לעיני חבריהם המעיינים.

כאן אני רוצה להשיב על ג' שאלות: האחת: מהותה של הדת, מהו? השניה: אם מטרתה מקווה בעולם הזה, או לעולם הבא דוקא? השלישית: אם מטרתה עומדת לטובת הבורא, או לטובת הבריות? ובהשקפה הראשונה, יתפלא כל מעיין בדברי, ולא יבין את ג' השאלות הללו, שהצבתי לי לנושא להמאמר הזה. א. שהרי, "זיל קרי בי רב הוא", ומי הוא שאינו יודע, מהו דת? ב. ומכל שכן, השכר ועונש שלה, המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא? ואין צריך לומר, השאלה הג', שהכל יודעים, שהוא לטובת הבריות, לנחותם לטובה ולאושר. וכי יש מה להוסיף על זה? ובאמת, אין לי מה להוסיף כלום! אולם, מתוך שידועים את ג' ידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם, מגרסא דינקתא, על בוריים, עד שלא נמצא להם שום הוספה ובירור דברים, במשך כל חייהם, הרי זה מורה, על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה! ובהכרח, שהמה כל עיקרי היסוד, אשר כל המשא, של בנין הדתי בנוי ונשען עליו! ואם כן, הגידו לי, איך זה אפשר, אשר נער קטן, כבן י"ב או י"ד שנים, כבר נמצא לו מקום מוכן במוחו, לכלכל היטב ולהבין, ג' ידיעות דקי העיון כאלה? ומכל שכן, באופן מספיק כזה, שלא יוצטרך לו, עוד להוסיף עליו דעה והשכל, במשך כל ימי חייו? אכן, כאן הדבר קבור! כי הנחה הנמהרה הזאת, הביא לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות, שמלאה את אויר עולמינו, בדורינו זה. והביא אותנו לידי מצב, אשר הדור השני, כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו. "טוב המוחלט" וכדי שלא להלאות, המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר בקונטרס הקודם [הערבות], ובעיקר על כל המבואר ב"מאמר מתן תורה", שהמה כולם, כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו. וכאן אדבר בקצרות, ובתכלית הפשטיות, כדי שיהיה מובן לכל נפש. ובראשונה, צריכים להבין את הבורא ית'. אשר הוא "טוב המוחלט". כלומר, שאי אפשר בשום פנים שבעולם, אשר יגרום למי, איזה צער של משהו. שזהו מובן לנו, כמו מושכל ראשון. באשר, שהשכל הבריא, מראינו בעליל, את הבסיס לכל עושי רעות, שהוא מוגדר אך ורק ב"רצון לקבל". פירוש, שמתוך שלהוט, אחרי קבלת טובה, מה שהוא להשלמתו עצמו, והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו. הנה משום זה, יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן, שאם הבריה, לא היה מוציאה שום קורת רוח בעדה עצמה, לא היתה שום בריה בעולם, שתריע לזולתה. ואם לפעמים, אנו מוצאים איזה בריה, המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושאת את זה, רק מתוך הרגל קדום, שהגיע לה מתחילה, מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטרתה עתה מכל סבה חדשה, כנודע. ומתוך שהבורא ית', מובן לנו, שהוא שלם מעצמו, ואין לו צורך למי שהוא, שיעזור לו להשלמתו, להיותו קדמון לכל דבר, אם כן ברור הוא, שאין לו שום "רצון לקבל". וכיון שאין לו שום בחינה של "רצון לקבל", ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא. וזהו פשוט בתכלית הפשטיות. ולא עוד אלא, שמקובל ומתיישב על לבנו, בתכלית הפשיטות, במושכל ראשון, שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו. שזה מוכיח לנו לעינים, מכל הבריאה הגדולה, שברא וערך לעינינו. כי בהכרח, שיש כאן בעולמינו בריות, שמרגישות אחת מהשתים: או טובות, או רעות. ואיזו הרגשה שהיא, שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרם להם מהבורא ית'. ואחר שידוע בבירור גמור, שאין בחוק הבורא ית' להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח, שכל הבריות, מקבלים הימנו ית' טובות בלבד. הרי שברא את הבריות, רק כדי להטיב להם. נמצינו למדים, שיש לו ית' "רצון להשפיע" טוב בלבד. ובשום אופן שבעולם, לא יצוייר בחוקו, איזה גרם של היזק וצער, שיהיה נמשך הימנו ית'. ועל כן גדרנו אותו ית', בשם "הטוב המוחלט". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשיות, המתנהלת ומושגחת על ידו ית': איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד? השגחתו ית' הוא "השגחה מטרתית" זהו מובן לנו, מכל מערכות הטבע, המוצגים לעינינו, אשר כל בריה, קטנה איזו שהיא, מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית. כלומר, גידול אטי, והדרגתי, בדרך התפתחות של "קודם ונמשך". כמו הפרי על האילן, אשר מושגחת במטרה טובה לסופה, שתהיה פירי נאה ומתוקה לחיך. וצא נא ושאל להבוטניקאי, כמה מצבים הם העוברים על הפרי הזאת, מעת שנראתה לעינים, עד ביאתה לתכליתה, שהוא גמר בישולה, אשר כל המצבים הקודמים לתכליתה, לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתה, המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי להצורה התכליתית. דהיינו, כל שהפירי יותר מתוק בסופה, היא נמצאת יותר מרה ויותר מגונה, במצבים הקודמים של סדר התפתחותה. וכן במין החי והמדבר. כי הבהמה, אשר דעתה מועטת בסוף גידולה, איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה. בניגוד להאדם, שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו. כי "עגל בן יומו קרי שור". כלומר, שיש לו כח ושכל השמירה, לעמוד על רגליו, ולטייל אנה ואנה, ולהשמר מפגע רע, הנמצא על דרכו. מה שאין כן האדם בן יומו, שהוא מוטל לעצמו, כמו נטול החושים. ואם יצוייר לנו, מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה, שהיה מסתכל בשתי הולדות האלו, בטח שהיה אומר על יליד האדם, שגם בתכליתו לא יצלח למאומה. ועל יליד הבהמה, היה אומר, שכאן נולד נאפוליאן חדש. דהיינו, אם היה דן על פי שיעור חכמתו של העגל, לעומת יליד האדם, הטפש והנטול מכל החושים. הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות, שברא, אינו אלא בדמות של "השגחה מטרתית". מבלי לקחת כלל בחשבון, את סדר השלבות של התפתחות. כי אדרבה, דרכם - לרמאות אותנו ולהעתיק עינינו, מלהבין את תכליתם, בהיותם תמיד במצב ההפכי אל גמר מלאכתם. ועל דברים כאלה אנו אומרים: "אין חכם כבעל נסיון". כי רק בעל הנסיון, שיש לו ההזדמנות, לראות את הבריה, בכל מצבי התפתחותה, עד ביאתה לשלימותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות - שלא להתפחד כלל, מכל אותן התמונות המקולקלות, שהבריה אוחזת בהן במצבי התפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה וברה. וטעם הסדר הדרגתי הזה, המתחייבת לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה, ואכמ"ל. והנה נתבאר היטב, דרכי השגחתו ית', בעולמינו, שהיא בחינת השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל, מקודם ביאתה של הבריה להנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה. ואדרבה, דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים, כלפי המסתכלים. הרי לעיניך, שהשי"ת משפיע לבריותיו, תמיד רק טוב בלבד. אלא, שהטוב הזה, מושגח הימנו ית', בדרך השגחה מטרתית. ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה והנה נתבאר, אשר השי"ת, הוא הטוב המוחלט. והוא משגיח עלינו, מתוך מדת טובו השלימה, בלי שום עירוב של רע. אכן, בבחינת השגחה מטרתית! שפירושו, שהשגחתו ית', מכרחת אותנו, לקבל סדר של מצבים שונים, על דרך עילה ועלול, דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשינו מוכשרים, לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתינו, כמו הפרי היפה בגמר בישולה. ועם זה מובן, אשר תכלית הזה, בטוחה לנו לכולנו בהחלט. דאם לא כן, אתה מטיל פגם בהשגחתו ית', לומר, שאינה מספקת למטרתה, חס ושלום. וזהו שאמרו ז"ל: "שכינה בתחתונים צורך גבוה". כלומר, כיון שהשגחתו ית' הוא מטרתית, שהיא להביאנו בסופינו לדביקותו ית', שישכון בתוכינו, הרי נחשב זה לצורך גבוה. כלומר, שאם לא נגיע לזה, נמצא חס ושלום דופי בהשגחתו. שהדבר דומה למלך גדול, שנולד לו בן לעת זקנותו, שהיה חביב לו מאד. ולכן מיום הולדו, חשב טובות בעדו. והלך וקבץ כל הספרים, היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה. והכין בעדו בית מדרש לחכמה. ושלח אחרי הבנאים המפורסמים, ובנה לו היכלי עונג. וקיבץ כל בעלי הניגון וזמרה, והכין לו בתי זמרה. וקרא המבשלים והאופים, היותר מצוינים, שימציאו לו מכל מעדני עולם. והנה, נתגדל הבן, ובא בשנים. והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות. והוא סומא, אינו רואה ואינו מרגיש מיופי הבנינים. והוא חרש, לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר. והוא חולה במחלת סוכר, ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף. אולם עובדא כזאת, יכולה שיארע למלך בשר ודם. מה שלא יתכן להאמר, כלפי השי"ת, אשר ענין אונאה אין נוהג בו כמובן. אשר על כן, הכין לנו ב' דרכים של התפתחות: א. האחת - הוא דרך יסורין, שהוא, סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה, אשר מוכרחת מטבעה, ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול, במצבים שונים, זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט, עד בואינו לכלל הכרה, לבחור בטוב ולמאס ברע, ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית'. ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורין ומכאובים. ב. ועל כן, הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהיא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו, בזמן קצר ובלי יסורים. היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו הוא: הכשרתינו לדביקותו ית', שישכון בתוכנו! והמטרה הזאת, היא חיובית, מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה. כי השגחתו ית' חזקה עלינו, עם ב' אופני השגחתו, שהם "דרך יסורין" ו"דרך תורה", כמבואר. אולם, מבחינת המציאות המעשיות, אנו מוצאים, אשר השגחתו ית' מגיע אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת. והמה נקראים בדברי חז"ל "דרך ארץ ודרך תורה". מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע וזהו דברי חז"ל: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מהצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצות, אלא לצרף בהן את הבריות. (ב"ר, פמ"ד פסקה א'). וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר "מתן תורה", אות י"ב. וראה, מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר, מהותו של התפתחות הזה, המושג ע"י העסק בתורה ומצות. מהו? ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואטי. אשר אמת המדה, של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו. כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו. וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה. אולם, כל ההבחן מבריה לחברתה, הוא רק בהכרה של הרע: א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה, ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע. וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמא כלל. וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ב. אשר כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע. וכמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ט', י"א, אשר: א. ענין התענוג והעדון, כל עיקרה הוא, בשיעור השואת הצורה ליוצרה, ב. וענין היסורין ואי סבלנות, כל עיקרה הוא, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה. ראה שם בעיון מספיק. ולפיכך, מאוס לנו האגואיזם, וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'. אולם מיאוס הזה, אינה שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים. כי האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש. והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית. וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו. התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת ותדע, אשר ב' כוחות משמשים, ודוחים אותנו לעלות ולטפס, על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהוא הנקודה התכליתית, של השואת צורתינו להיוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא: שהאחד, דוחף אותנו "שלא מדעתינו". כלומר, בלי בחירתנו. וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו. ונקרא ויז-א-טערגא [כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו]. והוא שגדרנו אותו, בשם "דרך יסורין" או "דרך ארץ". וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה נסיונית. דהיינו, מתוך הבקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, ע"י גרעיני האגואיזם. והנה, הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו. ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם. וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו". דהיינו, מכח בחירתינו בעצמנו. וכח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא [כח המושך לאיזה דבר מלפניו]. והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצות". כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ג. ואנו מרויחים בשנים: א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבנו. אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים, בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיבי [יחסי], להכיר את שפלות הניצוצין הללו, של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו, לקבל את הטעם העדון הזה, של השפעה להשי"ת. באופן, אשר החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה. ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו. הדת איננה לתועלת הבריות, אלא לתועלת העובד רבים טועים, ומשווים את תורתינו הקדושה, לתורת המוסר. אולם זהו הגיע להם, משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם! וקורא אני עליהם את המקרא: "טעמו וראו כי טוב ה'". והן אמת, ששניהם, האתיקה [מוסר] והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא, לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו. אולם עם כל זה, רחוקים אחד מחבירו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות. כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית'. ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם, ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן, ניכר ובולט ההבדל שביניהם, הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות, והן בהמטרה הסופית: א. כי הכרת הרע והטוב, המתפתח בנו ע"י תורת האתיקה, בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, כנודע. ב. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע, המתפתח בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשואת הצורה אליו ית', שנקרא דביקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר "מתן תורה", אות ט', יוד, י"א, עיין שם היטב. וכן רחוקים המה זה מזה, בתכלית המרחק, בענין המטרה: א. כי המטרה של תורת האתיקה, הוא לאושרם של החברה, מבחינת בקורת התבונה המעשיות, הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף, אין המטרה מבטחת להעוסק בה, שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע. ואשר על כן, המטרה הזאת, עדיין לא יצאה מכלל הבקורת, כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד, את מדת הטוב בעדו, בצורה סופית, כזו, שיהיה מוכרח בשבילה, למעט דמותו, באיזה שיעור של משהו, בשביל אושר החברה? ב. מה שאין כן, המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו, העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר, בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השואת הצורה ליוצרה ית'. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות. גם תמצא, הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה: א. כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה, הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות. ודומה דבר זה, כדוגמת שכירות, המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות, גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו, המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים בעד מעשיו הטובים. ב. מה שאין כן, בהעסק של תורה ומצות, לעשות נחת רוח ליוצרו, בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר, ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. ונמצא, באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה. כי בשעה, שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קצה, בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב. והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשהו, סובבים לתועלת הבריות, ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחינת מעבר, אל המטרה הנשגבה, שהוא השואת ליוצרה. ועם זה מובן גם כן, אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו. כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר "מתן תורה", אות ו', בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט. אולם, ענין שכר עולם הבא - זהו ענין אחר, ואבארו במאמר מיוחד, בע"ה.

מאמר לסיום הזוהר (נאמר לרגל סיום הדפסת ספר הזוהר עם פירוש "הסולם") נודע, כי התכלית הנרצית, מהעבודה בתורה ובמצוות, היא להדבק בהשם ית', כמ"ש "ולדבקה בו". ויש להבין, מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא, אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן, כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו, שהקשו כן על הכתוב "ולדבקה בו", ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא? והשיבו: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון". ולכאורה קשה: איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו? הלא כתוב במפורש: "ולדבקה בו". ואם היה הפירוש "הדבק במדותיו", היה לו לכתוב "ולהדבק בדרכיו". ולמה אומר "ולדבקה בו"? והענין הוא, כי בגשמיים, התופשים מקום, מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים, שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם, בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל. אלא השואת הצורה, שיש בין שני רוחניים, מובנת לנו כדביקות. ושינוי הצורה, בין שני רוחניים, מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן, מחתך ומבדיל בדבר גשמי, לחלקו לשנים, ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה, מבדיל את הרוחני, ומחלק אותו לשנים. ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט. ואם שינוי הצורה הוא גדול, נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה. ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה. למשל, כשב' אנשים, שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב. ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה, כגוף אחד. ואין כאן המדובר בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשואת הצורה או בשינוי הצורה. כי בהיות בני אדם, אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השואת הצורה. כי מפני שהאחד אוהב, כל מה שחבירו אוהב, ושונא, כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה, ואוהבים זה את זה. אבל, אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאחד אוהב איזה דבר, אף על פי שחבירו שונא את הדבר ההוא, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזו, הם שנואים זה על זה, ונפרדים ורחוקים זה מזה. ואם הם בהפכיות, באופן, שכל מה שהאחד אוהב, נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם, שנפרדים ורחוקים הם, כרחוק מזרח ממערב. והנך מוצא, ששינוי הצורה פועל ברוחניות, כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום, וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם, תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם. ובזה אנו מבינים, מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב "ולדבקה בו", שהוא "הדביקות במדותיו: מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון". כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית. כי הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית. ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא". וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה. ואין להקשות על זה: איך אפשר, שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו? הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו, ולקיום משפחתו? התשובה היא, כי אותם המעשים, שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה "ההכרח, לא יגונה ולא ישובח". ואין זה נחשב כלל, שעושה משהו לעצמו. והנה, כל היורד לעומקם של הדברים, בודאי יתפלא: איך אפשר לאדם, שיבוא להשואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהיו להשפיע לזולתו, בשעה, שכל הויתו של אדם, אינה אלא לקבל לעצמו? ומצד טבע בריאתו, אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות, שבסופו ישיג ע"י זה, תמורה המשתלמת יפה. ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר, שכל מעשיו יהיה רק להשפיע לאחרים, ולא כלום לצרכי עצמו? אכן אני מודה, שהוא דבר קשה מאד. ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו. שהוא רק לקבל לעצמו. ואין צריך לומר, שיכול להפוך טבעו, מקצה אל קצה. דהיינו, שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהיו להשפיע. אבל לפיכך, נתן לנו השי"ת, תורה ומצוות, שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם, מועילה לנו להפוך טבעו. ומכאן תבין, את גודל החומרה, של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות, אינה לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד, שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה, הרצון לקבל שבו, הוא יהיה הרבה יותר, ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם, בכרך הראשון, עי"ש באות ל', ל"א, ואין להאריך כאן. ומה הם מעלותיו, של אותו האדם, שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי, אני מוכרח לגלות קצת, לפי מדת ההכרח. ואסביר הדברים בדרך משל. הגוף עם אבריו - אחד הם. וכללות הגוף, מחליף מחשבות והרגשים, על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב, שאבר אחד ממנו, ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר, חושב ומרגיש, שצר לו המקום, שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו, ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה, ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות, וכללות הגוף, כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר, אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף, שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא, ויחבר את האבר לגוף, כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת, מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף. וכללות הגוף, חוזר לדעת, צרכיו של האבר. לפי המשל הזה, יש להבין ג"כ מעלת האדם, שזכה להדבק בהשי"ת. כי כבר הוכחתי (ב"הקדמה לספר הזהר", אות ט', ובפרושי להאדרא זוטא), שהנשמה היא, הארה נמשכת מעצמותו ית'. והארה זו, נפרדה מאת השי"ת, ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל. כי אותה מחשבת הבריאה "להנות לנבראיו", בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה. ושינוי צורה זו של רצון לקבל, הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה. היוצא מזה, שכל נשמה, היתה מקודם בריאתה, בכלל עצמותו ית'. אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה, שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה, ונפרדה מהשי"ת, שכל ענינו הוא רק להשפיע. כי שינוי הצורה, מפריד ברוחניות, כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה, דומה עתה לגמרי, למשל האבר, הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד, היו שניהם, האבר עם כללות הגוף, אחד. והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל, לאחר שנחתך האבר מהגוף, נעשו בזה שתי רשויות. וכבר, אין אחד יודע מחשבותיו של השני, וצרכיו של השני. ומכל שכן, אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז, נפסקו כל הקשרים, שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך. וכמו שתי רשויות נפרדות הם. ולפי זה מובנת מאליה, מעלת האיש, שזכה שוב להדבק בו, שפירושו, שזוכה להשואת הצורה עם השי"ת, עי"ז שבכח התורה והמצוות, הפך את הרצון לקבל, המוטבע בו, אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהועיל לזולתו, שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר, שנחתך פעם מהגוף, וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך, כמו שידעה מקודם, שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל. ואז מקויים בו הכתוב: "דע את אלוקי אביך". כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה. וזה שאמר ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר". דהיינו, כמו שאמרנו, שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו, שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו, בעסקו בתורה, ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו, שיבוא להשואת הצורה, שכל מעשיו יהיו לתועלת זולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהיטיב לזולתו, שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת, כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה, וזוכה לרזי וטעמי התורה. כי כיון שחזר ונתחבר עם השי"ת, הוא חוזר ויודע מחשבותיו של הקב"ה, כמשל האבר, שחזר ונדבק בגוף. ומחשבותיו של הקב"ה, נקראות רזי וטעמי התורה. הרי, שהלומד תורה לשמה, זוכה שמתגלים לו רזי וטעמי התורה. ונעשה כמעיין המתגבר, מחמת ביטול המחיצות, שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך, כמטרם שנברא. ובאמת, כל התורה כולה, בין הנגלה ובין הנסתר, הם מחשבותיו של הקב"ה, בלי הפרש כל שהוא. אלא הדבר דומה לאדם, טובע בנהר, שחברו זורק לו חבל, כדי להצילו. שאם הטובע תופס את החבל, בחלקו הסמוך אליו, יכול חבירו להצילו, ולהוציאו מן הנהר. אף התורה כן, שהיא כולה מחשבותיו של הקב"ה, היא בדומה לחבל, שזרקו הקב"ה אל בני האדם, להצילם ולהוציאם מן הקליפות. וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהוא סוד התורה הנגלית, שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה. ולא עוד, אלא אפילו, שיש במעשה המצוות מחשבה פסולה, הוא ג"כ מקובל להקב"ה, כמ"ש: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ולפיכך, תורה ומצוות - קצהו של החבל, שאין אדם בעולם, שלא יוכל להחזיק בו. ואם תופס בו בחזקה, דהיינו שזוכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה, דהיינו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז התורה והמצוות מביאים אותו להשואת הצורה עם הקב"ה, שהוא סוד ולדבקה בו כנ"ל, שאז זוכה להשיג כל מחשבותיו של הקב"ה, הנקראות "רזי תורה" ו"טעמי תורה", שהם כל שאר החבל, שאין זוכה בו, אלא אחר שבא לדביקות השלימה, כנ"ל. ומה שאנו מדמים, מחשבותיו של הקב"ה, דהיינו רזי התורה וטעמי התורה, לחבל, הוא משום, שיש הרבה מדריגות, בהשואת הצורה עם השי"ת. ע"כ יש הרבה מדריגות, בחלק החבל שבו, דהיינו בהשגת רזי התורה. שלפי מדתה של מדריגת השואת הצורה להשי"ת, כן מדת השגתו ברזי התורה, דהיינו בידיעת מחשבותיו יתברך. שבדרך כלל הן ה' מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שכל אחת כלולה מכלן. ויש בכל אחת ה' מדרגות ונפרטות, שבכל אחת מהן יש לכל הפחות כ"ה מדרגות. ומכונים ג"כ "עולמות", כמ"ש חז"ל: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. והטעם, שהמדריגות בהשגתו ית' נקראות עולמות, הוא משום, ששתי משמעויות יש בשם עולם: א. שכל באי העולם ההוא, מושפע להם חוש והרגש שוה. וכל, מה שהאחד רואה ושומע ומרגיש, רואים ושומעים ומרגישים כל באי אותו העולם. ב. שכל באי אותו העולם ה"נעלם", לא יכולים לדעת ולהשיג משהו בעולם אחר. וכן נמצאות אלו ב' הגדרות גם בהשגה: א. שכל מי שזכה באיזו מדריגה, הוא יודע ומשיג בה, כל מה שהשיגו באי אותה המדריגה, בכל הדורות, שהיו ושיהיו, ונמצא עמהם בהשגה משותפת, כמו שנמצאים בעולם אחד. ב. שכל באי אותה המדריגה, לא יוכלו לדעת ולהשיג מה שהוא, ממה שיש במדריגה אחרת, כמו באי העולם הזה, שלא יוכלו לדעת משהו, במה שיש בנמצאים בעולם האמת. לפיכך נקראות המדריגות בשם "עולמות". ולפיכך, יכולים בעלי ההשגה, לחבר ספרים, ולרשום השגותיהם, ברמזים ומשלים ומובנים, לכל מי שזכה לאותן המדריגות, שבהם מדברים הספרים, ויש להם עמהם השגה משותפת. אבל, מי שלא זכה בכל כמות המדריגה, כאותם המחברים, לא יכול להבין רמזיהם. ואין צריך לומר אותם, שלא זכו להשגה, שלא יבינו בהם כלום, משום שאין בהם השגות משותפות. וכבר אמרנו, שהדביקות השלימה וההשגה השלימה, מתחלקת לקכ"ה מדריגות כוללות. ולפי זה, מטרם ימות המשיח, אי אפשר לזכות בכל קכ"ה המדריגות. ויש ב' הפרשים, מכל הדורות לדורו של המשיח: א. שרק בדורו של המשיח, אפשר להשיג כל קכ"ה המדריגות, ולא בשאר הדורות. ב. שבכל הדורות, בני עליה, שזכו להשגה ולדביקות, מועטים הם, כמ"ש חז"ל על הכתוב: "אדם אחד מאלף מצאתי", ש"אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה", דהיינו לדביקות ולהשגה. אבל בדורו של משיח, יכול כל אחד ואחד, לזכות לדביקות ולהשגה, כמו שאמרו: "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו, לאמר, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". חוץ מרשב"י ודורו, דהיינו בעלי הזוהר, זכו לכל קכ"ה המדריגות בשלימות, אעפ"י שהיו לפני ימות המשיח. שעליו ועל תלמידיו ז"ל, נאמר: "חכם עדיף מנביא". וע"כ, נמצא הרבה פעמים בזהר, שלא יהיה כדור הזה של רשב"י, עד דורו של מלך המשיח. ולפיכך עשה חבורו הגדול, רושם חזק כל כך בעולם. כי סודות התורה שבו, תופסים קומת כל קכ"ה המדריגות. ולפיכך אמרו בזוהר, שספר הזוהר לא יתגלה, אלא באחרית הימים, דהיינו בימות המשיח. כי אמרנו, שאם מדריגות המעיינים, אינן בכל השיעור של מדריגת, המחבר לא יבינו רמזיו, משום שאין לשניהם השגה משותפת. וכיון, שמדריגת בעלי הזוהר, היא בכל הגובה של קכ"ה מדריגות, אי אפשר להשיגם, מטרם ימות המשיח. נמצא, שבדורות שלפני ימות המשיח, אין השגה משותפת עם בעלי הזוהר. וע"כ, לא היה יכול הזוהר להתגלות בדורות, שקדמו לדורו של המשיח. ומכאן הוכחה ברורה, שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח. כי עינינו הרואות, שכל הביאורים על ספר הזהר, שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים, מהמקומות הקשים בזהר. וגם באותו המקצת, שכן ביארו, סתומים דבריהם, כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה, זכינו לפירוש "הסולם", שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה, שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר, בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך, שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה, שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח, בתחילתו של אותו הדור, שעליו נאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה'". ויש לדעת, שענינים רוחניים, אינם כענינים גשמיים, שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות, זמן נתינה לחוד, וזמן קבלה לחוד. כי תחילה, ניתן הדבר מהשי"ת למקבל. ובנתינה זו, נותן לו רק הזדמנות לקבל. אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי. אז, זוכה לקבל הדבר. באופן, שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה, יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש, שהדור הזה כבר הגיע להכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד. אבל לבחינת קבלה, ודאי לא הגענו עוד. עד שנטהר, ונתקדש, ונלמד, ונתיגע בשיעור הרצוי - יגיע זמן הקבלה, ויקויים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". ונודע, שהגאולה ושלימות ההשגה, כרוכים זה בזה. והמופת הוא, שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה, יש לו המשכה לארץ ישראל. ולפיכך, לא הובטח לנו "ומלאה הארץ דעה את ה'", אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה. ולפיכך, כמו שבשלימות ההשגה, לא זכינו עוד לזמן קבלה, אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות, לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה, שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא, שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה, מרשות הנכרים, והחזירה לנו. ובכל זאת, עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו, מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה. באופן, שנתן, ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית. ואין עצמאות מדינית, בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש. וכל עוד, שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו, נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים. והמופת הוא, שאין שום אדם מתרגש כלל, מן הגאולה, כמו שהיה צריך להיות, בזמן הגאולה, אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד, שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו, וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם, שנגאלו, וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים, להפטר מגאולה זו, ולשוב לארצות פזוריהם. הרי, שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות, ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא, שבנתינה זו, נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. דהיינו, להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה. ואז יבנה בית המקדש, ונקבל הארץ לרשותנו. ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד, שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה, והן בעבודת ה'. ואין לנו, אלא הזדמנות לגאולה. היוצא מדברינו, שדורנו זה, הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך, זכינו לגאולת ארצנו הקדושה, מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר, שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמד עוד..., כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". אבל, בשתי אלה זכינו, רק בבחינת נתינה מהקב"ה. אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה, להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה, ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו. ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימות ההשגה" ו"הגאולה השלימה". והנה ביארנו היטב, תשובת חז"ל על הקושיה: איך אפשר להדבק בו, שאמרו, שפירושו "הדבק במדותיו"? - שהוא צודק מב' טעמים: א. כי דביקות הרוחנית, אינה בקירוב מקום, אלא בהשוואת הצורה. ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית', אלא בסבת הרצון לקבל, שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה, חזרה מאליה בדביקות הקדומה בעצמותו ית'. אמנם, כל זה להלכה. אבל למעשה, עוד לא תרצו כלום עם הפירוש "הדבק במידותיו", שפירושו להפריד את הרצון לקבל, המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע, שהוא היפך טבעו. ומה שביארנו, שהטובע בנהר, צריך להחזיק החבל בחזקה. ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד", אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושיה לדוכתיה [חזרה הקושיה למקומה]: מאין יקח חומר דלק, להתייגע בכל לבבו ומאודו, רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו? כי אין אדם יכול לעשות תנועה, בלי שום תועלת לעצמו. כמו המכונה, שאינה יכולה לעבוד, בלי חומר דלק. ואם לא יהיה שום תועלת לעצמו, אלא רק לנ"ר ליוצרו, אין לו חומר דלק לעבודה. והתשובה היא, שכל משיג רוממותו ית', כראוי, הרי ההשפעה, שהוא משפיע אליו, מתהפכת להיות קבלה, כמו"ש במסכת קידושין (דף ז ע"א), באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה, ומתקדשת. וכך הוא אצל השי"ת: שאם משיג רוממותו ית', אין לך קבלה יותר חשובה מנ"ר ליוצרו. והוא די מספיק לחומר דלק, לעמול ולהתייגע, בכל לבו ונפשו ומאודו, כדי לעשות נ"ר אליו ית'. אבל זה ברור, שאם עוד לא השיג רוממותו ית', כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת, לא נחשב אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת. ולפיכך בכל פעם, שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי. כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק. כי אין אדם יכול להזיז אבר, בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו. ומכש"כ יגיעה כ"כ גדולה, כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק, שלא יוכל לעשות זאת, בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו. ובאמת השגת רוממותו ית', בשיעור שההשפעה תהפך לקבלה, כמו שאמרו באדם חשוב, אינו דבר קשה כלל. והכל יודעים גדלות הבורא ית', שברא הכל ומבלה הכל, בלי ראשית ובלי אחרית, שלרוממותו אין קץ ותכלית. אלא הקושי שבדבר, הוא, כי ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם. ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה. ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש. ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים: א. במדת ההערכה של הסביבה. ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך. ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ, ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו: א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תו"מ לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע. ב. כי השואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו: "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאח"כ ישוב לסורו. ונמצא, בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו. כמו שבארנו במשל האבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עש"ה. וע"כ, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה. ובזה תבין, מה שאמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנא' פה אלישע בן שפט, אשר יצק מים, ע"י אליהו. למד, לא נאמר, אלא, יצק" (ברכות, ז ע"ב). שלכאורה תמוה, איך מעשים פשוטים, יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת. ובאמור מובן היטב, כי השמוש ששימש לרבו, בגופו ומאודו, ע"מ לעשות נ"ר לרבו, מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. ומקבל עי"ז, ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה, שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה, להשיג רוממותו ית', בשיעור, שתהפך ההשפעה לקבלה, להיות לו חומר דלק, מספיק למסי"נ ומאודו, עד שיזכה לדביקות להקב"ה כנ"ל. מה שאין כן, לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות, והיא נבחנת מפה לאוזן. באופן, שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד - רק הדבורים של רבו. ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו. וכחשיבות פא"פ, על מפה לאוזן. אמנם, כל זה אמור, אם השימוש לרבו, הוא ע"מ להשפיע אליו נ"ר. אבל, אם השמוש, הוא לתועלת עצמו, ששמוש מעין זה, אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו. ודאי שהלימוד אצל רבו, חשוב יותר משמושו. אמנם, כמו שאמרנו, אצל השגת רוממותו ית', שהסביבה, שאינה מחשיבה אותו ית', כראוי, מחלשת את היחיד, ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית' - הנה ודאי, דבר זה נוהג, גם ברבו. אשר הסביבה, שאינה מחשיבה כראוי, את רבו, מונעת את התלמיד, שיוכל להשיג, רוממות רבו, כראוי. ולפיכך אמרו חז"ל: "עשה לך רב, וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יוכל לעשות לו, סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו, להשיג רוממות רבו. והיינו, ע"י אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שע"י שיחת החברים, ברוממות רבו, מקבל כל אחד, הרגשת רוממותו. באופן, שההשפעה לרבו, תהפך לקבלה, ולחומר דלק. והיינו, בשיעור שיביאהו, כן לעסוק בתורה ומצוות לשמה. שעל זה אמרו: "במ"ח מעלות, שהתורה נקנית בהם, בשמוש חכמים, ובדקדוק חברים". כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים. כלומר, להשפעת החברים, שיפעלו עליו, להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו, כמבואר. אמנם, ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות: א. לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם. ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמ"ש: "ברוב עם הדרת מלך". ולקבל תנאי הא' - מחויב כל תלמיד, להרגיש עצמו, שהוא הקטן, שבכל החברים. ואז, יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכ"ש, שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. וכנגד תנאי הב' - מחוייב כל תלמיד, להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיתה סביבה גדולה, כראוי, "כי ברוב בנין, חשוב יותר מרוב מנין".

א) היות, שעומק החכמה, שבספר הזהר הקדוש, סגור ומסוגר באלף מפתחות, ושפתנו האנושית דלה ביותר, מלהמציא לנו ביטוי נאמן ומספיק, כדי לפרש דבר אחד, שבספר הזה עד סופו. והביאור, שעשיתי, אינו אלא סולם, לעזור להמעיין, לעלות לגובהם של הדברים. ולהסתכל, ולעיין בדברי הספר עצמו. לכן, מצאתי לנחוץ, להכין את המעיין, וליתן לו דרך ומבוא, בגדרים נאמנים, איך להגות ולהשכיל בהספר. ב) בראשונה צריך שתדע, שכל המדובר בספר הזהר, ואפילו בדברי אגדה שבו, הוא ערכים של עשר ספירות, הנקראות כח"ב חג"ת נהי"מ, וצרופי ערכיהן. בדומה לכ"ב האותיות, שבשפה המדוברת, שצרופיהן מספיקים לנו, לגלות כל חפץ וכל חכמה. כן הערכים וצרופי ערכים שבע"ס, מספיקים לגלות כל החכמה שבספר השמים. אכן, יש בזה ג' גדרים, שצריכים להזהר בהם מאד, שלא לצאת חוץ מהם, בעת העיון בדברי הספר. ומתחילה אציע אותם בקיצור. ואח"כ אבאר אותם בהרחבה. ג) גדר א'. כי יש ד' אופנים בדרכי ההשכלה, המכונים: א. חומר, ב. צורה שבחומר, ג. צורה מופשטת, ד. מהות. וכן הוא בהע"ס, כמו שאבאר להלן. ותדע, שבמהות, וכן בצורה מופשטת שבע"ס, אין לזהר עסק כלל. אלא רק בחומר שבהן. או בצורה שבהן, בעודה מלובשת בחומר. ד) גדר ב'. בהיות, שכללות כל המציאות האלקית, בקשר עם בריאת הנשמות ודרכי קיומן, נבחנת לנו בג' הבחנות, שהן: א. אין סוף ברוך הוא, ב. עולם האצילות, ג. ג' העולמות, הנקראים בריאה יצירה עשיה. תדע, שאין הזהר עוסק, אלא בג' העולמות בי"ע. וכן בא"ס ב"ה ועולם האצילות, בשיעור, שבי"ע מקבלים מהם. אבל בא"ס ב"ה ועולם האצילות, בבחינתם כשהם לעצמם, אין הזהר עוסק בהם כלל. ה) גדר ג'. היות, שיש בכל עולם ועולם מבי"ע, ג' בחינות: א. הע"ס, שהן האלקיות, המאירות באותו עולם, ב. נשמות, רוחות, ונפשות בני אדם, ג. יתר המציאות שבו, המכונים מלאכים, לבושים, והיכלות, שלפרטיהם אין מספר. תשכיל: שאע"פ שהזהר מרחיב ביאור כל הפרטים שבכל עולם, מ"מ צריך שתדע, שעיקר דברי הזהר, מרוכזים תמיד, רק לבחינת נשמות בני אדם, שבאותו עולם. ומה שמדבר ומבאר שאר הבחינות, אינו אלא, כדי לדעת השיעור, שהנשמות מקבלות מהן. ומה שאינו נוגע לקבלת הנשמות, אין הזהר מדבר בהם, אפילו מלה אחת. לפיכך, אתה צריך להשכיל, בכל דבר המובא בספר הזהר, רק במה שנוגע לקבלת הנשמה. ומתוך שאלו ג' הגדרים, הם חמורים ביותר, ואם המעיין לא ידע להזהר בהם, ויוציא דברים מחוץ לגדריהם, תיכף יתבלבל לו הענין. לכן מצאתי לנחוץ, לטרוח ולהרחיב הבנתם, של אלו ג' הגדרים, עד כמה שידי מגעת. באופן, שיהיו מובנים לכל נפש. ו) וכבר ידעת, שעשר ספירות הן, הנקראות חכמה בינה תפארת ומלכות, ושורשן הנקרא כתר, (והן עשר, להיות ספירת התפארת בלבדה, כוללת בתוכה שש ספירות, הנקראות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד. וזכור זה לכל המקומות, שאנו רגילים לומר, ע"ס, שהן חו"ב תו"מ). ובדרך כלל, הן כוללות כל ד' העולמות אבי"ע. כי: א. עולם האצילות הוא ספירת חכמה, ב. ועולם הבריאה הוא ספירת הבינה, ג. ועולם היצירה הוא ספירת התפארת, ד. ועולם העשיה הוא ספירת המלכות. ובפרטות, לא בלבד, שכל עולם ועולם, יש בו ע"ס: חו"ב תו"מ, אלא, אפילו פרט קטן שבכל עולם, יש לו ג"כ אלו ע"ס: חו"ב תו"מ, כמ"ש לעיל בהקדמה [הקדמה לספר הזהר] אות מ"ד ואות נ"א ואות ס"א, עש"ה ואין להאריך כאן. ז) והמשיל הזהר, אלו הע"ס חו"ב תו"מ, לארבעה צבעים שהם: א. לבן, לספירת החכמה, ב. אדום, לספירת הבינה, ג. ירוק, לספירת התפארת, ד. שחור, לספירת המלכות. (כמ"ש להלן בראשית ב' דף י"ד אות כ"ז). פירוש, שהוא בדוגמא לאספקלריא, שיש לה ד' זכוכיות צבועות, בד' הצבעים הללו. ואע"פ, שהאור שבה אחד הוא, מ"מ כשהוא עובר דרך הזכוכיות, הוא מצטבע, ונעשה ד' מיני אורות: א. אור לבן, ב. אור אדום, ג. אור ירוק, ד. ואור שחור. כן האור, שבכל הספירות, הוא אלקיות ואחדות פשוטה, מראש אצילות עד סוף עשיה. וענין ההתחלקות לעשר ספירות חו"ב תו"מ, הוא בסבת הכלים, הנקראים חו"ב תו"מ, שכל כלי הוא, כמו מחיצה זכה, שאור האלקי עובר דרכה אל המקבלים. וע"כ נבחן, שכל כלי, עושה את האור, לצבע אחר. אשר, הכלי דחכמה שבעולם האצילות, מעביר אור לבן, כלומר בלי צבע. כי הכלי דאצילות, הוא כמו האור עצמו. ואין אור האלקי, מקבל בסבתו, שום שינוי כל שהוא, בעברו דרך בו. וז"ס, שאמרו בזהר, על עולם האצילות: "דאיהו חיוהי וגרמוהי חד בהון". ולפיכך, נבחן אור האצילות, לאור לבן. משא"כ, הכלים של העולמות בריאה יצירה ועשיה. כבר האור, מקבל בסבתם, איזה שינוי וכהות, בעברו דרך בם, אל המקבלים. דהיינו, המשל, מאור אדום לבינה, שהיא בריאה. ואור ירוק, כעין אור החמה לתפארת, שהוא עולם היצירה. ואור שחור, לספירת המלכות, שהוא עולם עשיה. ח) ומלבד האמור, יש בהמשל הזה של ד' הצבעים, רמז חשוב מאד. כי האורות העליונים מכונים "ספר", כמ"ש בספר יצירה, פרק א', משנה א': "וברא את עולמו בשלשה ספרים, בספר וסופר וסיפור". וכה"א: "ונגולו כספר השמים" (ישעיה, ל"ד). והנה, גילוי החכמה שבכל ספר, אינו בלבן שבו, אלא רק בצבעים, דהיינו בדיו, שממנו באות האותיות שבספר, בצרופי החכמה אל המעיין. שבדרך כלל, יש בספר, אלו ג' מיני דיו: א. אדום, ב. ירוק ג. ושחור. כמו כן, עולם האצילות, שה"ס חכמה, שכולו אלקיות, הוא בבחינת הלבן שבספר. כלומר, שאין לנו תפיסא בו כלל. אלא, כל הגילוי שבספר השמים, הוא בספירות בינה, ותפארת, ומלכות. שהן ג' עולמות בי"ע, להיותם בחינת הדיו שבספר השמים. שהאותיות וצרופיהן, מתגלות בג' מיני דיו הנזכרים. ורק על ידיהן מתגלה אור האלקי אל המקבלים. ויחד עם זה יש להבחין: כמו שהלבן שבספר, הוא עיקר הנושא של הספר. והאותיות, כולן הן "נשואות", על הלבן שבספר. ולולא הלבן, לא היתה אפשרית, שום מציאות לאותיות, וכל גילוי החכמה שבהן. כן עולם האצילות, שהוא ספירת החכמה, הוא עיקר הנושא של גילוי החכמה, המתגלית דרך העולמות בי"ע. וזסו"ה: "כולם בחכמה עשית". ט) והוא שאמרנו לעיל, בגדר הג', שאין הזהר מדבר בעולם האצילות, כשהוא לעצמו. והוא, מטעם, היותו כבחינת הלבן שבספר. אלא, לפי הארתו בג' העולמות בי"ע. והוא מטעם, היותם בבחינת הדיו, והאותיות, וצרופיהן, שבספר. והיינו בב' אופנים: א. או שג' העולמות בי"ע, מקבלים הארת עולם האצילות, במקומם עצמם, שאז האור מתמעט להם בהרבה, בדרך עברו את הפרסא, שמתחת עולם האצילות, עד שנבחן רק להארת כלים דאצילות. ב. או בדרך עלית העולמות בי"ע למעלה מפרסא, למקום הספירות בינה ת"ת ומלכות דאצילות, ונמצאים מלבישים עולם האצילות, דהיינו שמקבלים את האור במקום הארתו, כמ"ש בפתיחה [פתיחה לחכמת הקבלה] מאות קנ"ה ואילך. י) אמנם, אין המשל דומה לגמרי לנמשל. כי ספר החכמה שבעוה"ז, הרי, הן הלבן והן הדיו, שבאותיותיו, אין בהם רוח חיים. וגילוי החכמה, שבסבתם, אינו במהותם עצמם, אלא מחוץ להם, דהיינו בהמוח של המעיין בו. משא"כ ד' העולמות אבי"ע, שהם ספר השמים, הרי כל המוחין, שבמציאות הרוחנית והגשמית, נמצאים בהם ונמשכים מהם. ולפיכך תשכיל, אשר הלבן שבו, שהוא הנושא שבהספר, הוא עצמו המושכל שבהספר. וג' צבעי הדיו, המה המבארים את המושכל הזה. יא) ויש להשכיל כאן, אלו ד' אופני המושכלות, המובאים לעיל בגדר הא', שהם: א. חומר, ב. צורה מלובשת בחומר, ג. צורה מופשטת, ד. מהות. אלא, שאבאר אותם מקודם, בדברים המוחשים שבעוה"ז. למשל, כשאתה אומר: "איש גבור, או איש אמיתי, או שקרן" וכדומה. הרי לפניך: א. החומר שלו, דהיינו גופו, ב. צורה מלובשת בחומר שלו, דהיינו גבור או אמיתי או שקרן, ג. צורה מופשטת. כלומר, כי תוכל להפשיט הצורה של גבור, ואמיתי, ושקרן, מעל חומר האיש, ולהשכיל ג' צורות הללו, כשהן לעצמן, בלתי מלובשות בשום חומר וגוף. דהיינו, להשכיל המדות של גבורה, ואמת, ושקר. ולהבחין בהן מעלה או גנות, בשעה שהן מופשטות מכל חומר. ד. מהותו של האיש. יב) ותדע, שאופן הד', שהוא מהות האיש, כשהוא לעצמו, בלי החומר, אין לנו תפיסא בו כלל. כי ה' החושים, והדמיון שלנו, לא יציעו לנו, אלא גילוי פעולות של המהות, ולא כלום בעצם המהות. כי למשל: חוש הראיה, מציע לנו רק צללים, מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה, של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים, שיש איזה מהות, בקרבתנו. וחוש הריח, הוא רק אויר, יוצא מהמהות, ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה, מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו. הרי, שכל ד' החושים האלו, אינם מציעים לנו, רק גילוים של הפעולות, המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה. ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר, ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות. כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועכ"ז, עוד המהות קיימת בו. שהרי, אתה יכול, שוב להפך את האוירים לנוזלים, והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים, לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות. ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש, אינו בא גם בדמיון שלנו. ומה שלא יבא בדמיון, לא יבא לעולם במחשבה. ואין לנו דרך, איך להשכיל אותו. הרי, שאין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו, לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי. אבל אם תשאלני, מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו, איני יודע מה להשיב לך. הרי, שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות, ואנו משיגים רק גילוים ודימוים של פעולות, המתגלות מהמהותים. יג) ואופן הא', שהוא החומר, דהיינו אלו הגילוים של פעולות, המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסא שלמה, כי הם מסבירים לנו בהספקה גמורה, את המהות, השוכנת בחומר. באופן, שאין אנו סובלים כלום, מחוסר השגה בהמהות, כשהיא לעצמה, והיא לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו, אצבע ששית לידנו. והשגת החומר, דהיינו גילוי פעולות של המהות, דיה ומספקת לנו, לכל צרכנו והשכלותנו. הן להשגת ישותינו עצמינו, והן להשגת כל הישות שמחוץ לנו. יד) אופן הב', שהיא צורה המלובשת בחומר. היא ג"כ השגה מבוררת ומספיקה לגמרי. כי אנו משכילים אותה, מתוך נסיונות ממשים מעשיים, שאנו מוצאים אותם, בהתנהגות כל חומר. ומבחינה זו, באה לנו כל השכלתנו הגבוהה, שאפשר לסמוך עליה לודאות. טו) אופן הג', שהוא צורה מופשטת. דהיינו, אחר שהצורה נתגלתה לנו, פעם, בעודה מתלבשת באיזה חומר, יש כח בדמיון שלנו, להפשיט אותה לגמרי מן החומר, ולהשכיל אותה, במופשט מכל חומר. כמו המעלות והמדות הטובות, הבאות בספרי המוסר. שאנו מדברים, ממדות אמת, ושקר, וכעס, וגבורה, וכדומה, כשהן מופשטות מכל חומר. ואנו מיחסים להן מעלות או גנות, אפילו בשעה, שהן מופשטות. ותדע, שאופן הג' הזה, אינו מקובל על דעת המשכילים הזהירים. משום, שאי אפשר לסמוך עליו, במאה אחוזים. כי בהיותם נשפטים, במופשט מהחומר, הם עלולים לטעות בהם. למשל, בעל המוסר האידיאלי, דהיינו, שאינו איש דתי, מרוב עסקו במעלת האמת, כשהיא בצורתה המופשטת מהחומר, הנה, אפילו בעת, שיציל איזה אנשים ממיתה, על ידי השקר, שיאמר להם, יוכל להחליט בעצמו, שאפילו כל העולם ילך לאבדון, הוא לא יפליט דבר שקר בכונה מפיו. ואין זה דעת תורה, שהרי, "אין לך דבר, שעומד בפני פקוח נפש" (יומא, פ"ב). אכן, אם היה משכיל, הצורות אמת ושקר, כבעת שהן מתלבשות בחומר, אז היה מובנם, רק בערך מועיל או מזיק להחומר. כלומר, כי אחר נסיונות מרובים, שהעולם נתנסה בהם, וראו רוב החורבנות והנזקים, שאנשי שקר גרמו בדברי שקרם, ואת רוב התועלתיות, שאנשי אמת הביאו, בשמירתם את עצמם, לומר רק דברי אמת, באו לידי הסכמה, אשר אין מעלה יותר חשובה, ממדת האמת, ואין גנות כמדת השקר. ואם האידיאליסט, היה מבין את זה, אז היה ודאי מסכים, לדעת תורה, והיה מוצא, שדבר השקר, להציל אפילו אדם אחד ממיתה, הוא לאין ערך יותר חשוב, מכל גדלה ושבחה של מדת האמת המופשטת. הרי, שאין כלל ודאות, באותם המושכלות מאופן הג', שהן צורות מופשטות. ואין צריך לומר, בצורות מופשטות, שעוד לא נתלבשו, באיזה חומר מעולם, שהשכלות כגון אלו, הן רק איבוד זמן בלבד. טז) ואחר שנתבאר לך היטב, אלו ד' האופנים: חומר, צורה בחומר, צורה מופשטת, ומהות, בדברים המוחשיים. שנתבאר: שאופן הד', שהוא המהות, אין לנו תפישא בה כל עיקר, ואופן הג', הוא מושכל, העלול לטעות, ורק האופן הא', שהוא החומר, ואופן הב' שהוא צורה מלובשת בחומר, הם בלבד ניתנו לנו להשגה ברורה ומספקת, מצד ההשגחה העליונה. הרי תוכל להבין, בעזרתם, גם במציאות העצמים הרוחניים, דהיינו בעולמות העליונים אבי"ע. כי אין לך פרט קטן בהם, שלא יהיה נחלק, על פי ד' אופנים הללו. כי אם תקח, למשל, איזה פרט בעולם הבריאה, הרי יש שם כלים, שהם גוון האדום, שאור הבריאה, עובר על ידו, לבני הבריאה, כנ"ל. והנה הכלי שבבריאה, שהוא צבע האדום, הוא בחי' חומר, או עצם, דהיינו אופן הא'. ואע"פ, שהוא רק צבע, שענינו מקרה וגילוי פעולה שבעצם, מ"מ כבר אמרנו, שאין לנו השגה במהות עצמו, אלא רק בגילוי פעולה מהמהות. ואת הגילוי פעולה הזה, אנו מכנים בשם עצם, או חומר, או גוף, או כלי, כנ"ל באות י"ג. ואור אלקי, המתלבש ועובר דרך הגוון אדום, הוא הצורה המלובשת בהעצם, דהיינו אופן הב'. כי ע"כ נראה האור עצמו, בבחינת אור אדום, שיורה על התלבשותו והארתו, דרך העצם, שהוא בחינת הגוף והחומר כנ"ל, דהיינו הגוון אדום. ואם אמנם, תרצה להפשיט האור האלקי מהעצם, שהוא הגוון אדום, ולדון בו, כשהוא לעצמו, בלי התלבשות בעצם. הרי זה כבר שייך לאופן הג', דהיינו צורה מופשטת מחומר, העלולה לקבל טעויות, כנ"ל. ולפיכך, הוא איסור חמור, בהשכלת העולמות העליונים. ושום מקובל אמיתי, לא יעסוק בזה, ומכ"ש בעלי הזהר. ואצ"ל, ב"מהות" של הפרט דבריאה, שהרי אין לנו תפישא בה כל עיקר, אפילו במהות של עצמים הגשמים, מכ"ש בעצמים הרוחנים. הרי, שיש לפניך, ד' אופנים: א. הכלי דבריאה, שה"ס גוון אדום, הנבחן לעצם או חומר של הבריאה. ב. התלבשות אור אלקי בהכלי דבריאה, שהוא צורה בעצם. ג. אור האלקי, כשהוא לעצמו, במופשט מהעצם דבריאה. ד. מהות של הפרט. והנה נתבאר היטב, גדר הא': שמב' האופנים ג' וד', אין מהם אפילו מלה אחת בכל הזהר, אלא רק ממובן הא' והב' בלבד. יז) ויחד עם זה, יתבאר גדר הב'. ודע, שכמו שבארנו ד' האופנים בפרט א', בעולם הבריאה בלבד, כן הם בדרך כלל, בכללות ד' עולמות אבי"ע, אשר: ג' גוונים, אדום ירוק שחור, שבג' עולמות בי"ע, הם בחינת החומר, או העצם. וגוון לבן, שהוא בחינת עולם האצילות, הוא הצורה המתלבשת בהחומר, דהיינו בג' גוונים, הנקראים בי"ע. ובחינת א"ס, כשהוא לעצמו, ה"ס המהות. והוא, שאמרנו בגדר הא', שבבחינת המהות, אין לנו תפיסה, שהוא אופן הד', הנעלם בכל העצמים, ואפילו בהעצמים שבעוה"ז (כנ"ל באות י"ב). ובחינת גוון לבן, כשהוא לעצמו, בלתי מלובש בג' גוונין שבבי"ע, דהיינו אור החכמה, כשאינו מתלבש בבינה תפארת ומלכות, הרי היא צורה מופשטת מחומר, שאין לנו עסק בו. ואין הזהר מדבר מאופן הזה ולא כלום, אלא: מאופן הא', שהוא ג' גווני בי"ע, הנחשבים לחומר, שהם ג' הספירות בינה ת"ת ומלכות. וכן מאופן הב', שהם הארת אצילות, המלובש בג' גווני בי"ע, דהיינו אור החכמה, המתלבש בבינה ותפארת ומלכות, שהם בחינת צורה, בעת שמלובשת בהחומר. מב' הללו עוסק ספר הזהר בכל המקומות. ולפיכך, אם המעיין לא יזהר, להגדיר מחשבתו והבנתו, להשכיל דברי הזהר, בכל מקום, רק בגדרם של ב' האופנים הנזכרים, מיד יתבלבל לו כל הענין, כי יוציא הדברים ממשמעותם. יח) וכדרך, שנתבארו ד' האופנים בכללות אבי"ע, כן הוא בכל עולם ועולם. ואפילו בפרט קטן, שמאיזה עולם, הן בראש עולם אצילות, והן בסוף עולם עשיה. כי יש בו חו"ב תו"מ, כנ"ל. ונמצא: א. ספירת החכמה לבחינת צורה, ב. ובינה ותו"מ לבחינת החומר, שבהם מתלבשת הצורה. והיינו, אופן הא' והב', שבהם עוסק הזהר. אבל מספירת החכמה, כשהיא מופשטת מבינה ותו"מ, שהוא צורה בלי חומר, אין הזהר עוסק בו. ומכ"ש מהמהות, שהוא בחינת א"ס ב"ה, שבאותו הפרט. באופן, שבבינה ותפארת ומלכות, שבכל הפרטים, ואפילו באצילות, יש לנו עסק בהם כנ"ל. ובכתר וחכמה של כל הפרטים, ואפילו במלכות דסוף עשיה, אין לנו עסק בהם, בבחינתם עצמם, כשהם מופשטים, אלא במדה שמתלבשים בבינה ותו"מ בלבד. והנה נתבארו היטב ב' הגדרים הראשונים: שכל העסק של בעלי הזהר, הוא בחומר, או צורה בחומר, שזהו גדר הא'. וכן בבי"ע או בהארת אצילות שבבי"ע, שזהו גדר הב'. יט) ועתה נבאר גדר הג': שאע"פ, שהזהר עוסק בכל עולם ועולם, מבחינת הספירות, שהן האלקיות, המאירה באותו עולם, וכן מכל פרטי דצח"מ, שהם הנבראים שבאותו עולם, מ"מ עיקר כונת הזהר, קולעת רק אל בחינת המדבר שבאותו עולם. ואמשיל לך מהויות שבעוה"ז. כי נתבאר לעיל (בהקדמה [לספר הזהר] אות מ"ב), אשר ד' המינים, דומם צומח חי מדבר, שבכל עולם ועולם, ואפילו בעוה"ז, הם ד' חלקי הרצון לקבל. ובכל אחד מהם, יש בערכו עצמו, אלו הד' מיני דצח"מ. עש"ה. ותמצא, שהאדם בעוה"ז, צריך להזין ולהתגדל, מכל ד' בחינות דצח"מ שבעוה"ז. כי גם מזונותיו של האדם, יש בו אלו ד' בחינות, הנמשכים מד' בחינות דצח"מ, שבגופו של אדם, שהם: א. רוצה לקבל, לפי מדת קיומו ההכרחי, בכדי להתקיים, ב. רוצה בתוספת, יותר ממדת קיומו ההכרחי, ושואף למותרות, אלא שמצטמצם בתאות בהמיות בלבד, ג. שואף לתאות אנושיות, כגון כבוד וממשלה, ד. שואף למושכלות. והם נמשכים לו, בד' חלקי הרצון לקבל שבו: א. רוצה בקיומו ההכרחי, הוא בחינת הדומם של הרצון לקבל, ב. רוצה בתאות הבהמית, הוא בחינת צומח של הרצון לקבל, כי אינם באים, אלא להגדיל ולענג את הכלי שלו, שהוא בשר הגוף, ג. רוצה בתאות אנושיות, הוא בחינת החי שברצון לקבל, כי המה מגדילים רוחו, ד. רוצה במושכלות, הוא בחינת המדבר של הרצון לקבל. כ) ותמצא: שבחי"א, שהיא מדת קיומו ההכרחי, ובחי"ב, שהיא מדת תאוות הבהמיות, היתרות על מדת קיומו, הוא מקבל וניזון מדברים הנמוכים ממנו, שהם דומם וצומח וחי. אבל בחי"ג, שהיא תאוות אנושיות, כגון ממשלה וכבוד, הוא מקבל וניזון מבני מינו השוים אליו. ובחי"ד של המזונות, שהיא המושכלות, הוא מקבל וניזון מבחינה עליונה ממינו, דהיינו מעצם החכמה והשכל, שהם רוחניים. כא) וכמוהו, תשכיל בערכים של העולמות העליונים הרוחניים. כי העולמות נחתמים זו מזו, ממעלה למטה. וכל בחינות דצח"מ, שבעולם הבריאה, מניחים חותמם בעולם היצירה. ומדצח"מ היצירה, נחתמים דצח"מ דעשיה. ומדצח"מ דעשיה, נחתמים דצח"מ, שבעוה"ז. ונתבאר לעיל בהקדמה [לספר הזהר] אות מ"ב: א. שהדוממים, שבעולמות הרוחניים, מכונים בשם "היכלות", ב. והצומח, מכונה שם בשם "לבושים", ג. והחי, בשם "מלאכים", ד. והמדבר, הוא בחינת "נשמות" של האדם, שבאותו עולם, ה. והע"ס, שבכל עולם, הם האלקיות, עש"ה. ונשמות האדם, הן המרכז שבכל עולם. והוא ניזון, מכל המציאות הרוחני, שבאותו עולם, כדרך המדבר הגשמי, הניזון מכל המציאות הגשמי שבעוה"ז. באופן: שבחי"א, שהוא הרצון לקבל את קיומו ההכרחי, הוא מקבל מהארת היכלות והלבושים אשר שם, ובחי"ב, שהוא מותרות בהמיות, המגדילים את גופו, הוא מקבל מבחינת המלאכים, אשר שם (ועי' תק"ז תקון ס"ט דף ק"ה שורה ל"ב), שהן הארות רוחניות, מיותרות על מדת קיומו, כדי להגדיל את הכלים הרוחנים, שנשמתו מתלבשת בהם. הרי שבחי"א ובחי"ב, מקבל הוא מבחינות נמוכות הימנו, שהם ההיכלות הלבושים והמלאכים, אשר שם, שהם נמוכים מנשמות בני אדם. ובחי"ג, שהיא תאוות אנושיות, שהן מגדילות את רוחו של האדם, המקבל בעוה"ז מבני מינו. נמצא, מקבל שם ג"כ מבני מינו, דהיינו מכל הנשמות, הנמצאות באותו העולם, שעל ידיהן מגדיל הארת הרוח של נשמתו. ובחי"ד של הרצון, דהיינו למושכלות, הוא מקבל שם מהספירות שבאותו עולם, שמהן מקבל בחינת חב"ד לנשמתו. הרי, שנשמת האדם, שנמצאת בכל עולם ועולם, צריכה להתגדל ולהשתלם, מכל הבחינות הנמצאות בעולם ההוא. והוא הגדר הג' שאמרנו, שצריכים לידע, שכל דברי הזהר, בכל פרט ופרט מהעולמות העליונים, שעוסקים בהם, הן מספירות, הן מנשמות, הן ממלאכים, הן מלבושים, הן מהיכלות, אע"פ שעוסקים בהם, כשהם לעצמם, מכל מקום, מחוייב המעיין להשכיל, שהם נאמרים בעיקר כלפי השיעור, שבחינת נשמת האדם אשר שם, מקבלת מהם וניזונה מהם. באופן, שכל דבריהם מרוכזים בצרכיה של הנשמה. ואם תשכיל הכל על פי קו הזה, אז תבין ותצליח את דרכיך. כב) ואחר כל אלה, נשאר לנו לבאר, את כל אלו תוארים הגשמיים, המתבארים בספר הזהר, בעשר הספירות כמו: מעלה ומטה, עליה וירידה, התמעטות והתפשטות, קטנות וגדלות, פירוד וזווג, ומספרים, וכדומה, אשר התחתונים, על ידי מעשיהם הטובים, או מעשיהם הרעים, גורמים בעשר ספירות. שלכאורה הדברים מתמיהים: היתכן, שהאלקיות תתפעל בעצמה ותקבל שינוים, כגון אלו בסבת התחתונים? ואפילו אם תמצא לומר, שאין הדברים אמורים ח"ו באלקיות עצמה, המתלבשת ומאירה בהספירות אלא, רק בכלים של הספירות, שהם אינם אלקיות, אלא שנתחדשו עם בריאת הנשמות, בכדי להעלים או לגלות שיעורי השגה, במדה וקצבה כראוי לנשמות, להביאם לגמר התיקון הנרצה. כנ"ל אות ז', במשל האספקלריא, שיש לה ד' זכוכיות צבועות, בד' גוונים לבן, אדום, ירוק, שחור. וכן בלבן שבספר, וחומר האותיות שבספר. הרי כל זה, יתכן בג' העולמות בי"ע, ששם נמצאים הכלים של הספירות, מחודשים ואינם אלקיות. מה שלא יוצדק כלל, להבין זה בעולם האצילות, ששם גם הכלים של העשר ספירות, אלקיות גמורה, בבחינה אחת עם האור האלקי שבהם, כמ"ש בתקונים: "איהו חיוהי וגרמוהי חד בהון": א. איהו, פירושו, מהות הספירות, שה"ס א"ס ב"ה. ב. חיוהי, ה"ס אור המאיר בהספירות, המכונה בשם "אור החיה", כי כל עולם האצילות הוא בחינת חכמה, ואור החכמה נקרא "אור החיה", וע"כ אומר "חיוהי". ג. וגרמוהי, פירושו, הכלים של הספירות. ד. הרי, שהכל הוא אלקיות ואחדות גמורה. וא"כ, איך יתכן להבין שם, אלו השינויים הנ"ל, שהתחתונים גורמים שם? ויחד עם זה צריכים להבין: אם הכל הוא אלקיות, בעולם ההוא, ולא נמצא שם כלום מבחינת נבראים המחודשים, א"כ מאין יש להבחין, ג' בחינות האמורים בת"ז: איהו, חיוהי, וגרמוהי, הלא האחדות פשוטה היא בהחלט? כג) ולהבין זה צריך שתזכור, המתבאר לעיל באות י"ז, שנתבאר: שעצם מחויב המציאות, ה"ס מהות. שאין לנו תפיסה בו, אפילו במהותים הגשמים, ואפילו במהותנו עצמנו, ומכ"ש במחויב המציאות. ועולם האצילות, ה"ס צורה. וג' עולמות בי"ע, ה"ס חומר. והארת אצילות בבי"ע, ה"ס צורה המלובשת בחומר. ומכאן תבין, שהשם א"ס ב"ה, שאנו מזכירים, אינו כינוי כלל למהות מחויב המציאות ית' וית', שהרי "כל מה שלא נשיג, איך נוכל להגדירו בשם או מלה". וכיון שהדמיון וחמשה חושים, לא יציעו לנו משהו מבחינת מהות, ואפילו בגשמיות, איך תתכן מחשבה ומלה בו, ומכ"ש במחויב המציאות עצמו? אלא צריכים להבין, את השם א"ס ב"ה, כמגודר לנו בגדר הג': שכל המדובר בספר הזהר, הוא מרוכז בדיוק ביחס כלפי הנשמות (כנ"ל באות כא). באופן, שהשם א"ס ב"ה, אינו כלל לבחינת מחויב המציאות, כשהוא לעצמו, אלא מבחינת, מה שכל העולמות וכל הנשמות, כלולים בו ית', בסוד מחשבת הבריאה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", שהוא הקשר, שכל הבריאה בכללה, עד גמר התיקון, מקושרת בו ית' בשם א"ס ב"ה. והוא, מה שאנו מכנים, לעיל בהקדמה [לספר הזהר], אות י"ג, בשם מצב הא' של הנשמות. להיות, שכל הנשמות, יש להן מציאות בו ית', כשהן מלאות בכל העונג והרוך, בגובה הסופי, אשר יקבלו בפועל בגמר התיקון. עש"ה, ואין להכפיל דברים. כד) ואמשול לך משל, מהויות עוה"ז. למשל, אדם, הרוצה לבנות בית נאה: הנה, במחשבה ראשונה, הוא רואה לפניו, בית מהודר בכל חדריו ופרטיו וכו', כמו שיהיה בגמר בנינו. ואחר זה, הוא מחשב תכנית, ההוצאה לפועל לכל פרטיה, שהוא יפרט אותם, אל הפועלים, כל פרט בעתו וזמנו, מעצים ואבנים וברזל וכדומה. ואחר זה, הוא מתחיל בנין הבית, בפועל עד הגמרו, כמו שהיה מסודר לפניו במחשבה ראשונה. ותדע, שבחינת א"ס ב"ה, ה"ס מחשבה ראשונה הנ"ל, שהיתה כבר מצוירת לפניו, כל הבריאה בשלמותה הסופית. אלא, שאין המשל דומה לגמרי לנמשל: כי אצלו ית', העתיד וההוה שוים, והמחשבה גומרת בו ית', ואינו צריך לכלי מעשה כמונו. ולפיכך, הוא בו ית' מציאות ממשית. ובחינת עולם אצילות, ה"ס כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, מה שיוצרך אח"כ לגלות, בעת שיתחילו לבנות הבית בפועל. ותשכיל, אשר ב' אלה, שהן המחשבה הראשונה, שהוא א"ס ב"ה, וכן התכנית המחשבתית, של פרטי ההוצאה לפועל בזמנו, אין עוד שם, אפילו משהו מן המשהו, מבחינת הנבראים. שהרי עדיין הוא בכח, ולא בפועל ממשי. כמו אצל האדם, אע"פ שחושב בכל הפרטים, מעצים ואבנים וברזל, אשר יוצרך לעשות, בזמן ההוצאה לפועל. עוד אין בו, אלא חומר מחשבתי עצמותי. ואין בו מעצים ואבנים ממשיים, אפילו משהו ממשהו. וכל ההפרש הוא, אשר אצל האדם, אין תכנית המחשבתית, נחשבת למציאות ממשית. אבל במחשבה האלקיות, הוא מציאות ממשית, לאין ערך יותר ויותר ממציאות הנבראים, הממשים עצמם. והנה נתבאר, סוד א"ס ב"ה, וסוד עולם האצילות. שכל המדובר בהם, הוא רק בקשר עם בריאת הנבראים, אלא בעוד שהם בכח, ועוד לא נגלו עצמותם אפילו משהו. כעין שהמשלנו באדם, החושב תכנית ההוצאה לפועל, שאין בו מעצים ואבנים וברזל אפילו משהו. כה) וג' העולמות בי"ע ועוה"ז, הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל. כעין האדם, הבונה ביתו בפועל ממש, ומביא העצים האבנים והפועלים, עד גמר בנין הבית. ולפיכך, האלקיות המאירה בבי"ע. דהיינו, בשיעור שהנשמות צריכות לקבל, כדי שתבאנה אל הגמרן, היא מתלבשת בעשרה הכלים כח"ב חג"ת נהי"מ, שהם כלים ממשים, כלפי אלקותו ית'. דהיינו, שאינם אלקיות, אלא הם מחודשים, לצורך הנשמות. כו) ותשכיל בהמשל הנ"ל, ותמצא, איך ג' הבחינות, של החושב לבנות בית, הן מקושרות זו בזו, בדרך סבה ומסובב. ששורש כולן הוא, המחשבה הראשונה, כי לא יבוא שום פרט, בתכנית המחשבתית שלו, אלא לפי סוף המעשה, שיצא לפניו במחשבה ראשונה. וכן, לא יוציא לפועל משהו, בזמן הבנין, אלא לפי הפרטים, הערוכים לו בתכנית המחשבתית. ומכאן תשכיל בעולמות. שאין שום חידוש קטן בעולמות, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה. דהיינו, מבחינת מצב הא' של הנשמות, שהן מצויות שם, בכל שלמותן שבגמר התיקון, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", כנ"ל. ונמצא, כלול שם, כל מה שיתגלה, עד גמר התיקון. ומתחילה, נמשך מא"ס ב"ה, אל עולם האצילות, כבמשל, שתכנית המחשבתית, נמשכת מהמחשבה הראשונה. ומעולם האצילות נמשך, כל פרט ופרט, אל העולמות בי"ע. בדומה למשל, שמתכנית המחשבתית, נמשכים כל הפרטים, בזמן יציאתם לפועל ממש, בבנין הבית. באופן, שאין לך כל פרט קטן, המחודש בעוה"ז, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה, מבחינת מצב הא' של הנשמות. ומא"ס ב"ה, נמשך אל עולם האצילות, דהיינו ליחס הפרטי, השייך לדבר, המחודש בעוה"ז בפועל. ומעולם האצילות, נמשך החידוש, לג' העולמות בי"ע, ששם מתגלה החידוש, בפועל ממש. ויוצא שם מבחינת אלקיות לבחינת נברא. וליצירה, ולעשיה. עד שנמשך לתחתון, הנמצא בעוה"ז. והבן זה היטב, ותמשיל כל דבר, לנוהג בבנין הבית, אצל אדם גשמי. ואז תבין היטב. ונתבאר, שאין לך שום חידוש, שיתהוה בעולם, שלא יהיה נמשך משורשו הכללי, שבא"ס ב"ה. ומשרשו הפרטי באצילות. ואח"כ עובר דרך בי"ע, ומקבל בחינת נברא. ואח"כ הוא מתהוה בעוה"ז. ותשכיל זה היטב. כז) ועם זה תבין, שכל השנויים האלו, המתוארים בעולם האצילות, אינם נאמרים בהאלקיות, כשהוא ית' לעצמו, אלא רק כלפי הנשמות, בשעור שמקבלות מאצילות, דרך ג' העולמות בי"ע. וענין המציאות של העולם ההוא, הוא ביחס התכנית המחשבתית, אל מחשבה הראשונה, שהוא א"ס ב"ה. אבל בשניהם, הן בא"ס ב"ה והן בעולם אצילות, עוד אינו נמצא שם מבחינת נשמות כלום. כמו בתכנית המחשבתית, של אדם החושב בו, שאינו נמצא במוחו, משהו מעצים ואבנים וברזל הממשים. ומציאות הנשמות מתחילה להתגלות בעולם הבריאה. ומשום זה גם הכלים של ע"ס, שהם המודדים שיעור וקצבה אל הנשמות בפועל ממש, המה בהכרח אינם אלקיות, אלא מחודשים. כי באלקיות, לא יתכן כלל שינוים ומספר. ולפיכך, אנו מיחסים, לכלים של הע"ס שבבי"ע, ג' הגוונים: אדום, ירוק, שחור. שלא יתכן אפילו להרהר, שיהיו בחינת אלקיות. כי אין ח"ו שום חידוש דבר נוהג בו. אבל האור, המלובש בעשרה כלים שבבי"ע, הוא אלקיות ואחדות פשוטה, בלי שום שינוי משהו. ואפילו האור, המלובש בכלי התחתון שבעשיה, הוא אלקיות פשוטה, בלי שום שנוי ח"ו. כי האור הוא אחד, כשהוא לעצמו. וכל השינוים, שנעשו בהארתו ית', נעשו על ידי הכלים של הספירות, שאינם אלקיות. שיש להם, בדרך כלל, ג' גוונים האמורים. ובדרך פרט, נעשו מג' גוונים ההם, רבי רבבות שינוים לאין קץ. כח) אמנם ודאי, הכלים של ע"ס דבי"ע, מקבלים מאצילות, כל הפרטים ופרטי פרטים של השינוים, שהרי שם הוא בחינת התכנית המחשבתית, מכל הפרטים, שיבואו בסדרים, של בנין הבית, בפועל בבי"ע. ולפיכך, נבחן שהכלים דע"ס, חו"ב תו"מ שבבי"ע, מקבלים מהבחינה שכנגדן, מחו"ב תו"מ שבאצילות, דהיינו מבחינת תכנית המחשבתית אשר שם, להיות כל פרט מהוצאה לפועל, מסובב מכל פרט שבתכנית המחשבתית, כנ"ל בארוכה. ולפיכך, מבחינה זו, אנו מכנים את הכלים דאצילות, בשם צבע לבן, שאינו כלל צבע. ומ"מ הוא המקור לכל הצבעים. ובדמיון הלבן שבספר החכמה. שאע"פ שאין שום תפיסא בלבן שבו, והלבן שבספר אינו אומר לנו כלום, מ"מ הוא הנושא של כל ספר החכמה, כי הוא המאיר מסביב כל אות, ובתוכיותה של כל אות, ונותן לכל אות צורה המיוחדת לה, ולכל צרוף מקום מיוחד. באופן, שאפשר לומר להיפך, אשר בחומר האותיות, האדומות, או ירוקות, או שחורות, אין לנו שום תפיסא. וכל התפיסא וההשכלה, שאנו משכילים, בחומר האותיות של הספר, הוא רק על ידי הלבן שבו. כי ע"י הארתו, מסביב האות ובתוך כל אות, הוא עושה צורות בהן, שהצורות הללו מגלות לנו, את כל החכמה שבהספר. וזהו נמשל להע"ס דאצילות: אע"פ שלהיותן נמשלות לצבע לבן, לא יתכן בהן להכיר שום דבר, לא מספר, ולא שום שינוי, וכדומה מהתוארים, מ"מ בהארת הלבן, אל העולמות בי"ע, שהם ג' הגוונים של חומר האותיות, נמצאים כל השינוים באים בהכרח, מעשרת הכלים של ספירות דאצילות, אע"פ שאין שם כלים, כשהוא לעצמו, כי כולו לבן. כהמשל, בהלבן שבספר ביחס האותיות וצרופיהן. כי הארתו לבי"ע עושה בהם כלים. כט) ומהמבואר תבין, מה שהת"ז, מחלק את עולם האצילות לג' בחינות, שהן: א. איהו, ב. חיוהי ג. וגרמוהי. אע"פ ששם אחדות פשוטה, ואין שם מבחינת נבראים משהו. כי: "איהו" - פירושו האלקיות, כמו שהוא לעצמו, שבזה אין לנו תפיסא, ולא ניתן לתפיסא, כמו שנתבאר בכל המהותים, אפילו הגשמיים, כנ"ל באות י"ב. ו"גרמוהי" - פירושו עשרה הכלים, חו"ב תו"מ אשר שם, שהמשלנו אותם ללבן שבספר החכמה. שאפילו מספר, לא יתכן לומר בלבן, כי אין מה שיעשה שם מספר, כי כולו לבן. ומ"מ, לא בלבד שאנו נותנים בהם מספר, אלא כל מיני רבבות השינוים, שמתגלים בבי"ע, שהם בחינת חומר האותיות, אנו מוצאים אותם מקודם, בכלים חו"ב תו"מ שבאצילות עצמה. אמנם, רק כדרך הלבן, שהוא נותן כל צורות אותיות שבהספר, ובו עצמו אין שום צורה. ונמצא, הלבן נחלק לרבבות צורות, אע"פ שבו עצמו אין שום צורה. כן עשרה הכלים שבאצילות, מפורטים ברבבות שינוים, על פי הארתם בבי"ע, כדוגמת התכנית המחשבתית, היוצאת לפועל במלאכה הממשית, שבבנין הבית. באופן, שכל אלו השינוים, היוצאים לפועל בבי"ע, הם רק מהארת הכלים דע"ס, חו"ב תו"מ דאצילות. ומיחס המקבלים בבי"ע, אנו מוצאים בהלבן, רבבות שינוים. ומיחס אצילות עצמו, הוא כמו לבן, כשהוא לעצמו, ואינו מלובש בדיו שבאותיות, שאינו נמצא בו שום מספר ושום דבר. ונתבאר היטב סוד "גרמוהי", שהם הכלים, שכלפי עצמם, הם אחדות פשוטה, כמו "איהו". ל) ו"חיוהי" - פירושו האור, המלובש בתוך הלבן, שהוא הכלים, הנ"ל. אשר אור זה, מובן לנו גם כן רק כלפי הנשמות, המקבלות מאצילות, ולא ח"ו באלקיות כלפי עצמה, כי ה"ס "איהו", כנ"ל. דהיינו, בעת, שג' עולמות בי"ע עולים לאצילות, עם נשמות בני אדם - אז האור, שמקבלים שם, נבחן לבחינת אור החכמה, הנקראת "אור החיה". ומבחינה זו, אנו מכנים שם את האור בשם "חיוהי". וז"ש הת"ז: "דאיהו, חיוהי וגרמוהי חד בהון". כי כל אלו, ג' הבחינות אמורות, כלפי המקבלים. שבחינת "גרמוהי", היא הארת הכלים במקום בי"ע, שמתחת הפרסא דאצילות. כי אור אצילות, לא יעבור לעולם למטה מפרסא דאצילות, אלא רק הארת הכלים בלבד. ובחינת "חיוהי", היא הארת אור עצמו דאצילות, דהיינו כשבי"ע עולים לאצילות. ו"איהו" ה"ס מהות האלקיות, שאינה מושגת כלל, כנ"ל. ואומר הת"ז, שאעפ"י שלנו, המקבלים, יש להבחין ג' בחינות הללו באצילות, מ"מ הרי זה רק כלפי המקבלים. אמנם, מבחינת עולם אצילות, כשהוא לעצמו, אפילו "גרמוהי" היא בחינת "איהו", דהיינו מהות האלקיות. ואין משום זה, תפיסה כלל בעולם אצילות, כשהוא לעצמו, שה"ס צבע לבן, שאין בו תפיסא, כשהוא לעצמו. והכל שם אחדות פשוטה לגמרי. לא) ומה שהזהר מתאר את הכלים, חו"ב תו"מ באצילות, שהם גדלים או מתמעטים, ע"י מעשה בני אדם, וכן מצינו בזהר (בא ד"ג): "ישראל וכו' יהבין [נותנים] תוקפא וחילא לקוב"ה", שהמשמעות היא, בהאלקיות, כשהיא לעצמה - אינו ח"ו כפשוטו, כי אלקיות לא יתכן בה שום שינוי ח"ו, כמ"ש: "אני הויה לא שניתי וגו'". אלא, מתוך שמחשבת הבריאה היתה, להנות לנבראיו, מכאן אנו למדים, שיש לו רצון להשפיע. ומתוך, שאנו מוצאים בעוה"ז, שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו, בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאוה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו, אנו אומרים, שהמוחין מתגדלים באצילות, בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להיפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים. כלומר, שאין מי שיקבל מהם. לב) ותדמה זה אל נר: שבין אם תדליק ממנו, אלף אלפי רבי רבבות נרות, או לא תדליק ממנו כלום, לא תמצא מחמת זה, שום שינוי באפס מה, בנר עצמו. או, כמו אדם הראשון: בין אם יצאו ממנו, רבי רבבות בנים כמונו היום, ובין אם לא היה מוליד כלל, לא היה פועל זה, על אדם הראשון עצמו, שום שינוי משהו. כן עולם האצילות, כשהוא לעצמו, אין בו ח"ו שום שינוי משהו, בין אם התחתונים מקבלים הימנו, שפעו בשפע גדול, ובין שאינם מקבלים כלום הימנו. וכל הגדלות האמורה, רובצת רק על התחתונים בלבד. לג) אמנם לפי"ז, לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים? אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות. בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו. כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו. לד) ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה תמצא, גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פאטאגרפית [צילום photographic], המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו. ועל כל זה עשה ית' לנו, שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו. כן הדבר בחפץ אלקי, במושכלות האלקיות, אע"פ שכל אלו השינוים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מ"מ הן רואות, את הכל, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה. וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכל ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד. כן הנשמות, אע"פ שכל הדימוים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. ודוק בדברים, כי אין בכחי להרחיבם יותר. לה) ומתוך, שאלו הדברים, הם מדברים העומדים בכבשונו של עולם, ואני חושש מאד, שהמעיין לא יטעה בתפישתם, כדאי לי לטרוח, עוד ולהביא את לשון הזהב של הזהר עצמו, בדברים הללו, ולפרשם כפי יכולתי. וז"ל (פרשת בא, אות רט"ו וברע"מ) בסגנונו הזך: ואי יקשה בר נש, דהא כתיב, כי לא ראיתם כל תמונה - ואם יקשה אדם: "הרי כתוב בתורה, כי לא ראיתם כל תמונה". ואיך אנו דורשים בו ית', שמות וספירות? איהו יתרץ ליה, האי תמונה חזינא, דהא כתיב, ותמונת ה' יביט - הוא יתרץ לו, שתמונה זו ראיתי, כעין שכתוב: "ותמונת ה' יביט". שפירושו, ספירת המלכות, שבה משתרשים כל העולמות והנשמות, להיותה שורש כל הכלים. ובסוד המקבלים ממנה, שמחויבים להשיג הכלים ממנה, הרי נבחנת להם כתמונה, שעליה נאמר: "ותמונת ה' יביט". כמו שמבאר והולך. ואפילו האי תמונה, לית ליה באתריה, אלא כד נחית לאמלכא על בריין, ויתפשט עלייהו, ויתחזי לון לכל חד, כפום מראה וחזיון ודמיון דלהון, והאי איהו, וביד הנביאים אדמה - ואפילו תמונה זו, שאנו מכנים בספירת המלכות, אין זו במקומה כלפי עצמה ח"ו, אלא רק כשאור המלכות, יורד ומתפשט על הבריות, אז יראה אליהם, לכל אחד ואחד, כפי המראה והחזיון והדמיון שלהם. דהיינו, רק בבחינת המקבלים, ולא כלל בספירת המלכות כלפי עצמה. וזה הוא שכתוב: "וביד הנביאים אדמה". ובגין דא יימא איהו, אע"ג דאנא אדמה לכו בדיוקנייכו, אל מי תדמיוני ואשוה - ומשום זה, יאמר להם הקב"ה: "אע"פ, שאני מתדמה לכם, בצורות שלכם, דהיינו בחזיון ודמיון, עכ"ז, ואל מי תדמיוני ואשוה". דהא קדם, דברא קוב"ה דיוקנא בעלמא, וצייר צורה, הוה הוא יחידאי, בלא צורה ודמיון - שהרי, קודם שברא הקב"ה תמונה בעולם, ומטרם שצייר צורה, היה הקב"ה יחיד בעולם, בלא צורה ודמיון. ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה, דאיהו לבר מדיוקנא, אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא, לא באות ה' ולא באות י', ואפילו בשמא קדישא, ולא בשום אות ונקודה בעלמא, והאי איהו, כי לא ראיתם כל תמונה - ומי שמשיגו ית' קודם מדרגת בריאה, שהיא בינה, שהוא ית' שם מחוץ לכל תמונה, אסור לדמות לו שם, צורה ותמונה בעולם, לא באות ה' ולא באות י', ואפילו לקרא אותו בשם הויה הקדוש, או באיזה אות ונקודה. וזה שאומר הכתוב: "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר, שהכתוב "כי לא ראיתם כל תמונה", קאי על הזוכים להשיגו, למעלה ממדרגת הבריאה, שהיא בינה. כי בב' הספירות, כתר חכמה, אין שם בחינת צורה ודמיון כלל, שפירושו, כלים וגבולים, כנ"ל באות י"ח. ותחילת הכלים, מתחילים מספירת הבינה ולמטה. ולכן, כל הרמזים באותיות, או נקודות, או שמות הקדושים, אינם אלא מבינה ולמטה בלבד. וגם לא במקומם של הספירות עצמן, אלא כלפי המקבלים בלבד, כנ"ל אצל ספירת המלכות. לו) (ולכאורה, נמצא בדבריהם, כעין סתירה. שהרי, מקודם לכן, אמרו, שרק מספירת המלכות, נמשכות הצורות אל המקבלים, שאומר אלא כד נחית לאמלכא על בריין וכו', שז"ס וביד נביאים אדמה. וכאן אומר שמבריאה ולמטה, דהיינו, מבינה ולמטה, נמשכות הצורות אל המקבלים. והענין הוא, כי באמת, אין צורה ותמונה נמשכת, אלא מבחי"ד, שהיא המלכות. וממנה נמשכים הכלים, במקום המקבלים. ולא כלום מט' ספירות ראשונות, שהן כתר חכמה בינה תפארת, כמו שנתבאר בפתיחה לחכמת הקבלה, אות נ"ח. אלא, בעולם התיקון, נעשה שיתוף מדת הרחמים בדין, שפירושו, שהעלה ספירת המלכות, הנבחנת למדת הדין, והביאה תוך ספירת הבינה, הנבחנת למדת הרחמים, כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה, אות נ"ח. ולפיכך, מאז ואילך, נשרשו הכלים של המלכות בספירת הבינה, כמו שאומר כאן. באופן, שהזהר מתחיל לדבר, משורש האמיתי של התמונות, שהן הכלים. ואומר, שהן במלכות. ואח"כ אומר, שהן בבריאה, היינו מכח השיתוף, שנעשה לתיקון העולם. וכן אמרו חז"ל: "מתחילה ברא הקב"ה את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמה מדת הרחמים". ודע, שהע"ס כח"ב תו"מ, יש להן כינוים רבים בספר הזהר. דהיינו, לפי הוראותיהן המרובות. וכשהן מכונות בשם "כתר", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה", - תהיה הוראתן להבחין, בין כלים דפנים, הנקראים "כתר" ו"אצילות", דהיינו "כתר" ו"חכמה", לבין כלים דאחורים, הנקראים "בריאה", "יצירה" ו"עשיה", דהיינו "בינה", "תפארת" ו"מלכות". אשר הבחן הזה, יצא בהם, מכח השיתוף דמדת הדין במדת הרחמים, כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה, באות קפ"ג. ומשום שהזהר, רוצה לרמז, ענין השיתוף של המלכות בבינה, לכן מכנה הזהר, לספירה הבינה בשם בריאה. כי מקודם שנעשה השיתוף הזה, לא היתה תמונה וצורה בבינה, ואפילו כלפי המקבלים, אלא רק במלכות לבדה). לז) וממשיך שם: אבל בתר דעביד, האי דיוקנא, דמרכבה דאדם עלאה, נחית תמן ואתקרי הוי"ה. בגין דישתמודעון ליה, במדות דיליה, בכל מדה ומדה - אבל לאחר שעשה, אותה הצורה, של המרכבה דאדם העליון, ירד ונתלבש שם. והוא נקרא בו, בצורת ד' אותיות הוי"ה, דהיינו הע"ס, כח"ב תו"מ. כי קוצו של הי' הוא כתר, י' היא חכמה, ה' היא בינה, ו' היא תפארת, ה' אחרונה היא מלכות. בכדי שישיגו אותו ית', בדרך מדותיו, דהיינו הספירות, ובכל מדה ומדה שבו. לח) ביאור הדברים: כי מבריאה ואילך, דהיינו מבינה, אחר שנשתתפה במדת הדין, שהיא מלכות, נמשכות התמונות והצורות אל המקבלים, שהן הנשמות. ולא ח"ו במקומה עצמה, אלא רק במקום המקבלים, כנ"ל. ואומר, שעשה אז, צורת המרכבה של אדם העליון, וירד ונתלבש בצורת אדם הזה. כלומר, כי כל צורתו, של גופו, של אדם, בתרי"ג הכלים, אשר לו, נמשכים מן הכלים של הנשמה. כי יש להנשמה תרי"ג כלים, המכונים רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, הנחלקים לה' חלוקות, ע"פ ד' אותיות הויה וקוצו של יוד: א. הראש שלה, הוא בחינת כתר, ב. ומפה עד החזה, הוא חכמה, ג. ומחזה עד הטבור, הוא בינה, ד. ומטבור עד סיום רגלין, הוא ב' הספירות תפארת ומלכות. וכן התורה, בכללה, נבחנת בסוד פרצוף אדם, שה"ס רמ"ח מצות עשה, כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה מצות לא תעשה, כנגד שס"ה גידין. ויש בה ה' חלוקות, שה"ס ה' חומשי תורה. וזהו המכונה דיוקנא דמרכבה דאדם עלאה, דהיינו אדם דבריאה, שהוא בינה, שממנה מתחילים אלו הכלים, להמשך במקומם של הנשמות. ומכונה "אדם העליון". כי יש ג' בחינות אדם בספירות, דהיינו: א. אדם דבריאה, ב. אדם דיצירה, ג. אדם דעשיה. אמנם, בכתר וחכמה, אין שום תמונה כלל, שיתכן לכנותה באיזה אות ונקודה, או בד' אותיות הוי"ה, כנ"ל, ולפי שמדבר כאן, מעולם הבריאה. לפיכך מדייק לומר אדם עלאה. אמנם, תזכור תמיד דברי הזהר, שאין תמונות הללו, במקומן של הספירות, בינה ות"ת ומלכות, אלא רק במקומם של המקבלים. אלא, משום שאלו הספירות, משפיעים הכלים ולבושים ההם, בגין דישתמודעון ליה במדות דיליה, בכדי שהנשמות ישיגו אותו, על ידי האור, הנמשך להם, במדה וגבול, ע"פ תרי"ג האברים שלהם, לכן אנו מכנים גם למשפיעים, בשם "אדם". אמנם שם, הם רק בבחינת צבע לבן, כנ"ל באות ח', עש"ה. לט) ולא יוקשה לך: הרי ד' אותיות הויה וקוצו של יוד, הן ה' כלים, כנ"ל. כי הכלים מכונים תמיד "אותיות". והן סוד ה' הספירות, כח"ב תו"מ, כנ"ל. הרי מפורש, שיש כלים גם בכתר וחכמה, שעליהם רומזים קש"י והיוד דהויה. והענין הוא, כי מה שאומר, התמונות והמדות, שהן הכלים, מתחילות מבריאה ולמטה, דהיינו בג' הספירות, בינה, ת"ת ומלכות בלבד, ולא בכו"ח, היינו מבחינת מהותן של הספירות. אמנם נודע, שהספירות נכללות זו מזו, ויש ע"ס, כח"ב תו"מ בכתר. וכן כח"ב תו"מ בחכמה. וכן כח"ב תו"מ בבינה. וכן בת"ת, וכן במלכות. ולפי"ז נמצא, שבכל אחת מה' הספירות, כח"ב תו"מ, נמצאות ג' הספירות, בינה ותפארת ומלכות, שמהן באים הכלים. ובזה תבין: שקוצו של יוד, שה"ס הכלים דכתר, יורה על בינה ותו"מ, הנכללים בכתר. והי' דהויה, שהיא כלי דחכמה, יורה על בינה ותו"מ, הנכללים בחכמה. באופן, שבחינת כתר וחכמה, הנכללים אפילו בבינה וזו"ן, אין להם בחינת כלים. ובחינת בינה ותו"מ, הנכללים אפילו בכתר חכמה, נוהג גם בהם כלים. ומבחינה זו, יש באמת, ה' בחינות אדם: כי הבינה ותו"מ, שבכל ה' הספירות, משפיעים בסוד מרכבה דאדם. ולפיכך: א. יש אדם מבחינת כתר, ונקרא אדם קדמון. ב. ויש אדם מבחינת חכמה, ונקרא אדם דאצילות. ג. ואדם מבחינת בינה, ונקרא אדם דבריאה. ד. ואדם מבחינת תפארת, ונקרא אדם דיצירה. ה. ואדם מבחינת מלכות, ונקרא אדם דעשיה. מ) וקרא: אל, אלקים, שדי, צבאות, אהיה. בגין דישתמודעון ליה, בכל מדה ומדה, איך יתנהג עלמא בחסד וגבורה, לפי עובדיהון דבני נשא - וקרא עצמו בשמות: "אל", "אלקים", "שדי", "צבאות", "אהי"ה". בכדי שיכירו אותו ית', בכל מדה ומדה שבו. כי עשרה שמות שבתורה, שאינם נמחקים, ה"ס עשר הספירות, כמ"ש בזהר ויקרא, אות קס"ח: א. ספירת הכתר נקראת אהי', ב. ספירת החכמה נקראת יה', ג. ספירת הבינה נקראת הוי"ה בניקוד אלקים, ד. ספירת החסד נקראת אל, ה. ספירת הגבורה נקראת אלקים, ו. ספירת ת"ת נקראת הוי"ה, ז. ב' הספירות, נצח והוד, נקראות צבאות, ח. ספירת היסוד נקראת אל חי, ט. ספירת המלכות נקראת אדנ"י. מא) דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין, איך ישתמודעון ליה, ואיך יתקיים, מלא כל הארץ כבודו - ואם לא היה מתפשט אורו ית', על כל הבריות, על ידי שנתלבש כביכול, באלו הספירות הקדושות, איך היו הבריות, זוכות להכיר אותו ית', ואיך היה מקוים הכתוב "מלא כל הארץ כבודו"? פירוש, שבזה מתרץ את החפץ האלקי, להראות אל הנשמות, כמו שבו עצמו היה, אלו השינוים שבהספירות. שהוא, בכדי ליתן מקום, להנשמות, להכרה והשגה מספקת בו ית'. כי אז יקוים הכתוב: "מלא כל הארץ כבודו". דהיינו, כמו שאמרנו לעיל, באות ל"ג, ע"ש. מב) ווי ליה, מאן דישוה ליה לשום מדה, ואפילו מאלין מדות דיליה, כל שכן לבני האדם, אשר בעפר יסודם דכלים ונפסדים - ועם כל זה, ווי למי, שישוה לו ית', לאיזה מדה. כלומר, שיאמר, שהמדה נמצאת בו ית', כשהוא לעצמו. ואפילו באלו המדות הרוחניות, שהוא מתראה להנשמות, ומכל שכן במדות גשמיות, מטבע בני אדם, שיסודם מעפר, והם כלים ונפסדים. דהיינו, כמו שאמרנו לעיל, באות ל"ד: "כי אע"פ שחפץ אלקי הוא, שהנשמות המקבלות תראינה, שהשינויים שבהן, הן במשפיע ית', עכ"ז צריך להיות ברור לנשמות, שאין בו ח"ו שום שינוי ושום מדה, אלא הוא רק חפץ אלקי, שיתדמה להם כן, בסו"ה "וביד הנביאים אדמה. ואם ח"ו יטעו בזה, אז ווי להם, כי אבדו כרגע מהשפע האלקי. ואין צריך לומר, כלפי הטפשים, שידמו לו ית', איזה מקרה, ממקרי בשר ודם, הכלה ונפסד". עכ"ל. וטוב למעיין, שישכיל כל ההמשך, של הזהר הזה, המבאר ענין עשר הספירות וג' העולמות בי"ע. ואין כאן המקום, להאריך יותר.

הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל. וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה. וצריכים להבין דבריהם ז"ל בזה שנתלה שלימות האדם על לימוד חכמת האמת, ולכאורה מאי שאני משאר דברי תורה הנגלה, שלא מצאנו בשום מקום שיהיה חיוב על האדם להבין בכל המקצועות שבתורה ושלא יושלם בחסרון מקצוע אחד בתורה, ואדרבא אמרו ז"ל "שלא המדרש עיקר אלא המעשה", ועוד אמרו ז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", וכהנה נמצא מאמרים רבים. ובכדי להשיג עומק דבריהם ז"ל בהנ"ל, מחוייבים אנו מקודם להבין בטוב טעם ודעת מה שאיתא הרבה פעמים בזוהר ותיקונים אשר אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד הוא, ולכאורה הדברים מתמיהים מאד. וטרם אבא בביאור דבריהם אודיעך כלל גדול שגדרו לנו רבותינו ז"ל על כל השמות הקדושים והכינויים הנמצאים בספרים, אמרו ז"ל וזה לשונם הזהב: כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם. פירוש: נודע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, כמו דאיתא במאמר "פתח אליהו" בתחילת ה"תיקוני זוהר", אשר ע"כ בעצמות הבורא ית' וית' אפילו ההרהור אסור ואצ"ל הדיבור, וכל השמות שאנו מכנים אותו ית', אינם על בחי' עצמותו ית' אלא רק על אורותיו המתפשטים הימנו ית' לתחתונים. אפילו השם הקדוש "אין סוף" המובא בספרי הקבלה הוא ג"כ בחי' אור המתפשט מעצמותו ית', אלא כיון שגדר אורו ית' המתפשט מעצמותו להיות מושג לתחתונים בבחי' אין סוף, ע"כ נגדרהו בשם הזה, אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם. וכל מתחיל להשכיל בחכמת האמת מחויב להעלות על דעתו כלל גדול הנ"ל, טרם כל עיון בספר קבלה, אשר בעצמותו ית' אפילו הרהור אסור דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואיך נאמר בו ח"ו שם ומלה שהיא מורה השגה. משא"כ, בהארותיו ית', המתפשטין הימנו ית', שהם כל השמות הקדושים והכינויים המובאים בספרים, אדרבה מצוה גדולה לדרוש ולחקור, והוא חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא. ואיתא במדרשי חז"ל ובזוהר ותיקונים בכ"מ, אשר כל העולמות העליונים וכל הספירות הקדושות דה' עולמות א"ק ואבי"ע בכמותם ואיכותם, כל זה הוכן מכל מראש רק להשלמות בני ישראל, כי נשמת איש הישראלי היא חלק אלוקי ממעל, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", שעלה ברצונו הפשוט להנות לנשמות בדרך שכר טרחתם חלף עבודתם, אשר לסיבה זו התפשטה לפניו כל המציאות בדרך השתלשלות עילה ועלול זו מזו, בירידת המדרגות דרך העולמות א"ק ואבי"ע עד שלסופם הוציאו ב' בחי' מלובשות זו בתוך זו, דהיינו נשמה מגנזי מרומים מתפשטת ומתלבשת בגוף גשמי. וכמו שמהות המציאות התפשט עד הדיוטא התחתונה שהוא גוף הגשמי בעל נשמה, כמו כן נעשה ההשתלשלות בדרך עילה ועלול בבחי' מהות קיום של המציאות הנ"ל שהוא דרכי השפעותיו המשתלשלין דרך המדרגות, באופן שאור העליון גבוה מעל גבוה יהיה סופו להתפשט ולבא להנשמה המלובשת בגוף הגשמי בעוה"ז, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את הויה ולא ילמדו עוד איש את חבירו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם" והבן. ואיתא בחז"ל ובספר הזוהר ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה", דכל הסיפורים והחוקים והמשפטים הכל הוא שמותיו ית' הקדושים. ולפי המתבאר לעיל, שכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם, תבין היטב, שסוד שמותיו של הקב"ה הקדושים הם סוד ההשגות המתפשטות הימנו ית' וית' לעבדיו הנביאים והצדיקים, לכל אחד לפי מהללו, בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד, שסגולתה לזכך גופותינו ולהגדיל נשמתינו בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה ומצוותיה בבחי' שמותיו ית', שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא, אמנם גם בעוה"ז, ע"ד שאיתא בגמרא "עולמך תראה בחייך" והבן. ובזה מתבאר לנו מה שבכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות - "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצות - "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחוייב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עיצות איך שיזכה סוף סוף לבא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שאיתא בגמ' "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל". אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצוה הזאת, שז"ס "נר מצוה ותורה אור", ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין", דומה לאדם המפקיד אבנים טובות ומרגליות בכלי, ואומר לאוהבו קח לך הכלי, אמנם תשמור אותו מן הגנבים והלסטים, ונמצא שכל המדובר ביניהם הוא מהכלי לבד, אבל עיקר הכוונה היא על האבנים הטובות המופקדות שמה, ודו"ק היטב. ונודע בספרי הקבלה, שסוד שם הקדוש "הקדוש ברוך הוא" או "קודשא בריך הוא" המובא בחז"ל ובזוהר, שהוא קאי על שם הויה, ששם הקדוש הזה כולל כל השמות הקדושים עד גבוה מעל גבוה. ולפיכך נמצאנו למדין ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא", דאע"ג לעיני ההמון לא נראה בתורה אלא סיפורים וחוקים ומשפטים לבד, אמנם כבר ביארתי ש"תפוחי זהב במשכיות כסף" דע"כ נקראים תרי"ג פקודין כנ"ל, וכמו שאמרו ז"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" כנ"ל. וא"כ התורה וקב"ה חד הוא, אלא בסוד כלל ופרט, שקוב"ה הוא כלל כל השמות ואור כולל, והתורה נחלקת לתרי"ג אורות, ונמצא שכולם יחד הוא אחד וסוד קוב"ה עצמו וד"ל. עתה נשאר עוד לנו לבאר בחי' ישראל, וצריך שתבין מתחילה ענין הריבוי בצורות נבדלות ברוחניות, דהיינו איך ובמה המה מתחלקים ונבדלים זה מזה (*הג"ה), כי דברים הגשמיים נבדלין בסכין וכדומה, או המקום והזמן מפריד ומבדיל ביניהם, מה שלא יתכן לחשוב כזה ברוחניות, באשר, שהמה למעלה מן המקום והזמן כנודע. אולם תדע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו". ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב. ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול וירדה מדרגא לדרגא עד שהיא ראויה לבא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצותיה, נמצאת מתעלית מדרגא לדרגא, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחי' שמותיו של הקב"ה שה"ס תרי"ג פקודין כנ"ל. ועכשו הנך רואה בעיני שכלך, שאוריתא וישראל חד הוא, דכל ההבדל בין התורה ובין הנשמה הוא רק מכח שינוי צורה הנמצא בנשמה, שנתמעטה בבחי' אור קטן עד למאוד, והתורה הוא אור פשוט המתפשט ממהותו ית', שרוממותו עד אין קץ כנ"ל, דאוריתא וקב"ה חד הוא. אמנם לעת השתלמות הנשמה בכל קומתה, והיא מקבלת התורה בסוד שמותיו ית', דהיינו, שמשגת כל האור המופקד בתורה ומצוות, נמצא ממילא, שאור הנשמה שוה הוא אל אור התורה, דהא כבר השיגה כל האור שבתורה. דכל עוד שיש איזה מיעוט בהשגת חלק קטן ודק מן כללות אור התורה, עדיין נחשבת לאינה שלימה, משום דכל כללות אורה הוכן בשביל הנשמות, ע"ד שביארתי לעיל ד"כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם", וכיון שהוכן האור להשגת הנשמה, והנשמה לא השיגה את כולה, נמצאת אינה שלימה, ע"ד "אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד", שודאי הוא רשע גמור, אמנם תשפוט כזה בקיום התורה מצוות בהשגת תרי"ג הפקודין, שעכ"פ אינה שלימה בחסר לה דבר אחד גדול או קטן, וע"כ לעת קץ שסופה לבא לכלל השלימות, שהיא השגת כל אור התורה, ממילא לא נמצא אז שום שינוי צורה בין אור הנשמה לאור התורה. וממילא מתבאר לך בטוב טעם, שאוריתא וישראל חד הוא ממש, משום דאין ביניהם הבדל ושינוי צורה, נמצאים אחד ממש, ודו"ק בזה מאוד כי דברים דקים המה. וכיון שכבר הוכחנו לדעת שקוב"ה ואורייתא חד הוא (עיין לעיל), וכאן הוכחנו שאורייתא וישראל חד, א"כ נמצא ברור שאורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". המתבאר לנו מכל הנ"ל אשר יש ב' חלקים בתורה ומצוות, הא' הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל שהם בחי' קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג עיטין, שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל. וחלק הב' הוא קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג פקודין, שהוא ענין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות. וערך חלק הב' על חלק הא' כערך השמים על הארץ, כי חלק הא' הוא רק בחי' הכנה, וחלק הב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה. ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם. והקשינו: מאי שנא מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל. ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל. והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול. ובזה יתורץ לך מה שיש להקשות על ביאור הזה בכלל, דמי אני ומי אבותי, אשר זכיתי לעשות ביאור בהרחבת הדעת על סודות חתומים שבזוהר וכתבי האר"י, ולמה לא מצאנו עד היום הזה שום מבאר בחכמה זו בהתגלות כמותי? ובהנ"ל תבין מפני שדורינו זה הוא עקבתא דמשיחא ממש, אשר כולנו עומדים על מפתן התיקון השלם, אשר כל המניעה היא עזיבת חכמת האמת השוררת בדור הזה עד לקצה, מסבת קושי הלשונות והענינים המפוזרים, שאין דעתו של אדם. .. בלי דעת. עוד נוסף על כולם הוא קטנות הדעת וטרדות המרובות הנוהג בדורינו זה, וע"כ ברצות ה' להחיש פדות נפשינו גלגל זכות על ידי לגלות השיעור שבביאור הזה וחפץ ה' הצליח בידי. ועוד סבה היתה לי מה שבאתי לביאור גילוי הזה, ע"ד שאיתא בזוהר "חייב אדם למילף זעיר מן שטותא" בסו"ה "כיתרון האור מתוך החושך", כי אחרי בלותי במדינת פולין בעיר וארשא סגור ומסוגר בד' אמותי, דבר לא היה לי עם חשכת סביבותי, היתה לי עדנה, ונתישבתי בירושלים עיה"ק תובב"א. וכבואי פה עם הבריות ראו ראיתי בעוני עמי, עניות הדעת ושחוק הכסילים עלה עלי כקול הסירים תחת העיר לשקץ ולרמש על נשמת בית מאוינו, מדברים סרה על ה' ועל תורתו ועל עמו קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם, וזכות הוא לפטפט פטומי מלים בדברים ככתבם באמונה שלימה שהם דברים קדושים שבזה תושלם עלינו כונת הבריאה, וכשיתרבו העוסקים בהדברים ככתבן באמונה שלימה, מיד ייתי מלכא משיחא כי יושלם בזה כל התיקון ותו לא מידי ח"ו. עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ, ושאלתים אם למדו אצל רב שהיתה לו השגה בפנימיות הדברים, וענו לי - חס מלהזכיר, אין כאן שום פנימיות זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא מידי ח"ו. ושאלתים אם הרח"ו ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי - ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו, וענו לי - ודאי לא ידע פנימיות יותר הימנו כלום, וכל מה שידע מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל וכן הגיעו אצלינו. וצחקתי מאד עליהם, דא"כ איך נתחברו הענינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת, וענו לי - אשר חיבור הענינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם כי אפס בי כח הסבלנות לעמוד אצלם. והנה בראותי אשר שטותם זה מצא שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לככוש את המלכה עמי בבית", וכבר שפך הזוהר הק' מרה על כחש החטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו"ש בפ' "וירא" דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים הרי נמצא ג"כ בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי ע"ש. ומה היו אומרים בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעוה"ז, אלא פטומי מילים בעלמא, הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם. וחז"ל אמרו שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה - עשאוני בניך שיר בבתי משקאות וכו', והמה אפילו דמות שיר אינם עושים מהתורה רק דיבורים מבהילים לכל שומע וכדי בזיון וקצף, ועוד מבקשים שכר כפנחס באמרם שבאמונה שלימה המה עושים, ועליהם הכתוב אומר "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק הימני" שזוהי סבת החורבן דבית ראשון, ועדיין השטן מרקד ביננו דוקא בעקבתא דמשיחא שהוא זמן תכלה דרזין דאורייתא, וקנאת ה' צבאות באה כאש בעצמי לא תכבה, אשר מסבתה נתהותה בקרבי התעוררות לגלות את השמלה בשיעור כזה אשר ידעו שיש חכמה בישראל, וסבה זו לקחה בי חלק גדול בין יתר הסבות העקריות שבגללם באתי לידי ביאורי זה. Ž*הג"ה: וצריך שתבין בכל תכלית וכל מטרה שהיא פשוטה בתכלית הפשטות, אמנם כל החידוד והחכמות והרבות הענינים מתהווים בההכנה עד שבאים להמטרה. עד"מ כשרוצה אדם לשבת בבית צריך לחכמות וחידודים בצורת התוכנית ובצורת ההמצאות ובכמות ובאיכות החדרים והקנינים, וסוף מטרתו אינה אלא בחי' פשוטה - לשכון שם. וז"ס הכתוב "כתפארת אדם לשבת בית", שהוא מחשבה פשוטה בלי מושכלות וריבוי כלל ובלי חידוד אלא רצון פשוט. ודע שכל החידוד שיש במושכלות המה לפי רוב הטעויות הראויות ליפול בדבר האמת, אמנם דבר האמת בעצמו הוא פשוט בלי חידוד כלל. ויש סוד בזה אשר זהו עיקר החומה של ברזל המפסקת ביננו ואבינו שבשמים, כי יש לך דברים הנסתרים מחמת גודל עומק ורום שבהם, ויש לך דברים הנסתרים מחמת דקות (הנמרצת), עד"מ כזבובים הפורחים באויר שאינם נראין לעין מפני דקותם. וכיון שאורו ית' אור פשוט כזה, אשר שכל האדם שאינו מרגיש זולת שיעור של מהות ע"כ אינו תופס פשוט, כמו דברים קטנים מזה השיעור שצריך לכלי ממש שבראיה, כי עומק רום ועומק רוחב הגם שאין כולם נתפשים אבל מושג לך עכ"פ זה המקצת הקרוב, משא"כ דברים הדקים דומה לך כמו שאינם במציאות כלל כי אינך משיג אפילו מקצתם.

א) בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול, לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת, בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד, שלא תשתכח ח"ו מישראל. והנה, כשאני מתחיל לדבר, על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא, שאלתו הראשונה: למה לי לדעת, כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים בשמותיהם, האם לא אוכל, לקיים כל התורה כולה, בפרטיה ודקדוקיה, בלי ידיעות הללו? שנית ישאל: הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה, למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים. ומי הוא, שיוכל לרמות את עצמו, שכבר גמר כל התורה הנגלית, ורק תורת הנסתר חסרה לו? שלישית, הוא מפחד, שלא יחמיץ ח"ו, מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים, שנטו מדרך התורה, בסבת העסק בקבלה. וא"כ הצרה הזאת, למה לי? ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה, על לא דבר? רביעית: אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה, אלא לקדושים משרתי אל, ו"לא כל הרוצה ליטול את השם, יבא ויטול"? חמישית, והוא העיקר: כי קיימא לן בכל ספק, אשר פוק חזי מאי עמא דבר, ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי, כולם המה עמי בדעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק, מוטב ללמוד דף גמרא, במקום העסק הזה? ב) אכן, אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד, בטוח אנכי, שכל השאלות והספיקות הללו, יתעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מהנה? והן אמת, שכבר נלאו חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר, בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא, אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים, היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא, התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת, בזרמי החיים, כדאתמול. ג) אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב: "טעמו וראו, כי טוב ה'". כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים. והמה הרואים ומעידים "כי טוב ה'", כמ"ש חז"ל, שברא העולמות, כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. אבל ודאי, מי שעדיין לא טעם, את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש "כי טוב ה'", כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השי"ת, בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו. וע"כ, אין לו עצה אחרת, אלא לילך ולקיים, התורה והמצות כהלכתם. וז"ש בתורה (פרשת נצבים): "ראה, נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו, אלא המות והרע. פירוש, כמ"ש חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים "מתים", משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים, שסובלים בשביל השגת קיום חייהם, עולה פי כמה מרובה, על קצת התענוג, שמרגישים בחיים הללו. אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות, אשר בקיומה, אנחנו זוכים בחיים האמתיים, השמחים ומשמחים לבעליהן, כמ"ש: "טעמו וראו כי טוב ה'". וע"כ אומר הכתוב: "ראה, נתתי לפניכם היום, את החיים והטוב", מה שלא היה לכם, במציאות כלל, קודם נתינת התורה. וזהו שמסיים הכתוב: "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". שלכאורה הלשון מכופל: ובחרת בחיים, למען תחיה. אלא הכונה על החיים, בקיום תורה ומצוות. שאז חיים באמת. משא"כ חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות. וז"ש חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים", כמבואר. וז"ש הכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך". כלומר, שחיים בלי תורה, לא לבד, שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא, גם אינו יכול להנות לאחרים. כלומר, אפילו בבנים שמוליד, אין לו נחת. להיות גם חיי הבנים האלו, קשים ממות. ואיזו מתנה הוא מנחיל להם? אמנם, החי בתורה ומצוות, לא רק שזכה, ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים, ולהנחילם מהחיים הטובים הללו. וז"ש: "למען תחיה אתה וזרעך", כי יש לו תענוג נוסף, בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם. ד) ובאמור, תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת בחיים", הנ"ל (עי' שם בפירוש רש"י ז"ל), וז"ל: אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך, חלק יפה בנחלתי". ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: "את זה ברור לך?" ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך". שלכאורה, הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. א"כ, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השי"ת, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב. וזה מפליא מאד, דא"כ, היכן הבחירה שבאדם? ובמבואר, תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו ית', גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם, היא רק לענין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה. ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג ודאי בחירה, להתחזק בדרך הטוב, בכל מיני אמצעים ותחבולות. ויעשה, כל מה שתמצא ידו, לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך. ולא יפול ח"ו, תחת משאו באמצע הדרך. ה) וע"פ המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא". ויש לשאול, על דבריהם אלו: מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד, מספיק לגמרי, בחכמות הללו, לזכות בהן, וחכמת התורה, אע"פ שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של "פת במלח וחיי צער וכו'"? וסיומם של הדברים, מפליא עוד יותר, שאמרו: "אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי בשלמא בעולם הבא, אפשר שיהיה טוב לי. אכן בעוה"ז, בעת שאני מסגף עצמי, באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו: "אשריך בעולם הזה". הכאלו חיים, "מאושרים" יקראו, במובן שבעולם הזה? ו) אמנם, לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות, כהלכתן, בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לצורך הנאתו עצמו - אי אפשר לבא לזה, אלא בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף. והתחבולה הראשונה היא: להרגיל עצמו, שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, שבצרכי קיום גופו. שהם: אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים. באופן, שיסלק את עצמו לגמרי, מכל הנאה, המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו. עד שחיי צער, יחיה פשוטו כמשמעו. ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו, שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו, מעתה, לעסוק בתורה ולקיים המצוות ג"כ בדרך הזה, דהיינו, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו במשהו. וכשזוכה בזה, אז זוכה לטעום, את החיים המאושרים, המלאים מכל טוב ועונג, בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו): "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו'. ומתגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכו'", עש"ה. ועליו הכתוב אומר: "טעמו וראו, כי טוב ה'", כמבואר לעיל, שהטועם טעם, העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה, בעצמו, את כונת הבריאה, שהיא, רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח, במספר שנות החיים, שהעניק לו השי"ת, וכל העולם כולו כדאי לו. ז) עתה תבין, את שני הצדדים, שבמטבע של העסק בתורה ומצות: כי צד הא' - הוא דרכה של תורה. כלומר, ההכנה הרבה, שהאדם צריך להכין את טהרת גופו, בטרם שיזכה, לעצם קיום התורה והמצות. ואז בהכרח, שעוסק בתורה ומצות שלא לשמה, אלא בתערובות של להנאתו עצמו, שהרי, עדיין לא הספיק לזכך ולטהר את גופו, מהרצון לקבל הנאות, מהבלי העולם הזה. ובעת הזאת, מוטל עליו, לחיות חיי צער ולעמול בתורה, כנ"ל במשנה. אכן, אחר שגמר והשלים, את דרכה של תורה, וכבר זכך גופו, ומוכשר לקיים התורה והמצות לשמה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הרי הוא בא לצד השני של המטבע - שהוא חיי עונג ושלוה רבה, שעליה היתה כונת הבריאה "להיטיב לנבראיו". דהיינו, החיים המאושרים ביותר, שבעוה"ז ועוה"ב. ח) והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול, בין חכמת התורה לשאר חכמות העולם: כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל, את החיים שבעוה"ז. כי אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים, שהולך וסובל במשך ימי חייו. ע"כ אינו מוכרח לתקן גופו, ודי לו בעמל שנותן בעדם. כמו כל קניני העולם הזה, הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם. משא"כ עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא, להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל, כל אותו הטוב, שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", ע"כ ודאי, שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי, לאותו הטוב האלקי. ט) גם נתבאר היטב, מה שאומרת המשנה: "אם אתה עושה כן, אשריך בעוה"ז". כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה, המאושרים, אינם מוכנים, אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה. באופן, שענין הסיגופים, של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים, רק בעת היותו, בדרכה של תורה. כי על כן, דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה". ואחר שגמר דרך זו, של שלא לשמה, בחיי צער וסיגופים, מסיימת המשנה: "אשריך בעוה"ז", כי תזכה לאותו האושר והטוב, שבכונת הבריאה. וכל העולם כולו, יהיה כדאי לך. דהיינו, אפילו העוה"ז. ומכל שכן, לעולם הבא. י) וז"ש בזוהר (בראשית דף ל"א ע"ב. בזוהר ע"פ הסולם, בראשית א', אות שמ"ח. בחילופי גרסאות) על הכתוב: "ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור", - יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא". פירוש, כי מעשה בראשית, בצביונם נבראו, ובכל קומתם נבראו, כמ"ש חז"ל. דהיינו, בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור, שנברא ביום א', יצא בכל שלימותו, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות "יהי אור". אלא, כדי להכין מקום בחירה ועבודה, עמד וגנזו לצדיקים, לעתיד לבא, כדברי חז"ל. ע"כ אמרו בלשונם הצח: "יהי אור לעולם הזה". אמנם, לא נשאר כן, אלא: "ויהי אור לעולם הבא". כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה, זוכים בו, רק לעתיד לבא, שפירושו, בזמן העתיד לבא, אחר גמר הזדככות גופם, בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא, גם בעולם הזה, כמ"ש חז"ל: "עולמך תראה בחייך". יא) אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב". הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה". יב) אבל יש להרהר לכאורה, אחר דבריהם אלו: הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם, העסק בתורה, שיזכו, על ידי המאור שבה, לבא לשמה. אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת, ובתורה, ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה, מחמת שהשי"ת צוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנ"ר ליוצרו. ואם, אחר כל טרחתו, בעסק התורה והמצות, יוודע לו, שלא הגיעה לו, ע"י העסק והטורח הגדול הזה, שום הנאה ותועלת פרטית, הוא מתחרט, על כל יגיעתו שיגע, מטעם שאינה את עצמו מתחילתו, שכסבור, שגם הוא יהנה מטרחתו - כגון זה "שלא לשמה" נקרא (כמ"ש בתוספות, רה"ש, דף ד', ד"ה "בשביל"). ואעפ"כ, התירו חז"ל, את תחילת העסק בתורה ומצות, גם שלא לשמה. מטעם, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה, כמבואר לעיל. אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה, לא זכה עדיין, לאמונת השי"ת ותורתו, אלא מתגורר בספיקות ח"ו, לא עליו אמרו חז"ל, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולא עליו אמרו (במ"ר בפתיחתא דאיכה, ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, ד"ה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", איכה רבה פתיחה ב), שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב. כי המאור שבתורה, אינו מאיר, אלא לבעל אמונה. ולא עוד, אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו. אבל למחוסרי אמונה ח"ו, היא להיפך, כמ"ש: "למשמאילים, בה סמא דמותא" (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה, ונחשכות עיניהם. יג) וכבר משלו חכמים, משל נאה, על ענין זה, על הפסוק (עמוס ה): "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור?". משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו, תרנגול לעטלף: "אני מצפה לאורה, שאורה שלי הוא. ואתה, למה לך אורה?" (סנהדרין צ"ח ע"ב). ודו"ק מאד. ומובן היטב, שאותם הלומדים, שלא זכו, מתוך שלא לשמה לבא לשמה, היינו משום, שהם מחוסרי אמונה ח"ו, וע"כ לא קבלו, שום מאור מהתורה, ועל כן בחשכה יתהלכון, וימותו ולא בחכמה. אבל אותם, שזכו לאמונה שלמה, מובטחים בדברי חז"ל, שמתוך שמתעסקים בתורה, אפילו שלא לשמה, המאור שבה מחזירם למוטב, ויזכו, גם בלי הקדם של יסורים וחיי צער, לתורה לשמה, המביאה לחיי אושר וטוב, בעוה"ז ובעוה"ב, כנ"ל. ועליהם הכתוב אומר: "אז, תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ". יד) ומעין ענין הנ"ל, פירשתי פעם את מליצת חז"ל: "מי שתורתו אומנותו". אשר בעסק תורתו, ניכר שיעור אמונתו: כי "אומנתו" אותיות "אמונתו". בדומה לאדם, שמאמין לחבירו, ומלוה לו כסף. אפשר, שיאמין לו, על לירה אחת. ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר, שיאמין לו, עד מאה לירות, אבל לא יותר מזה. ואפשר, שיאמין לו, אפילו להלוות לו, את חצי רכושו, אבל לא את כל רכושו. ואפשר גם כן, שיאמין לו, על כל רכושו, בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה, נחשבת לאמונה שלימה. אבל באפנים הקודמים, נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית, אם פחות אם יותר. כך אדם: אחד מקצה לו, מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת מיומו, לעסוק בתורה ובעבודה. והשני מקצה לו, שתי שעות, לפי מדת אמונתו בה'. השלישי, אינו מזניח אפילו רגע אחד, משעת הפנאי שלו, מבלי לעסוק בתורה ובעבודה. הוי אומר, שרק האחרון, אמונתו שלמה היא, שהרי מאמין להשי"ת, על כל רכושו. משא"כ הקודמים, עדיין אין אמונתם שלמה לגמרי, כמובן. ואין להאריך בכגון זה. טו) והנה נתבאר היטב, שאין לו לאדם, לצפות, שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה, יביאהו לשמה, רק בזמן, שידע בנפשו, שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי. כי אז "המאור שבה, מחזירו למוטב", ויזכה ל"יום ה', שכולו אור". כי קדושת האמונה, מזככת את העינים של האדם, שתהנינה מאורו ית', עד ש"המאור שבתורה מחזירו למוטב". אמנם, מחוסרי אמונה, דומים לעטלפים, אשר לא יוכלו להסתכל באור היום. כי נהפך להם, אור היום לחושך, נורא יותר מחשכת ליל. כי אינם ניזונים, אלא בחושך הלילה. כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה'. ע"כ נהפך להם האור לחושך, ו"סמא דחיי" נהפך להם ל"סמא דמותא". ועליהם אמר הכתוב: "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור". אלא, שצריכים מקודם, להשתלם באמונה שלמה, כמבואר. טז) ובאמור, מתורצת קושית התוספות (תענית, דף ז', ד"ה "וכל"), דאמרינן שם: "כל, העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים. וכל, העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות". והקשו: והלא אמרינן: "לעולם יעסוק אדם בתורה, אע"ג שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ולפי המבואר, יש לחלק בפשטות, כי כאן, בעוסק בתורה "לשם מצות לימוד התורה", עכ"פ להיותו מאמין בשכר ועונש, אלא שמשתף הנאתו ותועלתו עצמו, עם הכונה דלעשות נ"ר ליוצרו, ע"כ "המאור שבה מחזירו למוטב", ובא לשמה. וכאן, בעוסק בתורה שלא "לשם מצות לימוד התורה", כי אינו מאמין בשכר ועונש, בשיעור הזה, עד שבשבילה יתיגע כל כך, אלא רק לשם הנאתו עצמו מתיגע, ועל כן נעשית לו סם המות, כי "האור שבה נהפך לו לחושך", כמבואר. יז) ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש: "רפאות תהי לשרך, ושקוי לעצמותיך" (משלי ג', ח'). ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים לבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות, כ"ד). ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (ב"ב דף ט"ז, ע"א): "אמר רבא, ביקש איוב, לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו: "רבש"ע, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך?" ופירש"י שם: "בראת צדיקים, על ידי יצר טוב, בראת רשעים, על ידי יצר הרע. לפיכך, אין ניצול מידך. כי מי יעכב? אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב [ומה השיבו לו חבריו של איוב]: "אף אתה תפר יראה, ותגרע שיחה לפני אל. ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין (איוב ט"ו). ופירש"י שם: "ברא לו תורה, שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הלכך לאו אנוסין ננהו [ולכן לא אנוסים הם], שהרי יכולין להציל עצמן (קידושין דף ל'), ע"ש ודו"ק. יח) וזה ברור, שאינם יכולים, לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו, שקבלו התבלין הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות ח"ו, ועדיין היצר הרע לא נמוח. כי הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל. ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא: או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, כאמור. ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד. ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין, בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין". כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת, ח"ו. ודו"ק. יט) ובכל, המתבאר עד הנה, הסרתי תלונה גדולה, ממה שתמהים על דברי הרח"ו ז"ל, בהקדמתו על שער הקדמות מהאריז"ל, וכן נדפס בתואר הקדמה על ספר העץ חיים. וזה לשונו: "ואמנם, אל יאמר אדם, אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה, מקודם, שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד. כי כבר אמרו רבותינו ז"ל, אל יכנס אדם לפרדס, אלא אם כן, מלא כריסו בבשר ויין. והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, שאין לה שכר ומעשה וחשבון, עד היותה מתקשרת בתוך הגוף, בהיותו שלם, מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות. וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה ותלמוד בבלי, ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה - הרי זה דומה לגוף, היושב בחושך, בלי נשמת אדם, נר ה', המאיר בתוכו. באופן, שהגוף יבש, בלתי שואף ממקור חיים וכו'. באופן, שהת"ח, העוסק בתורה לשמה, צריך שיעסוק מתחילה, בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד, כפי מה שיוכל שכלו לסבול. ואחר כך יעסוק, לדעת את קונו, בחכמת האמת. וכמו שצוה דוד המלך ע"ה, את שלמה בנו, דע את אלקי אביך ועבדהו. ואם האיש הזה, יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב לו, שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחכמה זאת, ויעסוק בחכמת האמת. וז"ש, מכאן לתלמיד, שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (חולין דף כ"ד). ואמנם, כל איש, שהוא קל לעיון, מחויב לתת חלק, שעה או ב' שעות, ביום, בעיון ההלכה, ולכוין ולתרץ הקושיות, הנופלות בפשט ההלכה וכו'". עכ"ל הקדוש שם, מלה במלה. כ) והנה, לכאורה, דבריו אלו מתמיהים מאד, כי אומר, שבטרם הצליח בלימוד הנגלה, ילך ויעסוק בחכמת האמת, שהוא בסתירה לדברי עצמו הקודמים, שחכמת הקבלה בלי תורת הנגלה, היא כנשמה בלי גוף, שאין לו מעשה וחשבון ושכר. והראיה, שהביא, מתלמיד שלא ראה סימן יפה וכו', היא עוד יותר תמוהה: וכי אמרו חז"ל, שיניח, משום זה את לימוד התורה, ח"ו? - אלא ודאי, להזהיר אותו, להסתכל על דרכיו, ולנסות אצל רב אחר, או במסכת אחרת. אבל ודאי, לא בשום פנים, לעזוב התורה ח"ו, ואפילו תורת הנגלה. כא) ועוד קשה הן, בדברי הרח"ו ז"ל, והן בדברי הגמרא. דמשמע מדבריהם, שצריך האדם, לאיזו הכנה והצטיינות מיוחדת, כדי לזכות בחכמת התורה. והלא אמרו חז"ל(מדרש רבה, פ' "וזאת הברכה"): "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה, דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי, ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו". הרי, שאין צריכים כאן, לשום הצטיינות מוקדמת, אלא רק בסגולת יראת השם וקיום המצוות בלבד, זוכים לכל חכמת התורה. כב) אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו, כעצם השמים לטוהר. כי מה שכתב: "מוטב לו, שיניח את ידו הימנו, אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה, על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". כלומר, שעמל ויגע, בתורת הנגלה, ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד, ולא נמוח כלל. כי עדיין לא ניצל, מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל, בביאור "בראתי לו תורה תבלין", עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו, ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר, להמשיך המאור שבתורה, בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה, לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו, גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה, קשה וכבד מאד, לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת, בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה. ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה, בעיון התלמוד עצמו. ואיך יוכל לזכור עוד, בשעת הלימוד, בהשי"ת? כי להיות העיון הוא, בנושאים גשמיים, הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו, עם הכוונה להשי"ת, בבת אחת. ולכן, מיעצו, לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו, לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה. ואז, כמובן, יוכל לכוין, דעתו ולבו, להשי"ת, בשעת לימוד, בלי טורח. ואפילו הוא קשה העיון ביותר. כי העיון, בנושאים של החכמה, והשי"ת, הם אחד. וזה פשוט מאד. כג) ולפיכך, מביא ראיה יפה, מדברי הגמרא: "מכאן, לתלמיד, שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה". כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו? - ודאי אין זה, אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד. ולא משום חסרון כשרון אליה. כי חכמת התורה, אינה צריכה לשום כשרון, אלא, כמ"ש במדרש הנ"ל: "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה, דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי, ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי, שצריך זמן, להרגיל את עצמו, במאור שבתורה ומצוות. ואיני יודע, כמה? ויכול אדם לצפות כן, בכל שבעים שנותיו. לפיכך, מזהירה אותנו הברייתא (חולין, כ"ד), שאין לצפות יותר מחמש שנים. ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין, דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי, לזכות בחכמת התורה. ואם לא ראה סימן יפה, בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו, בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו, איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה, לבא לשמה, ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה. אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב, ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה. ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה, ולא הצליח. ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה, הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל. עש"ה. כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר, מלימוד התורה הנגלית, בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, "כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". ע"כ מחויב בהכרח, לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו, שלא יכשל למעשה. אלא, כל המדובר כאן, הוא רק בעיון בחכמת התורה הנגלית, לכוין ולתרץ הקושיות, הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו. דהיינו, חלק הלימוד שבתורה, שאינה באה לכלל מעשה. ולא כלל בהלכות למעשה. אכן, אפשר להקל בזה, ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות. וגם זה צע"ג. כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל, תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף, אלא בהיותו שלם, מתוקן במצות התורה, בתרי"ג מצות. כה) עתה תראה, איך כל הקושיות, שהבאנו בתחילת ההקדמה, המה הבלי הבלים, אלא המה הם, המכמורים, שפורש היצה"ר, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה. ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם, שיכולים לקיים כל התורה כולה, גם בלי ידיעת חכמת הקבלה - הנה אני אומר להם: "אדרבא, אם תוכלו לקיים, לימוד התורה וקיום המצוות, כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם "נשמת אדם תלמדנו", כי אז מתגלים לכם, כל רזי תורה, כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים. אלא, אם עדיין אתם עומדים, בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, א"כ יש לי לשאול אתכם: כמה שנים אתם עוסקים כן? אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים, לדברי תנא קמא, או תוך שלוש השנים, לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות. אבל, אם עבר עליכם, העסק בתורה שלא לשמה, יותר מג' שנים לדר"י, וה' שנים לת"ק, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד, בדרך הזה, שאתם דורכים. ולמה לכם, להשלות נפשכם, בתקות שוא, בשעה, שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה, דבר אחד עם השי"ת עצמו. עי' היטב לעיל. כו) וכן נמשש, את הקושיא השניה, במ"ש, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים - הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל. אמנם ודאי, שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה, אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים. משא"כ, אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל. וא"כ, מוכרחים אתם, לנסות הצלחתכם, בלימוד הקבלה. כז) עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א' - הוא הנקרא "סתרי תורה", שאסור לגלותם, זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית, שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר, מכנים החלק הזה, בשם "ג' ספירות ראשונות. כתר, חכמה, בינה". ומכונה ג"כ בשם "ראש הפרצוף". חלק שני - הוא הנקרא "טעמי תורה", שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר בשם "ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף". ומכונה ג"כ בשם "גוף של הפרצוף". כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות "ראש הפרצוף". וז' ספירות התחתוניות, מכונות בשם "גוף הפרצוף". ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות, בשמותיהן הנ"ל. וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים והן בתחתונים, כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר, בע"ה. והטעם, שז' ספירות התחתוניות, שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב "חיך אוכל יטעם". כי האורות, המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים". והמלכות דראש, מכונה "חיך". ומשום זה, נקראים בשם "טעמי תורה". כלומר, המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש. אשר משם ולמטה, אין שום איסור לגלותם. ואדרבא, שכר המגלה אותם, גדול לאין קץ ולאין שיעור. אכן, ג' הספירות הראשונות הללו, וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות, או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות, שאך אפשר לחלק. באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק "סתרי תורה", שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות, שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק "טעמי התורה", אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה. כח) ומקור הדברים הללו, תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג): "והיה סחרה, ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה', יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'. מאי, למכסה עתיק? זה המכסה דברים, שכיסה עתיק יומין. ומאי נינהו? סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים, שכיסה עתיק יומין. מאי נינהו? טעמי תורה. ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל: "עתיק יומין" זה הקב"ה. דכתיב: "ועתיק יומין יתיב". "סתרי תורה", הוא מעשה מרכבה ומעשה בראשית. ופירושו של שם, כדכתיב: "זה שמי לעלם. "והמכסה", היינו, שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש ב"אין דורשין:" "זה המגלה דברים, שכיסה עתיק יומין". והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה. ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם. ומי שמגלה אותם, זוכה, למה שאמר בפסוק זה". עד כאן לשונו. כט) הרי לך במפורש, ההפרש הגדול, בין: סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם, בגמרא, בפירוש הכתוב), בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם, טעמי התורה, אשר המשיגם, נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים. והאיכא דאמרי, לא פליגי, אלישנא קמא. אלא רק משמעות דורשין, איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא, דורשין סיפא, דקרא "ולמכסה עתיק", וע"כ מפרשין השג השכר הגדול, על מכסה את סתרי התורה. והאיכא דאמרי דורשין, רישא דקרא "ולאכול לשבעה", שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה "וחיך אוכל יטעם". כי אורות הטעמים, מכונים "אכילה". וע"כ מפרשים השג השכר הגדול, הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה. אבל, אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות, ואת טעמי התורה חייבים לגלות. ל) הרי לך, תשובה ברורה, על הקושיות, הרביעית והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל, וגם בספרים הקדושים, ש"אין מוסרים אותה, אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו'", היינו את אותו החלק, שנקרא "סתרי תורה", שהוא בחינת, ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה, אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה, שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם. כי הם הדברים, שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא. ואדרבא, אמור אתה, אם אפשר להרהר, ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים, והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה, משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית, ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה, אשר נעשה, למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה. כי אין לך גילוי, גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע, מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות, שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו. ואם כן, אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה. וח"ו להרהר, אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו, אפילו כקוצו של יוד, על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במסכת חגיגה). אלא בהכרח, שכל הספרים, הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת "טעמי תורה", שעתיק יומין כיסה אותם, מתחילה, ואח"כ גילה אותם, בסוד "חיך אוכל יטעם" כנ"ל, שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים, קי"ט). ומי שיודע לגלות, ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק, בב"א. לא) וצריכים מאד, להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק, בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר, ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי, עד לבלי סבול. וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל', ד"ה "נתיב תנינא"), וז"ל: "נתיב תנינא [נתיב שני], ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מאי ורוח [מה זה "ורוח"?], אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו וכו' [אלא בודאי, בזמן שהשכינה יורדת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה משום שכינה שנמצאת ביניהם]. כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירן דאכלין חציר [כולם הם כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו, כציץ השדה (ישעיהו, מ'). כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין [כל חסד שעושים, לעצמן עושים], וכו'. ואפילו כל אינון, דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [ואפלו כל אלו שיגעים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים]. בההוא זימנא [באותו זמן], ויזכור, כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. וי לון מאן דגרמין [אוי להם למי שגורם], דיזיל מן עלמא [שילך מן העולם], ולא יתוב לעלמא [ולא ישוב לעולם], דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה], ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה [ולא רוצים להתיגע בחכמת הקבלה], דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה [שגורמים שיסתלק מעין החכמה], דאיהו י' מינה [שהוא י' ממנה] וכו'. והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, ואיהו רוח הקודש [וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח והוא רוח הקודש], ואיהו [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. פקודא תנינא, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. דא אהבה [זה אהבה], דאיהי [שהיא] אהבת חסד, הה"ד [הדא הוא דכתיב, וזה מה שכתוב], ואהבת עולם אהבתיך, ע"כ משכתיך חסד. ועלה אתמר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד שתחפץ וכו', רחימו ודחילו [אהבה ויראה], עיקרא דיליה [שהם עיקרו]. בין טב ובין ביש [בין טוב ובין רע], ובגין דא אתקריאת, האי יראה ואהבה [ומשום זה נקראת זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. ובגין דא [ומשום זה], אמר קב"ה, השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו בלאו פרס [שהיא אהבה בלא פרס], ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [דיראה] ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי [היא] של שפחה. ותחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה. לב) ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר, מסיפא לרישא. כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם, בעסק התורה והמצות, על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה, שתצמח לו איזו טובה, מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב: "ושפחה, כי תירש גברתה". שלכאורה קשה: הרי קיימא לן "לעולם יעסוק אדם, בתורה ובמצוות, אע"פ שלא לשמה". ולמה רגזה הארץ? ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא? גם המליצה "שיורשת את גבירתה" - איזו ירושה ישנה כאן? לג) והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא, משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב. ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז, נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה. אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה. אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם, שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף, כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה. וע"כ באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה. ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה, שנקראת ארץ, כנודע. כי אותן התורה והעבודה, שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת, השפחה יורשת, ח"ו, את הגבירה. לד) ופירשו תיקוני הזוהר, סוד השבועה: דאם תעירו, ואם תעוררו, את האהבה, עד שתחפץ. שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ. שהוא נמשך, דוקא ע"י העסק בתורה ובמצוות, שלא על מנת לקבל פרס. והטעם, כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה, שהמשיכו ישראל. ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח. כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". כי אחר שישראל ממשיכין, על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל תלוי, בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך, אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך, אור החכמה. שז"ס השבועה "אם תעירו ואם תעוררו וכו'", כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות, אי אפשר, זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה, מסודרים כן. לה) וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים. מאי ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [מהו ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמן שהשכינה יושבת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה, משום שכינה שנמצאת ביניהם]". פירוש הדברים: שבזמן גלות, בעת שישראל, עדיין עוסקים, בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם, שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה. וז"ש: "בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [משום שכינה שנמצאת ביניהם]", כלומר בהסתר. אבל סופם, לזכות לגילוי שכינה. ואז, הרוח דמלך המשיח, מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד "המאור שבה מחזירם למוטב", שמסייעת ומכינה להשראת השכינה, שהיא גבירתה. אמנם, אם ח"ו, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת: "כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירין דאכלין חציר [כולם הם כבהמות האוכלים חציר]". פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם, העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה, היורד למטה. ומפרשים שם הטעם: משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין [כל אלו שמשתדלים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם הם עושים]. כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות, הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה, מסוגל להביאם לשמה ח"ו. וז"ש שם: "בההוא זמנא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. פירוש: שעליהם, אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם, ויורשת את הגבירה, כנ"ל, משום שאינם בדרך, לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל. וע"כ מסיק שם: דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה]. פירוש הדברים: כי אעפ"י, שאינם מצליחים, ע"י העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור, והוי יבשה [ונמצאת יבשה], מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז, ד"ה "והנה"), מ"מ הרי יכולים להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה, מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל, היו יכולים לבא, באותה הבחינה של "שלא לשמה המביאתם לשמה". שאז, היתה רוח אלקים, מרחפת עליהם, בסוד "המאור שבה המחזירם למוטב". אמנם, בשום אופן, אינם חפצים בלימוד הקבלה. וז"ש: "וי לון דגרמין, עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר, דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו' [אוי להם, שגורמים עניות וחרב וביזה והרג ואבדן בעולם, וזה הרוח שהסתלק, הוא רוח המשיח, כמו שנאמר רוח הקדש, והוא רוח חכמה ובינה וכו']". לו) המתבאר, מדברי תיקוני הזוהר, הוא, שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה "השבעתי אתכם, בנות ירושלים, וכו'". באופן, שכל אריכות הגלות, והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה, לעסק התורה ומצוות לשמה. ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך, סוד הכתוב "ונחה עליו רוח חו"ב וכו'". ואז נזכה לגאולה השלימה. גם נתבאר, שאי אפשר, שכל כלל ישראל, יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת. משא"כ, בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל, באות כ"ב, ד"ה "אכן". ובזה נתבארה היטב, האפסיות, שבקושיא הרביעית והחמישית, שבתחילת ההקדמה. לז) והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ - הנה אין כאן פחד, ולא כלום. כי ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו, שקרתה פעם, היתה מב' סיבות: א. או שעברו על דברי חז"ל, בדברים האסורים לגלות, ב. או משום, שתפסו דברי הקבלה, במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". וע"כ, באמת היתה חומה בצורה, מסביב החכמה הזו, עד היום. אשר רבים ניסו, והתחילו, בלימוד, ולא יכלו להמשיך בו, מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים. אשר ע"כ, טרחתי בביאור "פנים מאירות ופנים מסבירות", לפרש את הספר הגדול "עץ החיים" מהאר"י ז"ל, ולהפשיט הצורות הגשמיות, ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן. באופן, שיוכל כל מתחיל, להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות, כמו שמבינים גמרא ע"י פירוש רש"י ז"ל. לח) ונמשיך, להרחיב את החיוב, של העסק בתורה ומצוות לשמה, שהתחלתי לדבר בו. הנה, יש להבין, את השם הזה של "תורה לשמה". למה מוגדרת, העבודה השלימה הרצויה, בשם הזה "לשמה", והעבודה, שאינה רצויה, בשם של "לא לשמה"? כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות, מחוייב, לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה, ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים. ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה? אלא, ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור. שהרי, הלשון מוכיחה, ש"תורה לשמו", שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא, שצריך עוד, שיהיה העסק לשמה, שפירושו "לשם התורה". וזה צריך ביאור. לט) והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים הם למוצאיהם וגו'" (משלי ד', כ"ב). וכה"א: "כי לא דבר ריק הוא, מכם, כי הוא חייכם וגו'" (דברים, ל"ב, מ"ז). וכיון שכן, הרי פירושה של "תורה לשמה", אשר העסק בתורה ומצוות, מביא לו חיים ואריכות ימים. כי אז, התורה היא, כשמה. ומי, שאינו מכוון את לבו ודעתו, לנאמר, נמצא, שהעסק בתורה ומצוות, מביא לו את ההיפך, מהחיים ואריכות הימים, חו"ש, דהיינו לגמרי "שלא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן. ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית ז' ע"א): "כל, העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל, העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים". אמנם, דבריהם אלו, צריכים ביאור: להבין, איך, ובמה, נעשית לו התורה הקדושה, לסם המות? - המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה. ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, ח"ו, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד. מ) ונבין מתחילה, את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו: "יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". שיש להקשות, על הלשון "יגעתי ומצאתי", שנראים, כתרתי דסתרי אהדדי: א. שהרי "יגיעה", היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי. שבעד קנין חשוב, נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות, נותנים יגיעה מועטת. ב. והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה, לבא אל האדם, בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה, של טורח ויגיעה ומחיר. וא"כ, איך תאמר: "יגעתי ומצאתי"? ואם יגיעה יש כאן, היה צריך לומר: "יגעתי וקניתי", או "יגעתי וזכיתי", וכדומה, ולא "יגעתי ומצאתי"? מא) והנה, איתא בזוהר, על הכתוב "ומשחרי ימצאונני", שאלו ע"ז: היכן מוצאים את השי"ת? - ואמרו, שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, "אכן, אתה, אל מסתתר", אשר הקב"ה, מסתיר את עצמו, בתורה הקדושה. ויש להבין דבריהם ז"ל כראוי. כי לכאורה, הקב"ה מוסתר, רק בדברים ודרכים הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה, שהם מחוץ לתורה. ואיך תאמר את ההיפך, אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו? גם המובן הכללי, שהקב"ה מסתיר את עצמו, באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו? וכן, "כל מבקשי אותו, ימצאוהו", המובן בכתוב, "ומשחרי ימצאונני", צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם? מב) וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך, לעבור על רצונו ית', אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים, שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות, שאנו נכשלים ובאים בהם ח"ו. שיחד עם זה, מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו ית', בכל לב נפש ומאד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא, אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו, בהשגחתו ית', על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך, כראוי. מג) ונניח, למשל, אם היה הקב"ה, נוהג עם בריותיו, בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות, המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז: א. מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר, לקפוץ לתוך הדליקה. ב. וכן, מי פתי היה עוזב, איזו מצוה מבלי לקיימה, תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול, לפרוש או להתמהמה, על תענוג גדול גשמי, הבא לידו, מבלי לקבלו מיד, בכל הזריזות שביכלתו. הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים. מד) הרי לעיניך, שבעולמנו, לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה, היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו ית', בתכלית האהבה. כי ודאי, לכבוד גדול היה זה, לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו ית', בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. אלא, מתוך שאינו כן, אלא "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", גם אין עוברי רצונו, נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד, אלא שלפעמים, נדמה לנו ההיפך ח"ו, כמ"ש (תהלים ע"ג): "הנה, אלה רשעים ושלוי עולם, השגו חיל וגו'". ולפיכך, "לא כל הרוצה, ליטול את השם, יבא ויטול". אלא, שאנו נתקלים, בכל פסיעה ופסיעה ח"ו, עד, כמ"ש חז"ל (ויק"ר פ"ב) על הכתוב: "אדם אחד מאלף מצאתי", אשר "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה". הרי, שהבנת השגחתו ית', היא הסיבה לכל טוב. ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע. ונמצא, שהיא הקוטב, אשר כל באי עולם, מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד. מה) וכשנתבונן היטב, בהשגת השגחה, הבאה להרגשת בני אדם, אנו מוצאים בהם ד' סוגים, שכל סוג וסוג, מקבל השגחת השי"ת עליו, במיוחד. באופן, שיש כאן ד' בחינות של השגת ההשגחה. ובאמת. הן רק שתים, דהיינו: א. הסתר פנים, ב. וגילוי פנים. אלא שנחלקים לארבע. כי יש ב' בחינות בהשגחה של הסתר פנים, שהם: א. הסתר אחד, ב. והסתר בתוך הסתר. וב' בחינות בהשגחה של גילוי פנים, שהן: ג. השגחה של שכר ועונש, ד. והשגחת הנצחיות. כמו שיתבארו לפנינו, בע"ה. מו) והנה הכתוב אומר (דברים ל"א, י"ז): "וחרה אפי בו, ביום ההוא, ועזבתים, "והסתרתי" פני מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי "הסתר אסתיר" פני ביום ההוא, על כל הרעה, אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב: "וחרה אפי וגו' והסתרתי פני וגו'", דהיינו, הסתר אחד. ואח"כ כתוב: "ומצאוהו, רעות רבות וצרות וגו', ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'", דהיינו הסתר כפול. וצריכים להבין, הסתר כפול, זה מהו. מז) ומתחילה, נבין, מה הפירוש של "הפנים" של השי"ת, שהכתוב אומר עליו: "והסתרתי פני". ותבין זה, בדומה לאדם, בשעה שרואה, הפנים של חברו, מכירו תיכף. משא"כ, ברואהו דרך אחוריו, כי אז, אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק "אולי אחר הוא, ואינו חברו?" וכן הדבר, שלפנינו. כי הכל יודעים ומרגישים, את השי"ת, כי טוב הוא, ומדרך הטוב להיטיב. ולפיכך, בשעה, שהשי"ת הולך ומטיב, עם בריותיו אשר ברא, כמתנת ידו הרחבה, נבחן זה, ש"פניו ית' מגולות לבריותיו". כי אז, הכל יודעים ומכירים אותו, בהיותו מתנהג כראוי לשמו ית', כמו שנתבאר לעיל, בדבר ההשגחה הגלויה. עש"ה. מח) אמנם, בשעה, שמתנהג עם בריותיו, להיפך מהאמור, דהיינו, בעת שמקבלים, יסורים ומכאובים בעולמו ית', הרי נבחן זה ל"אחורים של השי"ת", כי "הפנים" שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה מתאים לשמו ית'. ודומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא. וזש"ה: "וחרה אפי וגו', והסתרתי פני מהם וגו'". כי בעת חרון האף, שהבריות מקבלים צרות ומכאובים, נמצא שהקב"ה "מסתיר פניו ית'", שהם מידת טובו השלמה, ורק אחוריו מגולים. ואז, צריכים להתחזקות גדולה, באמונתו ית', כדי להזהר מהרהורי עבירה ח"ו, משום שקשה להכירו מאחוריו, כמבואר. וזהו הנקרא "הסתר אחד". מט) אמנם, ברבות ח"ו הצרות והמכאובים, במידה מרובה ביותר, הנה גורם זה להסתר כפול, שנקרא בספרים "הסתר תוך הסתר". שפירושו, שאפילו אחוריו יתברך, אינם נראים ח"ו. כלומר, שאינם מאמינים, שהשי"ת כועס עליהם ומענישם. אלא תולים חס ושלום זאת, במקרה ובטבע. ובאים, לידי כפירה, בהשגחתו יתברך בשכר ועונש. וזש"ה: "ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', כי פנה אל אלהים אחרים". דהיינו, שבאים לידי כפירה ופונים לע"ז, ח"ו. נ) משא"כ לפני זה, שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד, מסיים הכתוב: "ואמר ביום ההוא, הלא על, כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה". כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים, שהצרות והיסורים, מגיעים להם מחמת, שאינם דבוקים בהשי"ת. ככתוב: "על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה". שזה נבחן, שרואים עוד את השי"ת, אבל רק דרך אחוריו. ועל כן נקרא "הסתר אחד", דהיינו "הסתר הפנים בלבד". נא) והנה, נתבארו ב' הבחינות, של תפיסת, ההשגחה הנסתרת, המורגשות לבריות, דהיינו: הסתר א', והסתר תוך הסתר. ההסתר הא' - פירושו, הסתר פנים בלבד, והאחוריים מגולים להם. כלומר, שמאמינים, שהשי"ת סיבב להם היסורים, מחמת עונש. ואע"פ, שקשה להם, להכיר את השי"ת תמיד, דרך אחוריו, כמבואר לעיל, שבאים מחמת זה, לידי עבירה, עכ"ז, אפילו אז, נקראים בבחינת "רשע שאינו גמור". כלומר, שהעבירות הללו דומות לשגגות, כי הגיעו להם מחמת ריבוי היסורים, שהרי בכללות, המה מאמינים בשכר ועונש, כאמור. נב) והסתר תוך הסתר - שפירושו, שאפילו אחוריו של הקב"ה נסתרו מהם. כי אינם מאמינים בשכר ועונש, כנזכר לעיל. הנה העבירות שבידיהם, נבחנות לזדונות. ונקראים "רשעים גמורים", משום שהם פוקרים ואומרים, שהשי"ת אינו משגיח כלל על בריותיו, ופונים לע"ז, כמ"ש: "כי פנה אל אלהים אחרים", ח"ו. נג) וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה, הנוהגת בקיום התורה והמצוות, בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר, בב' הבחינות, של ההשגחה המוסתרת, האמורות. ועל הזמן ההוא, אומר: "בן הא הא, לפום צערא אגרא" (אבות ספ"ה). שהיות, שהשגחתו יתברך, אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך, אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו, בדומה לאדם, הרואה רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא. הנה בדרך זאת, נמצאת תמיד, הבחירה בידי האדם - אם לקיים רצונו ית', או ח"ו לעבור על רצונו. כי הצרות והמכאובים, שמקבל, מביאים לו את הספק, במציאות השגחתו ית' על בריותיו, כנ"ל - אם כבחינה א', שהמה שגגות, אם ח"ו כבחינה ב', שהמה זדונות, עש"ה. ובין כך ובין כך, הוא נמצא, בצער רב ויגיעה מרובה. ועל הזמן ההוא, אומר הכתוב: "כל, אשר תמצא, ידך לעשות בכחך, עשה וגו'" (קהלת ט'). כי לא יזכה לגילוי הפנים, שפירושו, המידה השלימה של טובו ית', בטרם שישתדל ויעשה, כל מה, שאך בידו ובכחו לעשות. ולפום צערא, אגרא. נד) אמנם, אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר, כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים. ואז, זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ש"שב" ומתדבק בהשי"ת, בכל לב נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה. נה) והנה, השגה זאת ותשובה זו, האמורות, באות לו לאדם, בב' מדרגות, שהראשונה היא - השגת השגחת שכר ועונש בהחלט. ומלבד שמשיג, בהשגה ברורה, את שכרה של כל מצוה לעוה"ב, זוכה ג"כ להשיג התענוג הנפלא, שבעת קיום המצוה, תיכף בעוה"ז. וכן מלבד שמשיג העונש המר, הנמשך מכל עבירה, לאחר מיתתו, זוכה ג"כ להרגיש, את טעמה המר של כל עבירה, ג"כ בעוד בחיים חיתו. ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו, שלא יחטא עוד. כמו שאדם בטוח, שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים. וכן בטוח בעצמו, שלא יעזוב המצוה, מלקיימה תיכף כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העוה"ז או ריוח גדול, הבא לידו. נו) ובזה תבין מ"ש ז"ל: "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". שלכאורה, הדברים מתמיהים: שא"כ, מי יעלה השמימה, לשמוע עדותו של השי"ת? גם לפני מי, צריך השי"ת להעיד עדותו זאת? וכי לא מספיק, שהשי"ת בעצמו יודע, שהאדם שב בכל לבו, ולא יחטא עוד? ומהמתבאר הדבר פשוט לגמרי. כי באמת, אין האדם בטוח לחלוטין, שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה, להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים כנ"ל. וגילוי פנים זה, שמצד ישועת השי"ת, מכונה בשם "עדות". שהרי, ישועתו ית' בעצמו, להשגה הזו של שכר ועונש, היא המבטיחה לו, שלא יחטא עוד, כמבואר לעיל. ונבחן על כן, שהשי"ת מעיד עליו. וז"ש: "היכי דמי תשובה". כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלמה? וע"כ נתנו לו אות ברור, דהיינו, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד. כלומר, שיזכה לגילוי פנים. שאז, ישועתו ית' עצמו, מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד, כמבואר. נז) והנה, תשובה זו האמורה, נקראת בשם "תשובה מיראה". כי הגם ששב, אל השי"ת, בכל לב ונפש "עד שמעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלה עוד", כמבואר, עכ"ז, הרי כל הבטחון הזה, שלא יחטא עוד, הוא מטעם השגתו והרגשתו, את העונש והיסורים הרעים, הנמשכים מהעבירות. אשר ע"כ, בטוח בעצמו, שלא יחטא כנ"ל. ע"ד שבטוח, שלא יסבב לעצמו יסורים נוראים. אמנם סוף סוף, נמצאים התשובה והבטחון הזה, שהוא, רק מחמת יראת העונשים, הנמשכים מהעבירות. ונמצא, שתשובתו היא, רק מיראת העונש, ונקראת משום זה "תשובה מיראה". נח) ועם זה, מובנים דברי חז"ל, ש"העושה תשובה מיראה, זוכה, שהזדונות נעשין לו כשגגות". ויש להבין: איך נעשה זה? ועם הנ"ל תבין היטב, כי נתבאר לעיל (אות נ"ב, ד"ה "והסתר"), שהזדונות, שהאדם עושה, המה נמשכים לו, מבחינת קבלת ההשגחה של ההסתר הכפול, שהוא הסתר בתוך הסתר, שפירושו, שאינו מאמין בהשגחת שכר ועונש ח"ו. אמנם, מבחינת הסתר אחד, שפירושו, שמאמין בהשגחת שכר ועונש, אלא שמתוך ריבוי היסורים, בא לפעמים לידי הרהורי עבירה, כי אע"פ שמאמין, שהיסורים הגיעו לו מחמת עונש, עכ"ז דומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא, כנ"ל עש"ה, שהחטאים האלה, המה רק שגגות, שמתוך שמאמין בכלל, בהשגחת שכר ועונש. ע"ש. נט) ולפיכך, אחר שזכה לתשובה מיראה הנ"ל, שפירושה, בהשגה ברורה של השגחת שכר ועונש, עד שבטוח שלא יחטא, הנה נתקנת לו לגמרי, בחינת ההסתר בתוך הסתר. שהרי, עתה רואה הוא בעליל, שיש השגחת שכר ועונש. וברור לו, שכל ריבוי היסורים, שהרגיש מעודו, היו לו לעונש, מהשגחתו יתברך על החטאים שעשה. ואגלאי מלתא למפרע, שהיתה לו אז טעות מרה. ולפיכך, עוקר הזדונות האלה משורשם. אמנם לא לגמרי, אלא שנעשים לו לשגגות. כלומר, בדומה לעבירות שעשה מבחינת הסתר אחד, שנכשל מחמת בלבול הדעת, שהגיע לו מתוך ריבוי היסורים, שמעבירים את האדם מדעתו, שהמה נחשבים רק לשגגות, כנ"ל. ס) אמנם את הסתר הפנים הא', שהיה לו לפני זה, לא תיקן כלל, בתשובתו זאת. רק מכאן ולהבא, אחר שזכה לגילוי פנים, כנ"ל. אבל לשעבר, בטרם שזכה לתשובה, הרי נשארו לו הסתר הפנים וכל השגגות, כמו שהיו, מבלי שום תיקון ושינוי כלל. שהרי גם אז האמין, שהצרות והיסורים, באו לו מחמת עונש, כמש"ה: "ואמר ביום ההוא, על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה". כנ"ל, עש"ה. סא) ולכן, עדיין לא נקרא "צדיק גמור". כי הזוכה לגילוי פנים, שפירושו, מידת טובו השלימה, כראוי לשמו ית', כנ"ל, אות נ"ה, ד"ה "והנה", הוא הנקרא בשם "צדיק", להיותו מצדיק את השגחתו ית'. כמות שהיא באמת. דהיינו, שנוהג עם בריותיו, בתכלית הטוב ובתכלית השלימות. באופן, שמיטיב לרעים ולטובים. וע"כ, כיון שזכה לגילוי פנים, מכאן ואילך ראוי להקרא בשם "צדיק". אמנם, מתוך שלא תיקן לגמרי, אלא את בחינת הסתר בתוך הסתר, אבל בחינת הסתר א' עדיין לא תיקן, אלא רק מכאן ואילך, כנ"ל, ונמצא, שהזמן ההוא, דהיינו בטרם שזכה לתשובה, אינו ראוי עדיין להקרא בשם "צדיק", שהרי אז, נשאר לו הסתר הפנים, כמו שהיה. וע"כ נקרא "צדיק שאינו גמור". כלומר, שעדיין יש לתקן את העבר שלו. סב) ונקרא ג"כ "בינוני". משום, שאחר שזכה עכ"פ ל"תשובה מיראה", נעשה מוכשר על ידי העסק השלם בתורה ומע"ט, לזכות ל"תשובה מאהבה" גם כן. אשר אז, יזכה לבחינת צדיק גמור. ולפיכך נמצא עתה, שהוא הבינוני, בין היראה לאהבה, שעל שם זה נקרא "בינוני". משא"כ בטרם זה, לא היה מוכשר לגמרי, אפילו להכין את עצמו ל"תשובה מאהבה". סג) והנה נתבארה היטב, המדרגה הראשונה, של השגת גילוי הפנים, דהיינו, ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש. באופן, שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד, כנ"ל. שזה נקרא "תשובה מיראה", שהזדונות נעשו לו כשגגות. ונקרא "צדיק שאינו גמור". וגם נקרא "בינוני", כמבואר. סד) ועתה נבאר, את המדרגה השניה, של השגת גילוי הפנים, שהיא השגת ההשגחה השלימה האמיתית הנצחית. שפירושה, שהשם יתברך, משגיח על בריותיו, בבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים. אשר עתה, הוא נקרא "צדיק גמור" ו"תשובה מאהבה". אשר זוכה, שהזדונות נהפכו לו לזכויות. והנה נתבארו כל ד' הבחינות של הבנת ההשגחה, הנוהגים בבריות. אשר, שלש הבחינות הראשונות, שהם: הסתר כפול, והסתר אחד, והשגת השגחת שכר ועונש - אינם אלא הכנות, שעל ידיהם, יזכה האדם לבחינה הד', שהיא השגת ההשגחה האמיתית הנצחית, שענינה יתבאר לפנינו, בע"ה. סה) ויש להבין אמנם, למה לא די לו לאדם, בחינה ג', שהיא השגת ההשגחה של שכר ועונש? שאמרנו, אשר כבר זכה, שהיודע תעלומות, מעיד עליו, שלא יחטא עוד. ולמה נקרא עדיין "בינוני" או "צדיק שאינו גמור", ששמו מוכיח עליו, שעדיין אין עבודתו רצויה, בעיני השי"ת? ועדיין נמצא, חסרון ופגם, בבחינת התורה והעבודה שלו? סו) ונקדים לברר, מה שהקשו המפרשים, על המצוה של אהבת ה'. כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה, במצוה, שאין בידינו לקיימה כלל? שהרי על הכל, אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו, וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם? ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים, את כל תרי"ב המצוות, כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה. ולפיכך, נחשבת לו, כמו בידו לקיימה. שהרי, יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות, שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'. סז) אמנם דבריהם אלו, צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף, לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו, בבחינת מצוה, מאחר, שאין לנו בה, שום מעשה ושעבוד כלל מידינו, אלא שבאה מאליה, אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. וא"כ, די לנו ומספיק לגמרי, הציווי של תרי"ב המצוות. ולמה נכתבה מצות האהבה? סח) וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית, במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'. וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם. וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'. סט) וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית', כמבואר לעיל. וכשנתבונן במדות האהבה, שבין איש לרעהו, נמצא בהן, ד' מדות של אהבה, זו למעלה מזו. כלומר, שתים, שהן ארבע. ע) הא' - היא אהבה התלויה בדבר. שפירושה, אשר מרוב טובה ותענוג ותועלת, שקיבל מחברו, דבקה בו נפשו בו באהבה נפלאה. ובזה ב' מדות: מידה א' - שבטרם, שהכירו ונתאהבו זה בזה, גרמו רעות אחד לחברו, אלא שאינם רוצים לזכור אותן, משום שעל כל פשעים תכסה אהבה. ומידה ב' - היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם, איננו ביניהם מעולם. [הערת העורך: אות ע"א חסרה במקור] עב) הב' - היא אהבה שאינה תלויה בדבר. שפירושה, שהכיר מעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה, על כל המשוער והמדומה, שמתוך כך, דבקה נפשו בו, באהבה רבה לאין קץ. וגם כאן, יש ב' מידות: מידה א' - היא בטרם שמכיר, כל הליכותיו ועסקיו של חברו, עם אחרים, שאז נבחנת אהבה זו, ל"אהבה בלתי מוחלטת", משום, שנמצא לחברו, אילו עסקים עם אחרים, שבשטחיות נדמה, כמי שגורם להם רעות ונזק, מתוך התרשלות, באופן, שאם היה האוהב רואה אותם, היתה נפגמת כל מעלתו של חברו, והיתה האהבה מתקלקלת ביניהם. אלא שעדיין, לא ראה עסקיו אלה, ולכן עדיין אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה. עג) מידה ב' - ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", היא המידה הד' של האהבה בכללה. היא באה ג"כ מהכרת מעלה שבחברו כנ"ל. אלא, נוסף על זאת, עתה מכיר הוא, כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר, ובדק ומצא, שלא לבד שאין בהם שמץ דופי, אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה. ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת". עד) והנה כל אלו, ד' המידות של האהבה, הנוהגות בין איש לרעהו, המה נוהגות ג"כ, בין האדם למקום. ולא עוד, אלא שהמה נעשו כאן, באהבת ה', בבחינת מדרגות, על דרך סיבה ומסובב. ואי אפשר לזכות, בשום אחת מהן, בטרם שיזכה למידה הא' של האהבה התלויה בדבר, ואחר שזכה בה על שלימותה, המידה הא' הזאת מסבבת לו לזכות במידה הב', ואחר שזכה בה במידה הב' והגיע לסופה, הרי היא מסבבת לו לזכות במידה הג', וכן המידה הג' למידה הד', לאהבה הנצחית. עה) ולפי"ז, מתעוררת השאלה: איך יצוייר לו לאדם, לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של "האהבה התלויה בדבר", שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת, שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא? ומכ"ש לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו ית', דהיינו, מידת טובו ית', שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנ"ל (אות מ"ז ד"ה ומתחילה) עש"ה, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים ע"ש? אמנם נתבאר, שכל העסק, בתורה ובעבודה, דרך בחירה, נוהגים בעיקר, בזמן ההוא של הסתר פנים, ע"ש. ואם כן, איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה, עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו, שום שמץ של רע כל שהוא, ואצ"ל, שיזכה למדרגה ג' או ד'? עו) אמנם כן, צללנו לתוך מים אדירים. ולכל הפחות, יש לנו להעלות מכאן, מרגלית יקרה. ונבאר ע"כ מאמר חז"ל (ברכות י"ז): "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי [כשהיו החכמים יוצאים מבית רבי אמי], ואמרי לה מבי רבי חנינא [ויש אומרים מבית רבי חנינא], אמרי ליה הכי [אמרו לו כך], עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין". עכ"ל. ויש כאן להבין: למה לא אמרו "עולמך תקבל בחייך", אלא רק "תראה"? ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו? ועוד יש להבין בכלל: למה לו לאדם, לראות העוה"ב שלו בחייו, המצער הוא, אשר אחריתו לחיי העוה"ב? ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה? עז) והנה קודם כל, צריכים להבין, ראיה זו, של העוה"ב שלו בחייו, איך היא? כי ודאי, שבעינים הגשמיות, אין רואים שום דבר רוחני. גם אין מדרכו של השי"ת, לשנות סדרי בראשית. כי כל סדרי בראשית, מתחילתם, לא סדרם השי"ת, בסדרים הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר, לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם, על ידיהם, להתדבק בו ית', כנ"ל, כמ"ש: "כל פעל ה' למענהו". וא"כ יש להבין: איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו? עח) ואומר לך, שראיה זו, מגיעה לו לאדם, על ידי "פקיחת עינים" בתורה הקדושה, עד"ה: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ועל דבר זה, משביעים לה לנשמה, בטרם ביאתה לגוף (נדה דף ל' ע"ב): "אשר אפילו, כל העולם יאמרו לך, שצדיק אתה, תהיה, בעיניך, כרשע". דהיינו, "בעיניך" דוקא. פירוש: כל עוד, שלא זכית לפקיחת "עינים" בתורה, תחזיק את עצמך כרשע, ובל תשטה את עצמך, מכח הפרסום, שיש לך בכל העולם, לצדיק. ובזה תבין ג"כ, למה העמידו הברכה של "עולמך תראה בחייך" בראש הברכות. כי לפני זה, אינו זוכה אפילו לבחינת "צדיק שאינו גמור". עט) אמנם יש להבין: אם באמת יודע בעצמו, שכבר קיים כל התורה כולה, וכן כל העולם כולו הסכימו לו בזה, למה כל זה לא יספיק לו כלל, אלא שמושבע ועומד, להחזיק את עצמו, לרשע? ומשום, שחסרה לו, המדרגה הנפלאה הזאת, של פקיחת העינים בתורה, לראות עולמו בחייו, אתה מדמה אותו לרשע? דבר זה מתמיה ביותר. פ) אמנם כבר נתבארו, ד' הדרכים של השגתם של בני האדם, את השגחתו ית' עליהם, שהן: שתים מבחינת הסתר הפנים, ושתים מבחינת גילוי הפנים. ונתבאר הטעם, של הסתרת הפנים מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם, להתיגע ולעסוק, בעבודתו ית' בתורה ומצוות, מבחינת "בחירה". כי אז, עולה נחת הרוח לפני המקום, מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנ"ר שלו מהמלאכים של מעלה, שאין להם בחירה, אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם. פא) ועם כל השבח, האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצוה, המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומע"ט, בזמן של הסתר הפנים. כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה". כי אז יש לו צער, מתוך התחזקותו באמונתו ית' בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא. פב) ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים, כנ"ל. ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואע"פ שרואה את האחוריים, אי אפשר לו, שלא יבא פעם לידי עבירה, כנ"ל ד"ה "וצריכים". ולא בלבד, שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס, אלא אפילו בתרי"ב מצוות, ג"כ אינו שלם, כי אפילו היראה שלו אינה קבועה כהלכתה, כנ"ל. וז"ס, אשר "תורה" היא בגימטריא תרי"א, שכל גימטריא ה"ס אחוריים, שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן. וז"ס: "לא לנצח ירי"ב וכו'", אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור. פג) והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא "השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט" - אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו ית', שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה בהשגה נפלאה, "ונעשה כמעיין המתגבר", כר"מ (אבות פ"ו), ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה, את שכר המצוה, המיועד לו לעוה"ב. וכן ההפסד הגדול, שבעבירה. פד) ואע"פ, שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", עכ"ז מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת, מכאן ואילך להרגיש התענוג הגדול, בעת עשיית כל מצוה, כי "כל העומד לגבות, כגבוי דמי". למשל, כסוחר, שעשה עסק והרויח בו סכום גדול: אע"פ שעתיד הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מ"מ אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל, שהריוח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה, כמו שהגיע לידו תיכף. פה) ומובן מאליו, שהשגחה גלויה כזאת, מעידה עליו, שמכאן ואילך יתדבק בתורה ומצות בכל לב ונפש ומאד. וכן שיפרוש ויברח מהעבירות, כמו שבורח מפני אש. ואע"פ, שאינו עוד צדיק גמור, כנ"ל, משום שלא זכה עדיין לתשובה מאהבה, מ"מ, הדביקות הגדולה שלו בתורה ומע"ט, עוזרת לו, לאט לאט, לזכות ג"כ בתשובה מאהבה, דהיינו המדרגה הב' של "גילוי פנים". ואז יכול לקיים כל תרי"ג המצוות בשלימות, ונעשה צדיק גמור. פו) ועתה מובן לנו היטב, מה שהקשינו בענין השבועה, שמשביעין את הנשמה טרם ביאתה לעוה"ז, אשר "אפילו כל העולם אומרים, לך צדיק, אתה תהיה בעיניך כרשע". שהקשינו: מאחר שהעולם כולו מסכימים עמו, שהוא צדיק, למה מחויב להחזיק עצמו כרשע, וכל העולם כולו לא יהיה נאמן לו? ויש עוד להוסיף להקשות, על הלשון "ואפילו כל העולם כולו אומרים וכו'", מה ענין העדות של העולם כולו לכאן? והלא האדם יודע בעצמו יותר מכל העולם כולו, והיה לו להשביעו "שאפילו אתה יודע בעצמך שצדיק אתה, וכו'". וביותר קשה: הלא גמרא מפורשת היא (ברכות ס"א): "אמר רבא, לידע איניש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא, אם לאו". עכ"ל. הרי, שיש חיוב ומציאות, להיות באמת צדיק גמור. ולא עוד, אלא מחוייב לחקור, ולידע בעצמו, את האמת הזו. ואם כן, איך משביעים את הנשמה, ש"תמיד תהיה בעיניה כרשע", ושלא תדע לעולם את האמת בעצמה, אחר שחז"ל חייבו את ההיפך, כמבואר? פז) אמנם, הדברים מדוייקים מאד, כי האדם עצמו, כל עוד שלא זכה לפקיחת עינים בתורה בהשגה נפלאה, עד שיספיק לו להשגה ברורה בהשגת שכר ועונש, הנה ודאי, שלא יוכל לרמות את עצמו בשום אופן, להחזיק את עצמו כצדיק, - כי מרגיש בהכרח, שחסרים לו ב' המצוות הכוללות ביותר שבתורה, שהן "אהבה" ו"יראה". שאפילו, לזכות ל"יראה" בשלימות, דהיינו, באופן "שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד", מחמת רוב יראתו מהעונש וההפסד של העבירה, כנ"ל, הנה זה לא יצוייר לאדם כלל, בטרם שיזכה להשגה שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש, דהיינו, הזכיה של מדרגה א' של גילוי פנים, המגיעה לו לאדם, ע"י פקיחת עינים בתורה, כנ"ל. ואין צריך לומר ל"אהבה", שענינה לגמרי מחוץ לגדר יכלתו, להיותה תלויה באבנתא דליבא, ושום יגיעה וכפיה אינה מועילה לו כאן. פח) ולפיכך, לשון השבועה היא: "ואפילו כל העולם אומרים לך, שצדיק אתה, וכו'". כי ב' המצוות האלו, "אהבה ויראה", הן מסורות רק לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן. ולפיכך, כיון שרואים אותו שלם בתרי"א מצוות, מיד אומרים, שמן הסתם, יש לו המצוות של אהבה ויראה ג"כ. ומתוך שטבע האדם, מחייב להאמין לעולם, הריהו עלול מאד, ליפול לטעות מרה. לפיכך, משביעים את הנשמה על זה, עוד טרם ביאתה לעוה"ז. והלואי שיועיל לנו. אמנם, האדם, כשהוא לעצמו, מחוייב ודאי לחקור ולידע בנפשו, אם צדיק גמור הוא, כנ"ל. פט) גם מובן היטב, מה שהקשינו לעיל, בדבר זכיית האהבה. הקשינו: איך אפשר לזכות, אפילו למדרגה ראשונה של אהבה, בה בשעה, "שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"? ועתה מובן היטב, שהרי, אינו צריך לקבל ממש, את שכר המצוה בחייו, כי ע"כ דייקו, "עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העוה"ב". דהיינו, להורות, ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אלא בעוה"ב. אמנם, לראות ולידע ולהרגיש, שכר המצוה, העתיד לבא בעוה"ב, הוא מוכרח באמת לדעת זה, בבירור גמור, בעוד בחיים חיתו, דהיינו, על ידי השגתו הנפלאה בתורה, כנ"ל. כי אז זוכה עכ"פ, לבחינת "האהבה התלויה בדבר", שהיא מדרגה ראשונה, של היציאה מהסתר פנים, וביאתו לגילוי פנים. המוכרחת לו לאדם, לקיום תורה ומצוות כהלכתן, באופן "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". צ) ומעתה, מתוך שמתאמץ, בשמירת התורה והמצוות, מבחינת "אהבה התלויה בדבר", הבאה לו מידיעת "השכר העתיד לו בעוה"ב", מבחינת "כל העומד לגבות, כגבוי דמי", כנ"ל ד"ה "ואע"פ". אז הולך וזוכה, למדרגה הב' של גילוי הפנים, שהיא בחינת השגחתו יתברך על העולם, מתוך נצחיותו ואמיתיותו, דהיינו, שהוא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". וזוכה ל"אהבה, שאינה תלויה בדבר", שאז "הזדונות נעשים לו כזכויות". ומשם ואילך נקרא "צדיק גמור", כי יכול לקיים התורה והמצוות באהבה ויראה. ונקרא "גמור", כי יש לו כל תרי"ג המצוות בשלימות. צא) ומיושב ג"כ, מה שהקשינו לעיל, בזוכה בבחינה ג' של ההשגחה, דהיינו "השגחת שכר ועונש", שכבר "יודע תעלומות, מעיד עליו, שלא ישוב לכסלו עוד". ועכ"ז נקרא עדיין רק "צדיק שאינו גמור", ע"ש. ועתה מובן היטב, כי סוף סוף עדיין חסרה לו "מצוה אחת", דהיינו מצות האהבה, כמבואר. והוא אינו גמור ודאי, שהרי צריך לגמור בהכרח מספר תרי"ג המצוות, שהן בהכרח הפסיעה הראשונה על מפתן השלימות. צב) ובכל האמור, יתבארו לנו היטב, הקושיות המפורשות, שהקשו: איך חייבה אותנו התורה במצות האהבה, בשעה שהמצוה הזאת, איננה כלל בידינו לעסוק ולנגוע בה, אפילו במגע כל שהוא? ועתה תבין ותראה, שעל הדבר הזה הזהירונו חז"ל: "יגעתי, ולא מצאתי, אל תאמן". וכן: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ'). וכן, שעל דבר זה, מעיד הכתוב "ומשחרי ימצאונני" (משלי ח'). צג) וזהו לשון חז"ל (מגילה דף ו' ע"ב): "אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן. יגעתי ומצאתי, תאמן. הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן, סיעתה דשמיא הוא". והנה, הקשינו לעיל, באות מ' ד"ה "ונבין", על מ"ש "יגעתי ומצאתי, תאמן", שהלשון לכאורה סותרת את עצמה. כי יגיעה נופלת על קנין, ומציאה נופלת על דבר שמגיע לו בלי טורח כלל ובהסח הדעת. והיה לו לומר: "יגעתי וקניתי" ע"ש. אמנם תדע, שלשון "מציאה" זו, שמזכירים כאן הכונה, היא על לשון הכתוב "ומשחרי ימצאונני". וסובב על "מציאות פניו של השי"ת", ע"ד שאיתא בזוהר, ש"אינם מוצאים אותו ית', אלא רק בתורה". כלומר, שעל ידי יגיעה בתורה, זוכים למצוא גילוי הפנים של השי"ת. ולפיכך, דייקו חז"ל בדבריהם, ואמרו: "יגעתי ומצאתי, תאמן. כי ה"יגיעה" היא בתורה, וה"מציאה" היא בגילוי הפנים של השגחתו ית' (כנ"ל אות מ"ז, ד"ה "ומתחילה"). ובכונה לא אמרו: "יגעתי וזכיתי, תאמן", או: "יגעתי וקניתי", כי אז היה מקום לטעות בדברים, שהזכיה או הקנין, סובבים על קנין התורה בלבד. ולפיכך דייקו בלשון "מצאתי", להורות שהכונה היא, על דבר נוסף על קנין התורה, דהיינו, מציאות גילוי פניו של השגחתו יתברך, כמבואר. צד) ובזה מתיישב ג"כ מ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". כי לכאורה תמוה: מי פתי יעלה על דעתו, שאפשר לזכות בתורה, בלי שיהיה צריך להתיגע עליה? אלא, מתוך, שהדברים סובבים על הכתוב "ומשחרי ימצאונני" (משלי ח' י"ז), שהמשמעות היא, כל מי שהוא, כקטן כגדול, המבקש אותו ית', תיכף מוצא אותו, כי כן מורה הלשון "ומשחרי". והיה אפשר לחשוב, שאין צריך לזה, יגיעה כל כך. ואפילו איש פחות, שאינו מוכן ליתן על זה שום יגיעה, גם הוא ימצא אותו ית'. לזה הזהירונו חז"ל, שאל תאמין לפירוש כזה, אלא היגיעה היא הכרחית כאן. ו"לא יגעתי, ומצאתי, אל תאמן". צה) ובזה תבין, למה נקראת התורה בשם "חיים", כמ"ש: "ראה, נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, וגו'" (דברים ל', ט"ו). וכן: "ובחרת בחיים וגו'". וכן: "כי חיים הם למצאיהם" (משלי ד', כ"ב). כי דבר זה נמשך לה מהכתוב: "כי באור פני מלך חיים" (משלי ט"ז). בהיות שהשי"ת, הוא מקור כל החיים וכל הטוב, וע"כ החיים נמשכים לאותם הענפים, הדבקים במקורם, שזה אמור, באותם, שהתייגעו ומצאו אור פניו ית' בתורה. דהיינו, שזכו לפקיחת עינים בתורה בהשגה הנפלאה. עד שזכו לגילוי הפנים, שפירושו, השגת ההשגחה האמיתית, הראויה לשמו ית' "הטוב", ושמדרך הטוב להיטיב. (כנ"ל ד"ה "והנה", עש"ה). צו) והזכאים הללו, כבר אינם יכולים לפרוש את עצמם, מקיום המצוה כהלכתה, כמו אדם, שאינו יכול לפרוש את עצמו, מתענוג נפלא, שהגיע לידו. וכן בורחים מפני העבירה, כבורח מפני הדליקה, כנ"ל ד"ה "והנה", עש"ה. ועליהם נאמר: "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כלכם היום", להיות אהבתו ית', מגיעה ומושפעת אליהם, באהבה טבעית, בצנורות הטבעיים, המוכנים לו לאדם מטבע הבריאה, כי עתה נמצא הענף דבוק בשרשו כראוי, והחיים מושפעים לו בשפע רב ממקורו בלי הפסק. ועל שם זה, נקראת התורה בשם "חיים". צז) ולפיכך הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי, המחוייב בעסק התורה, שיהיה "לשמה" דוקא. דהיינו, באופן שיזכה על ידיה ל"חיים", כי תורת חיים היא. ולדבר זה, היא ניתנה לנו, כמ"ש: "ובחרת בחיים". ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה, וליתן דעתו ולבו, למצוא בה את אור "פני" מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת "אור הפנים", כנ"ל ד"ה "ומתחילה". וכל אדם מוכשר לזה, כמ"ש: "ומשחרי ימצאונני". וכמ"ש: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן". וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה. וז"ש: "כל העוסק בתורה "לשמה", תורתו נעשית לו "סם חיים" (תענית ז' ע"א). דהיינו, רק שיתן דעתו ולבו לזכות ל"חיים", שזהו פירושו של "לשמה", כמבואר. צח) עתה תראה, שמה שהקשו המפרשים, על מצות האהבה, לומר, שהמצוה הזאת איננה בידינו, משום שאין האהבה באה בדרך כפיה ושעבוד - שאין זו קושיא כלל, כי הוא לגמרי בידינו. שהרי, אפשר לכל אדם, להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו ית' הגלויה, כמ"ש ז"ל: "יגעתי ומצאתי, תאמן". וכשזוכה להשגחה הגלויה, כבר האהבה נמשכת לו מאליה, בצנורות הטבעיים, כמ"ש לעיל. ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה, על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם שיהיה, נמצא בהכרח, שאינו מאמין ח"ו בדברי חז"ל, אלא מדמה לעצמו, שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם, שהיא בניגוד למ"ש: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן:. וכמו כן, בניגוד לדברי הכתוב, שאומר "ומשחרי ימצאונני". דהיינו, "ומשחרי" דייקא, יהיה מי שיהיה, כקטן כגדול. אמנם, ליגיעה הוא צריך ודאי. צט) ומהמתבאר תבין ג"כ, מ"ש חז"ל: "כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות" (תענית ז' ע"א). גם על מ"ש על הכתוב: "אכן אתה, אל מסתתר", שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. שהקשינו לעיל, ד"ה "והנה": שהדעת נותנת, שהשי"ת מוסתר דוקא במלי דעלמא, ובהבלי העוה"ז, שהמה מחוץ לתורה. ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד? ועוד הקשינו: הסתר זה, שהקב"ה מסתיר עצמו, כדי שיחפשוהו וימצאו אותו, כמ"ש בזוהר, כל זה למה לי? ק) ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה, שהקב"ה מסתיר את עצמו, כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר, כנ"ל ד"ה "אמנם". ומשמיענו הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שהשי"ת רוצה להשאר ח"ו, בבחינת השגחה של הסתר פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם, שמסתיר את עצמו, בכונה, כדי שחברו יחפש אחריו וימצאהו - כן השי"ת, בשעה, שנוהג עם בריותיו בהסתר פנים, זה רק משום, שרוצה, שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו. כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים. באופן, שכל ההסתר, הוא רק הכנה בעלמא, אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל, ד"ה "והנה". קא) וז"ש, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג, בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים. כי הראשון, מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב, שהיסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו. משא"כ השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך. ולא עוד, אלא שרואה, שחבריו הגרועים ממנו, אינם סובלים כל כך, עד"ה: "רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן לשוא זכיתי לבבי". ומכאן תראה, אשר כל עוד, שהאדם אינו זוכה, להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות, שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים, במידה מרובה. וז"ש, אשר הקב"ה מסתיר עצמו בתורה. ודו"ק כאן. ובאמת, כל הכובד הזה, שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו, אלא כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו עי"ז, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה, הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה'. והבן מאד. קב) וז"ש, ש"כל הלומד שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות". כי מלבד שאינו יוצא מבחינת הסתר פנים לגילוי פנים, שהרי לא כיוון דעתו, להתייגע ולזכות לו, הנה עוד התורה, שמרבה, מוסיפה לו הסתר פנים במידה מרובה, עד שנופל ח"ו ל"הסתר תוך הסתר". שהוא בחינת "מות", להיות מנותק לגמרי משורשו. ונמצא, שתורתו נעשית לו "סם המות". קג) ובזה מתבארים ב' השמות, הנוהגים בתורה, שהם: נגלה, ונסתר. שיש להבין, ענין תורת הנסתר למה לי? ולמה אין כל התורה מגולה? אמנם, יש כאן כונה עמוקה. כי תורת "הנסתר" מרמזת, אשר השי"ת "מסתתר בתורה", כמבואר לעיל. ועל שם זה, נקראת "תורת הנסתר". ו"נגלה" נקראת, משום, שהשי"ת מתגלה על ידי התורה, כנ"ל. ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן איתא בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד, ומסיימת בפשט. דהיינו כאמור, שע"י היגיעה הרצויה, שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה, לתורת הנגלה, שהיא הפשט, כמבואר לעיל היטב. הרי שמתחיל בנסתר, שנקרא "סוד", וכשזוכה, מסיים ב"פשט". קד) ונתבאר היטב, מה שהקשינו לעיל, ד"ה "ולפי"ז:" איך אפשר לזכות למדרגה ראשונה של אהבה, שהיא בחינת "האהבה התלויה בדבר", כי נודענו, שאע"פ ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", מ"מ השגת שכר המצוה ישנה גם בהאי עלמא, הבאה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה, וכו'. וכנ"ל, אשר ההשגה הברורה הזאת, דומה לו לגמרי, כמו שמקבל שכר המצוה תיכף על המקום, (כנ"ל אות פ"ד ד"ה ואע"פ, עש"ה), שמשום זה, מרגיש הטבתו הנפלאה הכלולה במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו, כידו המלאה הטובה והרחבה ית', שמתוך רוב הטובה, שמשיג, מתגלה בינו לבין המקום ית', אהבה נפלאה, המושפעת אליו בלי הפסק, באותם הדרכים והצנורות, שבהם מתגלה האהבה הטבעית וכו', כנ"ל. קה) אמנם, כל זה מגיע לו, מעת השגתו ואילך. אבל כל בחינת היסורים, מחמת השגחת הסתר הפנים, שסבל בטרם שזכה לגילוי פנים האמור, אע"פ שאינו רוצה לזכור אותם, כי על כל פשעים תכסה אהבה, - אמנם נחשבים ודאי לפגם גדול, אפילו מבחינת אהבה שבין הבריות (כנ"ל ד"ה הא'), ואין צ"ל כלפי אמיתיות השגחתו ית', להיותו טוב ומיטיב לרעים ולטובים. ולפיכך יש להבין: איך אפשר לו לאדם, לזכות לאהבתו ית', בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שהשי"ת עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנ"ל ד"ה הא')? קו) וכדי להבין זאת, לדברי חז"ל אנו צריכים, שאמרו: "שהעושה תשובה מאהבה, נעשו לו הזדונות כזכויות". פירוש, שהשי"ת, לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי"ת למצוה. קז) ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים, במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה, הנה נמצא, מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים הנ"ל, כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו ית', המפליא פלאות כנ"ל. וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול (כנ"ל אות נ"ב ד"ה והסתר), נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו ע"כ, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה. קח) וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו. נטלם היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "א"כ, למה אתה בוכה?" אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים". קט) והנה הראית לדעת, אשר אחר שזכה האדם למחילת עוונות, בדרך שהזדונות נעשו לו כזכויות, הנה אז זוכה ג"כ לבא עם השי"ת, בבחינת אהבה במדרגה הב', אשר הנאהב לא גרם לאוהבו מעודו שום רע, ואפילו צל של רע, אלא הולך ועושה לו טובות מרובות ונפלאות, מעודו ולתמיד (כנ"ל אות ע' ד"ה הא'). באופן, שתשובה מאהבה, והתהפכות הזדונות לזכויות, באים כאחד, כדברי חז"ל, הנ"ל. קי) ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת "האהבה התלויה בדבר", בב' דרגותיה. אבל עדיין צריך להבין: איך זוכה האדם לבא עם קונו ית', בב' הבחינות של "האהבה שאינה תלויה בדבר"? ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במ"ש (קידושין דף מ' ע"ב): "ת"ר, לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'". ר' אלעזר בר' שמעון אומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'", בשביל חטא יחידי, שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה". קיא) ולכאורה, הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם. כי אומר, שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק באותם, שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין ר"א בר"ש מדבר כלל. והעיקר חסר מהספר. ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תנא קמא, שאומר: "לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי". ור"א מוסיף, שיראה כן, גם את העולם כולו, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים, עש"ה. אמנם העיקר חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר, כמו הלשון של ת"ק, אם המשמעות היא אחת? קיב) וביותר קשה על הדבר גופו: שהאדם יראה את עצמו, כאלו הוא רק מחצה חייב. שזה פלא: אם האדם יודע את עונותיו המרובים, ישקר בעצמו לומר, שהוא מחצה על מחצה. והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק". ועוד: הרי קרא קדריש: "וחוטא אחד, יאביד טובה הרבה". דהיינו, משום עבירה אחת, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. הרי, שהמדובר הוא, ממציאות אמיתית, ולא באיזה דמיון כוזב, שהאדם צריך לדמות את עצמו ולעולם. קיג) וכן תמוה: היתכן, שאין בכל דור ודור, אנשים הרבה, שעושים מצוה אחת? ואיך העולם מוכרע לכף זכות? כלומר, שאין המצב משתנה כלל, אלא, עולם כמנהגו נוהג? אלא, שצריכים כאן לעמקות יתירה, כי הדברים, ע"פ שטחיותם, אין להם שום הבנה. אמנם הברייתא אינה מדברת כלל, על אדם, שיודע בעצמו, שעוונותיו מרובים, ללמד אותו לשון שקר, שהוא מחצה על מחצה, וכן לפתותו, שאינה חסרה לו, אלא מצוה אחת. שאין זה מדרך חכמים כלל. אלא, הברייתא מדברת, על אדם, שמרגיש ומדמה עצמו, שצדיק גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות. שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה של אהבה, על ידי פקיחת עינים בתורה, כנ"ל, אשר כבר "היודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", כנ"ל ד"ה "ומהמתבאר". ואליו מדבר התנא, ומברר לו את דרכיו, ומוכיח לו, שעדיין אינו צדיק, אלא שהוא בינוני, שפירושו, מחצה חייב ומחצה זכאי. והוא משום, שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", ממספר תרי"ג המצוות שבתורה, שהיא מצות האהבה, כנ"ל ד"ה "ומיושב", עש"ה. כי כל עדותו של "היודע תעלומות שלא יחטא עוד", הנה הוא רק מחמת הבהירות שבהשגתו, בהפסד הרב של העבירה, כנ"ל, שזה נבחן ל"יראת העונש", ומכונה משום זה "תשובה מיראה", כמו שהארכנו בזה לעיל, ד"ה "והנה". קיד) גם נתבאר לעיל, שמדרגה זאת של תשובה מיראה, עדיין אינה מתקנת את האדם, אלא מעת התשובה ואילך. אמנם כל הצער והיסורים, שסבל בטרם שזכה לגילוי הפנים, נשארים כמות שהיו, בלי שום תיקון. גם העבירות שעשה, לא נתקנו לו לגמרי, אלא שנשארים בבחינת שגגות, כמו שהארכנו בזה לעיל, ד"ה "ועם זה", עש"ה. קטו) ולפיכך אומר התנא קמא, שאדם כזה, שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", יראה את עצמו "כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי". כלומר, שידמה לעצמו, שאותה העת שזכה לתשובה, הרי היא נמצאת באמצע שנותיו. שבאופן זה נמצא "חציו חייב", דהיינו, באותה מחצית שנותיו, שעברה עליו בטרם שעשה תשובה, שהוא מאז בודאי חייב, כי התשובה מיראה אינה מתקנת אותם, כנ"ל. ונמצא גם כן, שהוא "חציו זכאי", דהיינו, במחצית שנותיו מעת שזכה לתשובה ואילך, שאז הוא זכאי ודאי, להיותו בטוח שלא יחטא עוד, כנ"ל. הרי שבחצי שנותיו הראשונים הוא חייב, ובחצי שנותיו האחרונים הוא זכאי. קטז) ואומר לו התנא, שיחשוב בעצמו, שאם עשה "מצוה אחת", דהיינו אותה המצוה, שחסרה לו ממספר תרי"ג (כנ"ל ד"ה ומיושב): "אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות". כי הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנ"ל, שזוכה על ידיה, שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצב שסבל מעודו, מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים, כמשל הנ"ל מהאדון ואוהבו היהודי, בד"ה "וזה". הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות". שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות. והתהפכות זו מכונה בלשון חכמים "הכרעה". קיז) ועוד אומר התנא, ומזהיר אותו, שכל עוד שהוא בינוני, ולא זכה ל"מצוה אחת" החסרה לו מהמספר תרי"ג, אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ולא יסמוך עצמו גם, על העדות של "היודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". אלא, שהוא עלול עוד לבא לידי עבירה. ולפיכך יחשוב בעצמו: אם עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. כי אז יאבדו תיכף, כל השגתו הנפלאה בתורה, וכל גילוי הפנים שזכה, וחוזר לבחינת הסתר פנים. ונמצא, מכריע את עצמו לכף חובה. כי יאבדו כל הזכויות והטוב, אפילו מחצי שנותיו האחרונים. ועל זה מביא לו התנא ראיה מהכתוב: "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה". קיח) עתה תבין את ההוספה, שר"א בר"ש מוסיף, על דברי התנא קמא. גם, למה אינו מביא הלשון של "חציו חייב וחציו זכאי", כמו הת"ק. כי הת"ק מדבר מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ע' ד"ה הא', ואות ע"ב ד"ה הב'). ור"א בר"ש מדבר אמנם מבחינה ד' של האהבה, כנ"ל ד"ה "מידה", שהיא האהבה הנצחית, דהיינו גילוי הפנים כמות שהוא באמת, מבחינת "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים". קיט) ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה, שהוא בקי ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל אחרים, אף אחד מהם לא יחסר לו. ולכן, גם הזכות הגדולה, שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות, עדיין אינה מספיקה לו, לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג מעלתו ית' מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו ית' כלפי עצמו. ע"ד הנ"ל באות ק"ז, ד"ה "ולפיכך". אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך, באופן הנעלה והנפלא הזה, עם יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע, כל עסקיו של הנאהב עם אחרים, עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנ"ל באות ע"ג, ד"ה "הב'", עש"ה. ולפיכך הוא מחוייב, להכריע גם כל העולם לכף זכות. ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית. קכ) וזה שאומר ר"א בר"ש: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו וכו'". ומתוך שמדבר מכל העולם, אינו יכול לומר כמו הת"ק, שיראה אותם, כאלו הם חציים חייב וחציים זכאי. כי מדרגה זו מגיעה לו לאדם, רק בזמן שזוכה לגילוי פנים, ולתשובה מיראה, כנ"ל. ואיך יאמר זה על כל העולם כולו, בזמן שהמה לא זכו לתשובה זו? ולפיכך, מוכרח רק לומר, שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. פירוש, כי אפשר לחשוב, שאין האדם זוכה לבחינת צדיק גמור, אלא, בזמן שאין לו שום עבירה ולא חטא מעודו. אבל הללו, שנכשלו בחטאים וזדונות, כבר אינם ראויים לזכות, לבחינת צדיקים גמורים. לפיכך מלמדנו ר"א בר"ש, שאינו כך, אלא שהעולם נידון אחר רובו, וכן היחיד. כלומר, שאחר שיצא מבחינת בינוני, דהיינו, לאחר שעשה תשובה מיראה, כנ"ל, שאז זוכה תיכף בתרי"ג מצוות ונקרא "בינוני", דהיינו, מחצית שנותיו חייב ומחצית שנותיו זכאי, כנ"ל, הנה אחר זה, אם רק מוסיף מצוה אחת, דהיינו מצות אהבה, נבחן שהוא רובו זכאי, ומכריע הכל לכף זכות. כלומר, שהכף של העבירות, נהפכת גם כן לזכויות, כנ"ל בדברי ת"ק, ע"ש. הרי, שאפילו יש בידו כף מלאה של עוונות וזדונות, נהפכים כולם לזכויות. ודומה ודאי, למי שלא חטא מעולם, ונחשב לצדיק גמור. וזש"א, שהעולם וכן היחיד נידון אחר רובו. כלומר, שהעבירות שבידו מלפני התשובה, אינן באות בחשבון כלל, כי נהפכו לזכויות. הרי, שאפילו רשעים גמורים, אחר שזכו לתשובה מאהבה, נחשבים לצדיקים גמורים. קכא) ולפיכך, אומר, שאם היחיד עשה "מצוה אחת", כלומר, אחר התשובה מיראה, שאז אינה חסרה לו אלא "מצוה אחת" כנ"ל, "אשריו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות". כלומר, לא בלבד, שזוכה על ידי התשובה מאהבה שעשה, עד להכריע את עצמו לכף זכות, כדברי תנא קמא, אלא עוד נמצא, שזוכה ג"כ להכריע את כל העולם לכף זכות. פירוש, שזוכה לעלות בהשגות נפלאות בתורה הקדושה, עד שמתגלה לו, איך כל בני העולם כולו, סופם לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז, גם עליהם תגלה ותראה כל אותה ההשגחה הנפלאה, כמו שהשיג לעצמו. וגם המה מוכרעים כולם לכף זכות, אשר אז "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם וכו'". ואע"פ, שבני העולם בעצמם, עדיין לא זכו אפילו לתשובה מיראה, מכל מקום, אחר שהיחיד משיג, את ההכרעה לכף זכות העתידה לבא להם, בהשגה ברורה ומוחלטת, הרי זה דומה, לבחינת "עולמך תראה בחייך", האמור כלפי העושה תשובה מיראה. שאמרנו, שמתפעל ומתענג מזה, כמו שכבר היה מושג לו תיכף, משום "דכל העומד לגבות, כגבוי דמי", כנ"ל (ד"ה ואע"פ) עש"ה. וכן כאן, נחשב לו לאותו היחיד, המשיג את תשובת כל העולם, ממש כמו שמכבר היו זכו ובאו לתשובה מאהבה, והכריע כל אחד ואחד מהם, את כף חובותיו לכף זכות, עד שמספיק לו לגמרי, לידע עסקיו ית' עם כל אחד ואחד מבני העולם. וז"ש ר"א בר"ש: "אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". שמעתה, נמצא יודע את כל דרכי השגחתו ית' עם כל בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים, דהיינו "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים". וכיון שיודע זה, הרי זכה לבחינה ד' של אהבה, שהיא האהבה הנצחית, כמבואר לעיל, ד"ה "מידה". וכן ר"א בר"ש כמו הת"ק, מזהירו גם כן, שאפילו אחר שזכה, גם להכריע את כל העולם לכף זכות, מ"מ אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ואם ח"ו יכשל בעבירה אחת, יאבדו כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף, כמ"ש: "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה וכו'", כנ"ל בדברי תנא קמא. והנה נתבאר ההפרש מהת"ק לר"א בר"ש: כי הת"ק, שמדבר רק מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, לפיכך אינו מזכיר את הכרעת כל העולם כולו, אמנם, ר"א בר"ש, מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר. אלא, עדיין יש להבין: במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את כל העולם לכף זכות? קכב) וצריכים אנו כאן להבין דברי חז"ל (תענית י"א ע"א), וז"ל: "תניא אידך, בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות. מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מידת בינונים. אבל במידת רשעים, מה כתיב, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר. מה כתיב בתריה, הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא יצער אדם עם הצבור וכו', זוכה ורואה בנחמת צבור. עכ"ל. קכג) ולכאורה אין לדברים הללו שום קשר, כי רוצה להביא ראיה מהכתוב, אשר האדם מחוייב להצטער עצמו עם הצבור. ואם כן, מה יש לנו להבדיל כאן ולחלק, בין מידת בינונים למידת רשעים? ועוד: מהי הלשון שמדייק "מידת" בינונים, ו"מידת" רשעים, ולמה אינו אומר בינוניים ורשעים, ומידות למה לי? ועוד: מאין משמע, שהכתוב מדבר בעון, שאינו מצטער עצמו עם הצבור? ועוד, שאין אנו רואים שום עונש במידת רשעים, אלא, במ"ש: "הצדיק אבד, ואין איש שם על לב וכו'"? ואם הרשעים חטאו, צדיק מאי עבידתיה שיענש? ומאי איכפת להו לרשעים, אם הצדיק נאסף? קכד) אמנם תדע, שאלו המידות, של בינונים ושל רשעים וצדיק, שמזכירים בברייתא הזאת, אינם באנשים מיוחדים, אלא, ששלשתם נמצאים בכל אדם ואדם שבעולם. כי בכל אדם, יש להבחין ג' המידות הנ"ל. כי בזמן הסתר פנים של האדם, דהיינו, עוד מטרם שזכה אפילו לתשובה מיראה, נבחן אז במידתם של רשעים. ואח"כ, אם זוכה לתשובה מיראה, נבחן במידתם של בינונים, כנזכר לעיל. ואחר כך, אם זוכה גם כן לתשובה מאהבה, בבחינה ד' שבה, דהיינו אהבה נצחית כנ"ל, נבחן לצדיק גמור. ולפיכך, לא אמרו בינונים וצדיקים סתם, אלא מידת בינונים ומידת רשעים, כמבואר. קכה) עוד צריכים לזכור, שאי אפשר לזכות, לבחינה ד' של אהבה האמורה, אם לא שיזכה קודם, להשיג לבחינת גילוי פנים, העתיד לבא לכל העולם, שבזה כחו יפה להכריע גם את כל העולם לכף זכות, כדברי ר"א בר"ש הנ"ל. וכבר נתבאר, שענין גילוי הפנים, מחוייב להפוך כל צער ועצבון, שבאו בעת הסתר פנים, ולעשותם לתענוגות נפלאים, עד כדי להצטער על מיעוט היסורים שסבל, כמו שנתבאר היטב לעיל ד"ה "ולפיכך", עש"ה. ומכיון שכן, יש לשאול: אדם, כשהוא מכריע את עצמו לכף זכות, הוא ודאי זוכר, כל הצער והמכאובים, שהיו לו בשעת הסתרת הפנים. לכן יש מציאות, שכולם מתהפכים לו לתענוגות נפלאים, כאמור. אך, כשהוא מכריע את כל העולם לכף זכות, מאין יודע את מידת הצער והמכאובים, שכל הבריות שבעולם סובלים, כדי שיבין אותם, איך הם מוכרעים לכף זכות, באותו האופן שביארנו באדם, בהכרעת עצמו לעיל ד"ה "ולפיכך"? וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו, כי אז, תהיה לו כף החובה של כל העולם מוכנה בקרבו, כמו כף החובה של עצמו, באופן, שאם יזכה להכריע את עצמו לכף זכות, יוכל גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות, ויזכה לבחינת צדיק גמור. קכו) ומהמתבאר מובנים דברי הברייתא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני, כנ"ל ד"ה "ונקרא", אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו: "והנה ששון ושמחה". פירוש, שהאדם, שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעוה"ב. וזה שאומר בשמחה רבה: "כי מחר נמות, ואגבה את חיי העוה"ב שלי משלם לאחר מיתתי". אמנם מאי כתיב בתריה: "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם, עד תמותון". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו. כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה, הזדונות נהפכות לו רק לשגגות, כנ"ל ד"ה "ולפיכך". וא"כ, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות, א"כ הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו, לא תהיה שום כפרה בחיים חיתו. ואיך יוכל לשמוח בחיי העוה"ב שלו? וז"ש הכתוב: "אם יכופר לכם העון הזה". דהיינו, השגגות, עד תמותון, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה. קכז) ואומרת עוד הברייתא: זו "מידת בינונים". כלומר, שהמקרא הזה מדבר, מעת שעשה תשובה מיראה ואילך, שבזמן הזה נקרא בינוני, כנ"ל. "אבל במידת רשעים מה כתיב" - פירוש, מה יהיה מאותו, שהיה שרוי בהסתר פנים, שנקרא אז "מידת רשעים", כנ"ל. ונתבאר, אשר תשובה מיראה, אינה מתקנת את העבר עליו, מטרם שעשה תשובה. ולפיכך, מביאה עליהם הברייתא מקרא אחר, שהוא "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר". פירוש, שאותם הימים והשנים, שעברו עליו מזמן של הסתר הפנים, שלא תיקן עוד אותם כנ"ל, שנקרא "מידת רשעים", הנה הם אינם חפצים שימות, משום שאין להם שום חלק, לאחר מיתה בעוה"ב, להיותם מידתם של רשעים. ולפיכך, באותה השעה שמידת הבינונים שבו, שמחה וצוהלת "כי מחר נמות", ותזכה לחיי העוה"ב, הרי יחד עמה, מידת הרשעים שבו אינה אומרת כן, אלא שאומרת "והיה כזה יום מחר", כלומר, שרוצה לשמוח ולחיות בעוה"ז לעולם, כי אין לה עדיין שום חלק לעוה"ב, כי לא תיקן אותה, כמבואר לעיל, שאין לה תיקון, אלא על ידי תשובה מאהבה. קכח) וזה שמסיימת הברייתא: מה כתיב בתרי', "הצדיק אבד". כלומר בחינת "הצדיק הגמור", שהאדם הזה צריך לזכות בו, הנה זה אבד ממנו, "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כלומר, מפני שאותו הבינוני, לא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות משום זה לתשובה מאהבה, המהפכת הזדונות לזכויות ואת הרעות לתענוגות נפלאים כנ"ל, אלא כל השגגות והרעות, שסבל מטרם שזכה לתשובה מיראה, עדיין הן עומדות בעינן, מבחינת "מדת רשעים", המרגישים רעות מהשגחתו ית', ומפני הרעות האלו שעודם מרגישים, אינו יכול לזכות ולהיות צדיק גמור. וזה שהכתוב אומר: "ואין איש שם על לב". כלומר, אותו האדם אינו שם אל לבו, "כי מפני הרעה", כלומר, משום ה"רעות" שעדיין מרגיש מזמן שעבר, בהשגחתו ית', "נאסף הצדיק", כלומר, נאבדה לו בחינת צדיק, וימות ויפטר מהעולם רק בבחינת בינוני בלבד, כמבואר. וכל זה הוא, שכל מי שאינו מצער עצמו עם הצבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור, כי לא יוכל להכריע אותם לכף זכות, ולראות בנחמה שלהם, כמבואר. ולפיכך, לא יזכה לעולם לבחינת צדיק, כנ"ל באריכות. קכט) והנה, מכל האמור עד הנה, זכינו לדעת, שאין לך ילוד אשה, שלא יעברו עליו ג' המידות הנ"ל, שהן: מידת רשעים, ומידת בינונים, ומידת צדיקים. ונקראות בשם "מידות", להיותן נמשכות ממידות השגתם את השגחתו ית'. וע"ד שאמרו ז"ל: "במידה שאדם מודד, מודדים לו" (סוטה ח'). כי המשיגים מידת השגחתו מבחינת הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים - או "רשעים שאינם גמורים", שמצד ההסתר האחד, או "רשעים גמורים", שמצד ההסתר הכפול, כנ"ל ד"ה "אמנם". ומשום, שלדעתם והרגשתם, מתנהג העולם בהשגחה לא טובה ח"ו, דהיינו כמו שהם "מרשיעים" את עצמם, שמקבלים מהשגחתו ית', יסורים ומכאובים ומרגישים רק רע כל היום, והמה עוד "מרשיעים" ביותר, במה שחושבים, שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה ח"ו. ולפיכך, משיגי ההשגחה מצד הסתר הפנים, מכונים בשם "רשעים". והבן זה, כי מתוך מעמקי הרגשתם, מתגלה בהם השם הזה, ובאבנתא דלבא תלוי, ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו ית', בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה. ולפיכך, הנמצאים במידת השגת ההשגחה הזאת, נבחנים שהכריעו את עצמם ואת כל העולם לכף חובה, כנ"ל בדברי ר"א בר"ש עש"ה. שהוא, מטעם האמור, להיותם מדמים לעצמם, שכל בני העולם מושגחים כמותם, בהשגחה לא טובה ח"ו, כראוי לשמו ית' "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים". קל) והזוכים להשיג ולהרגיש השגחתו ית', מבחינת גילוי פנים במדרגתו הראשונה, המכונה תשובה מיראה, כנ"ל ד"ה "והנה", נבחנים במידת בינונים, משום שרגשותיהם מתחלקים לב' חלקים, המכונים "ב' כפות המאזנים": כי עתה שזוכה ל"גילוי פנים" מבחינת "עולמך תראה בחייך", כנ"ל ד"ה "ואומר", הרי כבר השיגו לכל הפחות מכאן ואילך, את השגחתו יתברך הטובה, כראוי לשמו יתברך הטוב, ויש להם על כן "כף זכות". אמנם כל הצער והיסורים המרים, שנחקקו היטב ברגשותיהם, מכל הימים והשנים שקבלו השגחת הסתר הפנים, דהיינו, מזמן העבר, מטרם שזכו לתשובה האמורה, הרי כל אלו עומדים בעינם, ונקראים "כף חובה". וכיון שיש להם ב' הכפות הללו, הערוכות זו לעומת זו, באופן: שמרגע תשובתם ולפניהם ערוכה ועומדת בעינה כף החובה, ומרגע תשובתם ולאחריהם, ערוכה ומובטחת להם כף הזכות, הרי עת התשובה נמצאת להם "בין" החובה ו"בין" הזכות. וע"כ נקראים "בינונים". קלא) והזכאים לבחינת גילוי פנים ממדרגה ב', המכונה "תשובה מאהבה", שזדונות נעשים להם אז כזכויות, כנ"ל ד"ה "ולפיכך", נבחנים, שהכריעו את "כף החובה" הנ"ל ל"כף זכות". דהיינו, שכל הצער והיסורים, שנחקקו בעצמותיהם, בעת שהיו עומדים תחת השגחת הסתר פנים, הוכרעו עתה ונהפכו ל"כף זכות". כי כל צער ועצב, נהפך לתענוג נפלא לאין קץ, כנ"ל ד"ה "וזה דומה". ונקראים עתה "צדיקים", על שם שמצדיקים השגחתו ית'. קלב) וצריכים לדעת, שמידת הבינונים, האמורה, נוהגת ג"כ בשעת היות האדם, אפילו תחת השגחת הסתר פנים. כי ע"י התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש, מתגלה אליהם, אור של בטחון גדול בהשי"ת. וזוכים לשעתם, במדרגת גילוי פניו ית', במידתם של בינונים. אלא החסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד על מידותיהם, שישארו כן בקביעות. כי להשאר בקביעות, אי אפשר, אלא על ידי תשובה מיראה, כנ"ל ד"ה "והנה". קלג) גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל ד"ה "וצריכים", אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה, כמצווה עלינו. "ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי" (ברכות ס"א). אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה. כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה, הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד, מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם מתחילים בעיקר עבודתו ית', שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, ש"בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", בסו"ה: "וצדיקים ילכו מחיל אל חיל". וכדרז"ל, ש"כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו", אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו ית' שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו ית' הטובה והרחבה. קלד) ורצוי לדעת החוק העליון הזה, שאין לך שום גילוי, אלא במקום שהיה ההסתר, כמו בעניני העוה"ז, אשר ההעדר הוא קודם להויה, כי אין צמיחת החיטה נגלית, אלא במקום שנזרעה ונרקבה. וכן בדברים העליונים, אשר ההסתר והגילוי יש להם יחס, כפתילה והאור, הנאחז בה. כי כל הסתר, אחר שבא לתיקון, הנה נגלה בסיבתו, האור המיוחס למין ההסתר הזה. והאור שנתגלה, נאחז בו, כמו אור בפתילה. וזכור זה על כל דרכיך. קלה) ועם זה תבין מ"ש חז"ל, שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה. שלכאורה הדבר תמוה, כי מצינו הרבה דברים גסים, כמו שמות של רשעים: פרעה, ובלעם, וכיוצא בהם, ואיסור, וטומאה, וקללות אכזריות שבב' התוכחות, וכדומה. ואיך אפשר להבין, שכל אלו יהיו שמותיו של הקב"ה? קלו) ולהבין זאת צריכים לידע, שלא דרכיו דרכינו. היות שמדרכינו הוא, להגיע מהבלתי מושלם אל השלימות, ומדרכו ית' באים לנו כל הגילויים, מהשלימות אל הבלתי מושלם. כי מתחילה נאצלת ויוצאת מלפניו השלימות הגמורה. והשלימות הזו יורדת מפאת פניו ית', ומשתלשלת בצמצום אחר צמצום, דרך כמה מדרגות, עד שמגיעה לשלב האחרון, המצומצם ביותר, המתאים לעולם החמרי שלנו. ואז מתגלה הדבר לנו, כאן בעוה"ז. קלז) ומהאמור תשכיל לדעת, אשר התורה הקדושה, שלגובה מעלתה אין קץ, הנה לא נאצלה ויצאה מלפניו תיכף, כמות שהיא מצויה לעינינו כאן בעוה"ז, שהרי נודע, ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא", ובתורה דעוה"ז לא ניכר זה כלל. ולא עוד, אלא שהעוסק בה שלא לשמה, נעשית תורתו לו סם המות, כנ"ל ד"ה "וז"ש". אלא כנ"ל, שמתחילה כשנאצלה מלפניו ית', הנה נאצלה ויצאה בתכלית השלימות, דהיינו, בבחינת "אורייתא וקב"ה חד הוא" ממש. וזה שנקרא "תורה דאצילות", שאיתא בהקדמת תיקוני זוהר דף ג: "דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". ואחר כך ירדה מפאת פניו ית', ונצטמצמה דרך המדרגה בצמצומים רבים, עד שניתנה מסיני, שנכתבה כמות שהיא לעינינו כאן בעוה"ז, בהתלבשותה בלבושים הגסים שבעולם החומרי. קלח) אמנם תדע, שאע"פ, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעוה"ז, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנ"ל, עם כ"ז, התורה עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה דעוה"ז, שזסו"ה "אני ה' לא שניתי" (מלאכי ג', ו'). ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם ח"ו שום פחיתות ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה, שבעולמות העליונים. והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי. שההסתר, אחר תיקונו בעת הגילוי, נעשה לגילוי, כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנ"ל. וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר. הרי, שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעוה"ז, אינם כלל שום פחיתות ערך, כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר. קלט) ובזה ניצח משה למלאכים, בטענתו: "כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?" (שבת פ"ט ע"א), עש"ה. דהיינו כמבואר, שההסתר היותר גדול מגלה את האור היותר גדול. והראה להם, שבלבושים זכים, אשר התורה מתלבשת בהם בעולם המלאכים, אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעוה"ז, כמבואר. קמ) הרי נתבאר, שאין שום שינוי ח"ו במשהו, מתורה דאצילות, ש"אורייתא וקב"ה חד הוא", עד התורה שבעוה"ז. אלא, כל ההבחן הוא בלבושים. כי לבושים שבעוה"ז, המה מעלימים להקב"ה ומסתירים אותו, כנ"ל ד"ה "וז"ש". ותדע, שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם "מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים, ואפילו בבחינת ההסתר הכפול, כנ"ל ד"ה "והסתר", הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה, כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה". אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו, המה בחינת כנפים, המכסים ומסתירים את המורה ית', המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים, בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ולפיכך), נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל', כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי התורה מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי "אורייתא וקוב"ה חד הוא". קמא) ובזה תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "אותי עזבו ותורתי שמרו", שפירשו: "הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו, המאור שבה, מחזירן למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז). שלכאורה תמוה. אמנם כונתם, כי המה היו צמים ומתענים למצוא גילוי פניו ית', כמ"ש: "קרבת אלקים יחפצון" (ישעיה נ"ח, ב'). ואומר להם הכתוב בשם ה', שאומר להם: "הלואי שתעזבו אותי", כי כל יגיעתכם לריק וללא הועיל, משום שאינני נמצא בשום מקום, אלא בתורה. לכן שמרו את התורה, ושם תחפשו אותי. והמאור שבה, יחזירכם למוטב. ותמצאונני, כמבואר (ד"ה ובזה) בכתוב: "ומשחרי ימצאונני", ע"ש. קמב) ועתה אפשר לבאר, מהות חכמת הקבלה באפס-מה, באופן שיספיק למושג נאמן בטיב החכמה ההיא, שלא להטעות את עצמו בדמיונות כוזבים, שההמונים למרביתם מדמים לעצמם. וצריך שתדע, שהתורה הקדושה, מתחלקת לד' בחינות, המקיפות את כל המציאות: כי ג' בחינות - נבחנות בכלל המציאות שבעוה"ז, שנקראים: עולם, שנה, נפש. ובחי"ד היא - דרכי קיומם של אותם ג' חלקי המציאות, דהיינו, הזנתם והנהגתם וכל מקריהם. קמג) פירוש, כי: א. החיצוניות של המציאות - כמו השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם "עולם". ב. והפנימיות של המציאות - דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה, המובאים בתורה, אשר ישנם במקומות הנ"ל, שנקראים חיצוניות, הם מכונים בשם "נפש". ג. והשתלשלות המציאות לדורותיהם - בשם סיבה ומסובב. למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות, מאדם הראשון עד יהושע וכלב באי הארץ, המובאת בתורה, שהאב נבחן ל"סיבה" אל בנו ה"מסובב" על ידו, הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם "שנה". ד. וכל דרכי הקיום של כל המציאות, הן מהחיצוניות והן מהפנימיות הנ"ל, לכל דרכי הנהגותיהם ומקריהם, המובאים בתורה מכונים בשם "קיום המציאות". קמד) ותדע, שד' העולמות הנקראים בחכמת הקבלה: "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה", בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זמ"ז, בבחינת חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם, מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות, שהם עש"נ וקיומיהם כנ"ל, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה לעולם היצירה, עד לעולם העשיה. באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם, הערוכים לעינינו כאן בעוה"ז, הנה נמשכו ונתגלו כאן, מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו. באופן, שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו, הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים, המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו, גדל" (בראשית רבה פ"י). וז"ס: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה" (חולין דף ז' ע"ב). והבן. קמה) ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעוה"ז, החומריים כנ"ל, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקב"ה מלובש בה, בסוד "אורייתא וקב"ה חד הוא". אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו ית'. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנקראים אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חכמת הקבלה". קמו) באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך. אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחינת השגחה של הסתר פנים, והקב"ה מסתתר בתורה (כנ"ל ד"ה וז"ש), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה, כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואצ"ל עוד מלמעלה ליצירה. וכשהאדם זוכה לגילוי פנים, כנ"ל ד"ה "והנה", אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה. היות, ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו - תורת היצירה, שנקראת "חכמת הקבלה". ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש ח"ו, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא אותם הלבושים עצמם, של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסו"ה "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך", כנ"ל, שאז נעשו בבחינת "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון", כנ"ל. קמז) וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא. למשל, כי בעוד שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה, היו מסתירים את הקב"ה, כי ע"כ נכשל ע"י הזדונות והשגגות שעשה. ואז היה מוטל תחת שבט העונש ח"ו, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם, בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות, שנכשל בהם מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחינת לבושי אור ומצוה וזכויות. כי אותם הלבושים הגסים, בעצמם נתהפכו לזכויות, כנ"ל ד"ה "ולפיכך", עש"ה, שהמה עתה בחינת לבושים, הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" ית', אלא אדרבה "והיו עיניך רואות את מוריך", כנ"ל. הרי, שאין ח"ו שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעוה"ז, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה. אלא, שכל ההבחן הוא, רק בבחינת האדם, העוסק בתורה. ושנים, עוסקים בתורה, בהלכה אחת ובלשון אחת ממש, ועכ"ז, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. והבן זה היטב. קמח) ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור, בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי כנ"ל. ואח"כ, ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה. עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת "פשט", משום שנתפשטה מכל הלבושים, המסתירים להשי"ת, כמבואר. קמט) ואחר שבאנו לכאן, אפשר ליתן איזה מושג והבחן, בד' העולמות, הנודעים בחכמת הקבלה בשמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה של הקדושה, ובד' העולמות אבי"ע של הקליפות, הערוכים בסוד "זה לעומת זה", לעומת אבי"ע דקדושה הנ"ל. ותבין כל זה מהביאור הנ"ל, בד' הבחינות של השגת השגחתו ית', ומד' המדרגות של האהבה. ונבאר מתחילה את ד' העולמות אבי"ע דקדושה. ונתחיל מלמטה מעולם העשיה. קנ) כי הנה נתבארו לעיל בד"ה "והנה", ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עש"ה. ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה, כי ע"כ איתא בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע. וגם אותו מיעוט טוב, שישנו בו, מעורב ג"כ יחד עם הרע, בלי להכירו, עכ"ל. פירוש, כי מצד ההסתר הא', כנ"ל ד"ה "משא"כ", נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים, שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול, נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי, כנ"ל ד"ה "והסתר". והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", וע"כ איתא בע"ח (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עכ"ל. דהיינו, כמ"ש לעיל (ד"ה אמנם), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק "תשובה מיראה", הוא נקרא "בינוני", והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנ"ל. והבחינה השניה של האהבה (כנ"ל ד"ה הא'), שהיא ג"כ תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם, מהיזק ורע כל שהוא. וכן בחינה ג' של האהבה, שהיא בחינה א' של "אהבה שאינה תלויה בדבר", הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". וע"כ איתא בע"ח (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא "רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר", עש"ה. דהיינו, כמ"ש לעיל (ד"ה ואומר), בפירוש הברייתא, שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה "רובו טוב", והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע, שאינו ניכר, שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה, שהיא "אינה תלויה בדבר". וגם כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם עדיין לא הכריע את העולם כולו (כנ"ל ד"ה ונתבאר), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו בבחינת נצחיות, כמ"ש שם, עש"ה. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק, אפילו כלפי אחרים (כנ"ל ד"ה הב'). ובחי"ד של האהבה, שפירושה "אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית" (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ואע"פ), היא בחינת עולם האצילות. וז"ש בע"ח, שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא, ושם סו"ה לא יגורך רע. כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסו"ה "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך". כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו ית' "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים", כנ"ל. קנא) ובזה תבין ג"כ בחינת ד' העולמות אבי"ע דקליפה, הערוכים לעומת אבי"ע דקדושה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". כי המרכבה של הקליפות דעשיה, היא מבחינת הסתר הפנים בב' דרגותיה, שמרכבה ההיא שולטת, כדי לגרום לאדם, שיכריע הכל לכף חובה, ח"ו. ועולם היצירה דקליפה, תופס בידיו את כף החובה, שאינה מתוקנת בעולם היצירה דקדושה (כנ"ל ד"ה ולפיכך). ובזה שולטים על הבינונים, המקבלים מעולם היצירה, כנ"ל, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". ועולם הבריאה דקליפה, יש בידיהם אותו הכח, כדי לבטל את "האהבה התלויה בדבר", דהיינו, רק לבטל את הדבר, שבו נתלית האהבה. והיינו, הבלתי שלימות שבאהבה דבחינה ב'. ועולם האצילות דקליפה, הוא שתופס בידיו, אותו מיעוט הרע שאינו ניכר, שיש בבריאה, מכח בחינה ג' של האהבה, שאע"פ שהיא אהבה אמיתית, מכח "הטוב והמטיב לרעים ולטובים", שהיא בחינת אצילות דקדושה, עכ"ז, כיון שלא זכה להכריע באופן זה גם את העולם כולו לכף זכות, יש כח ביד הקליפה, להכשיל את האהבה, מכח ההשגחה על האחרים (כנ"ל ד"ה הב'). קנב) וז"ש בע"ח, אשר עולם האצילות של הקליפות, עומד לעומת עולם הבריאה, ולא לעומת האצילות, ע"ש. דהיינו, כמו שנתבאר, כי עולם אצילות דקדושה, שמשם נמשכת רק בחינה ד' של האהבה, הרי שאין שם שליטה לקליפות כלל, היות שכבר הכריע את כל העולם לכף זכות, ויודע כל עסקיו של השי"ת, גם בהשגחתו על כל הבריות, מהשגחת שמו ית' "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים". אלא בעולם הבריאה, שמשם נמשכת הבחינה הג', שעדיין לא הכריעה את העולם כולו, ועל כן יש עוד אחיזה לקליפות. אלא, שקליפות אלו, נבחנות לאצילות דקליפה, להיותם לעומת בחינה ג', שהיא "האהבה שאינה תלויה בדבר", כנ"ל. שאהבה זו היא בחינת אצילות. קנג) ונתבארו היטב, ד' עולמות אבי"ע דקדושה והקליפות, שהן בחינת הלעומת של כל עולם ועולם, שהם מבחינת החסרון, שיש בעולם שכנגדו בקדושה, והם שמכונים ד' עולמות אבי"ע של הקליפות, כמבואר. קנד) והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו, את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות העליונות, כנ"ל. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים? אמנם לא מחכמה שאלה זאת. כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העוה"ז, בבחינת עולם שנה נפש שבעוה"ז, כמ"ש לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעוה"ז. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין, איזה ענין בתורה כהלכתו? כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר. כן הענין שלפנינו: אע"פ שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מ"מ אינו יודע משם, אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם צריך לדעת, כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנ"ל, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם. שענינים אלו, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו, מחוייב להגות בהם יומם ולילה. קנה) ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו. קנו) אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת: שלא יגשימו הדברים, בענינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ח"ו. כי אז, אדרבה, מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך, הזהירו ז"ל, שלא ללמוד החכמה, כי אם לאחר ארבעים שנה, או מפי רב, וכדומה, מהזהירות. וכל זה הוא מהטעם האמור. ולפיכך, הכינותי בעז"ה את הפירושים פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ חיים, שעשיתי, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה. אמנם, אחר שנדפסו ד' החלקים הראשונים מביאורים אלו, ונתפשטו בקרב הלומדים, ראיתי בהם, שעדיין לא יצאתי ידי חובת ביאור, כמו שחשבתי. וכל הטרחה הגדולה, שטרחתי לבאר ולהרחיב, כדי שיתבהרו העניינים בלי קושי, היתה כמעט ללא הועיל. והיה זה, מחמת שהמעיינים, אינם מרגישים את החובה הגדולה, לשקוד על פירוש כל מלה ומלה, המגיעה לפניהם, ולחזור עליה כמה פעמים, באופן שיספיק להם לזכרה היטב, בהמשך הספר בכל מקום שמובאת שם אותה המלה. ומתוך השכחה של איזו מלה, היו מתבלבלים להם הענינים ההם, כי מתוך דקות הענין, הרי חוסר פירוש של מלה אחת, די לטשטש להם הענין כולו. והנה, כדי לתקן זה, התחלתי לחבר "פירוש המלות", ע"פ סדר א"ב, על כל המלות, המובאות בספרי הקבלה, שצריכות פירוש: מצד אחד קבצתי את הפירושים של האריז"ל ויתר המקובלים הראשונים, בכל מה שאמרו על אותה המלה. ומן הצד השני, ביארתי התמצית מכל אותם הפירושים. וערכתי הגדרה נאמנה בביאור המלה ההיא, באופן שיספיק למעיין להבינה, בכל מקום ומקום. שיפגוש אותה המלה, בכל ספרי הקבלה האמיתיים, מהראשונים עד האחרונים. וכן עשיתי על כל המלות, השגורות בחכמת הקבלה. והנה כבר הדפסתי בעזרת השם, את המלות המתחילות באות א'. גם קצת מאות ב'. ורק מצד אחד. והם כבר קרובים לאלף דפים. אכן מחמת חסרון כסף, הפסקתי העבודה בהתחלתה. וזה קרוב לשנה, שאינני ממשיך עוד בעבודה החשובה הזו, והשי"ת יודע, אם הדבר יעלה לי עוד, כי ההוצאות מרובות ביותר, ומסייעים אין לי כעת. לפיכך לקחתי לי עתה דרך אחרת, ע"ד "תפשת מועט תפשת". והוא הספר הזה "תלמוד עשר הספירות להאריז"ל", שבו אני מקבץ מספרי האריז"ל, וביחוד מספר "עץ חיים" שלו, כל המאמרים העיקריים, הנוגעים לביאור עשר הספירות, שהצבתי אותם בראש כל דף. ועליו עשיתי ביאור אחד רחב, הנקרא בשם "אור פנימי", וביאור שני, הנקרא "הסתכלות פנימית", המבארים כל מלה וכל ענין, המובאים בדברי האריז"ל בראש הדף, בפשטות ובלשון קלה, עד כמה שיכולתי. וחילקתי הספר לששה-עשר חלקים, שכל חלק יהיה שיעור אחד על ענין מיוחד שבעשר הספירות. אשר ה"אור פנימי" מבאר בעיקר את דברי האריז"ל, המובאים באותו השיעור, ו"הסתכלות פנימית" מבארת בעיקר הענין בהקף הכללי. ועליהם סדרתי "לוח השאלות" ו"לוח התשובות" על כל המלות ועל כל הענינים, המובאים באותו החלק. ואחר שיגמור המעיין אותו החלק, ינסה בעצמו, אם יוכל להשיב כהלכה על כל שאלה, המובאת ב"לוח השאלות". ואחר שהשיב, יסתכל ב"לוח התשובות" בתשובה, המיוחסת לאות ההיא של השאלה, לראות אם השיב כהלכה. ואפילו אם ידע היטב, להשיב על השאלות מתוך הזכרון, עם כל זה יחזור על השאלות פעמים הרבה מאד, עד שיהיו כמו מונחים בקופסא. כי אז יצליח לזכור המלה, בעת שיצטרך לה, או על כל פנים יזכור מקומה, כדי לחפש אחריה. "וחפץ ה' בידו יצליח". סדר הלימוד למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים, עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים, ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז למד את הביאור "אור פנימי". והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור. ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית, עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך ב"לוח השאלות". ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה, המסומנת באותה האות של השאלה. וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים, עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא. כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.

איתא בזוהר ויקרא פרשת תזריע דף מ' תא חזי דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי וכו', הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלקים את האדם, בשם מלא, כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא וכללא דכלא וכו', וכל מה דלעילא ותתא וכו' כלילן בהאי דיוקנא. עש"ה. הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם. ויש להבין הדברים, המעט לו לאדם העולם הזה וכל אשר בו בכדי לשמשו ולהועילו, אלא שהוא נצרך גם לכל העולמות העליונים וכל אשר בהם, כי לא נבראו אלא לצרכיו. ב) והנה בכדי להסביר הענין הזה על מילואו הייתי צריך להביא כאן לפנינו את כל חכמת הקבלה, אמנם בדרך כלל בשיעור המספיק להבין את פתיחת הדברים יתבאר לפניך בפנים הספר. והתמצית הוא, כי כוונת השי"ת בבריאה היתה כדי להנות לנבראיו כנודע. והנה ודאי הוא, שבעת שעלה במחשבה לברוא את הנשמות ולהנותם מכל טוב, הנה תיכף נמשכו ויצאו מלפניו בכל צביונם וקומתם ובכל גבהם של התענוגים שחשב להנותם, כי אצלו ית' המחשבה לבדה גומרת ואינו צריך לכלי מעשה כמונו. ולפי"ז יש לשאול למה ברא העולמות צמצום אחר צמצום עד לעוה"ז העכור והלביש הנשמות בהגופין העכורים של העוה"ז. ג) והתשובה על זה איתא בע"ח שהוא כדי להוציא לאור שלמות פעולותיו (ע"ח ענף א') ויש אמנם להבין איך אפשר זה שמהשלם יצאו פעולות בלתי שלמות עד שיהיו צריכים להשלימם ע"י פועל ומעשה שבעולם הזה. והענין הוא כי יש להבחין בהנשמות בחינת אור ובחינת כלי, כי עצם הנשמות שנבראו הוא הכלי שבהם, וכל השפע שחשב ית' להנותם ולענגם הוא האור שבהם. כי מאחר שחשב ית' להנותם הרי עשה אותם בהכרח בבחינת רצון לקבל הנאתו, שהרי לפי מידת הרצון לקבל את השפע כן יגדל ההנאה והתענוג. ותדע שהרצון לקבל ההוא הוא כל עצמותה של הנשמה מבחינה התחדשות ויציאת יש מאין, ונבחן לבחינת כלי של הנשמה. ובחי' ההנאה והשפע נבחן לבחינת אור של הנשמה הנמשך יש מיש מעצמותו. ד) ביאור הדברים. כי בריאה פירושו התחדשות דבר מה שלא היה מקודם שהוא הנבחן ליש מאין, אמנם איך נצייר זה שיהיה דבר מה שאינו כלול בו ית'. הלא כל יכול וכוללם יחד, וכן אין לך נותן מה שאין בו. ובאמור אשר כלל כל הבריאה שברא ית' אינו אלא בחינת הכלים של הנשמות שהוא הרצון לקבל, מובן זה היטב, שהרי הכרח הוא שאינו כלול ח"ו מהרצון לקבל כי ממי יקבל. וא"כ הוא בריאה חדשה ממש שלא היה אף זכר ממנו מקודם לכן, וע"כ נבחן ליש מאין. ה) ויש לדעת, שהחיבור ופירוד הנוהג ברוחניים אינו אלא בהשואת הצורה ובשינוי הצורה, כי אם ב' רוחניים הם בצורה אחת הרי הם מחוברים יחד והם אחד ולא שנים. שהרי אין מה שיבדילם זה מזה, ואי אפשר להבחינם לשנים זולת בהמצא שינוי צורה מזה לזה. וכן לפי מדת גודלה של השתנות הצורה ביניהם כן שיעור התרחקותם זה מזה, עד שאם הם נמצאים בהפכיות הצורה זה מזה אז נבחנים רחוקים כרחוק מזרח ממערב, דהיינו בתכלית המרחק המצוייר לנו בהמציאות. ו) והנה בהבורא ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין לנו בו ח"ו שום הגה או מלה. אמנם מבחינת ממעשיך הכרנוך, יש לנו להבין בו ית', שהוא בבחי' רצון להשפיע, שהרי ברא הכל בכדי להנות לנבראיו, ולהשפיע לנו מטובו ית'. ולפי"ז נמצאים הנשמות בבחינת הפכיות הצורה אליו ית' שהרי הוא כולו רק להשפיע ואין בו ח"ו רצון לקבל משהו, והנשמות נטבעו ברצון לקבל לעצמם, כנ"ל, שאין הפכיות הצורה רחוקה מזו. ונמצא אם היו הנשמות נשארים בפועל בבחינת הרצון לקבל, היו נשארים נפרדים ממנו ית' ח"ו לעולמי עד. ז) עתה תבין מ"ש (בעץ חיים ענף א' הנ"ל) שסבת בריאת העולמות הוא לפי שהנה הוא ית' מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו וכו' ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם וכו' עכ"ל. שלכאורה תמוהים הדברים, כי איך אפשר שמתחילה יצאו פעולות בלתי שלמות מפועל השלם עד שיהיו צריכים לתיקון. ובהמתבאר תבין זה כיון שעיקר כלל הבריאה אינו, רק הרצון לקבל, הנה הגם שמצד אחד הוא בלתי שלם מאוד להיותו בהפכיות הצורה מהמאציל, שהוא בחינת פירוד ממנו ית', הנה מצד הב' הרי זה כל החידוש והיש מאין שברא, כדי לקבל ממנו ית' מה שחשב להנותם ולהשפיע אליהם. אלא עכ"ז אם היו נשארים כך בפירודא מהמאציל לא היה כביכול נק' שלם, כי סוף סוף מהפועל השלם צריכים לצאת פעולות שלמות. ולפיכך צמצם אורו ית' וברא העולמות בצמצום אחר צמצום עד לעוה"ז, והלביש הנשמה בגוף מעוה"ז וע"י העסק בתורה ומצוות משגת הנשמה את השלימות שהיה חסר לה מטרם הבריאה, שהוא בחינת השואת הצורה אליו ית'. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל הטוב והעונג הכלול במחשבת הבריאה, וגם תמצא עמו ית' בתכלית הדבקות, שפירושו השואת הצורה, כנ"ל. ח) וענין הסגולה שבתורה ומצוות להביא את הנשמה לדבקה בו ית', הוא רק בבחינת העסק בהם שלא לקבל שום פרס רק בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו בלבד, כי אז לאט לאט הולכת הנשמה וקונית השואת הצורה ליוצרה, כמ"ש לפנינו במאמר ר' חנניא בן עקשיא בהתחלת הספר, עש"ה. כי יש בזה ה' מדרגות כוללות נפש רוח נשמה חיה יחידה המקובלים מה' העולמות הנקראים א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכן יש ה' מדרגות נרנח"י פרטיות המקובלים מפרטיות ה' פרצופין שיש בכל עולם מה' העולמות, וכן יש נרנח"י דפרטי פרטיות המקובלים מהעשר ספירות שבכל פרצוף, כמ"ש בפנים הספר. שע"י תורה ומצוות להשפיע נ"ר ליוצרו זוכים ומשיגים לאט לאט לכלים מבחי' הרצון להשפיע הבאים בהמדרגות האלו מדרגה אחר מדרגה עד שבאים בהשוואת הצורה לגמרי אליו ית', ואז מקויימת בהם מחשבת הבריאה לקבל כל העונג והרוך והטוב שחשב ית' בעדם, ועוד נוסף להם ריוח הכי גדול, כי זוכים גם לדבקות אמיתי, מכח שהשיגו הרצון להשפיע כיוצרם. ט) ומעתה לא יקשה לך להבין דברי הזוהר הנ"ל, אשר כל העולמות העליונים והתחתונים וכל אשר בתוכם לא נבראו אלא בשביל האדם. כי כל אלו המדרגות והעולמות לא באו אלא כדי להשלים הנשמות במדת הדבקות שהיה חסר להם מבחינת מחשבת הבריאה, כנ"ל. שמתחילה נצטמצמו ונשתלשלו מדרגה אחר מדרגה ועולם אחר עולם עד לעולם החומרי שלנו בכדי להביא את הנשמה בהגוף של עוה"ז, שהוא כולו לקבל ולא להשפיע, כמו בהמות וחית הארץ, כמ"ש עייר פרא אדם יולד, שהוא בחינת הרצון לקבל הגמור שאין בו מבחינת השפעה ולא כלום, שאז נבחן האדם להפכי גמור אליו ית', שאין התרחקות יותר מזה, ואח"ז בכח הנשמה המתלבשת בו הולך ועוסק בתורה ומצוות שאז משיג צורת ההשפעה כיוצרו לאט לאט בדרך המדרגות ממטה למעלה דרך כל אותם הבחינות שירדו בעת השתלשלותם מלמעלה למטה, שהם רק מדות ושיעורים בצורת הרצון להשפיע, שכל מדרגה עליונה פירושה שהיא יותר רחוקה מבחינת הרצון לקבל ויותר קרובה רק להשפיע, עד שזוכה להיות כולו להשפיע ולא לקבל כלום לעצמו, ואז נשלם האדם בדבקות אמיתי בו ית', כי רק בשביל זה נברא. הרי שכל העולמות ומלואם רק בשביל האדם נבראו. י) ועתה אחר שזכית להבין ולדעת כל זה, כבר מותר לך ללמוד חכמה זו בלי שום פחד של הגשמה ח"ו. כי המעיינים מתבלבלים מאד, שמצד אחד נאמר שכל הע"ס והפרצופין מתחילת ע"ס האצילות עד סוף הע"ס דעשיה הוא אלקיות ואחדות גמור. (ע"ח שער מ"ד שער השמות פרק א') ומצד הב' נאמר שכל אלו העולמות מחודשים ובאים אחר הצמצום, ואיך יתכן אפילו להרהר זה באלקיות. וכן בחינת מספרים ומעלה ומטה וכדומה מהשנוים ועליות וירידות וזווגים, ומקרא כתוב אני הויה לא שניתי וכו'. יא) ובהמתבאר לפנינו מובן היטב כי כל אלו העליות וירידות והצמצומים, והמספר, אינם נבחנים אלא בבחינת הכלים של המקבלים, שהם הנשמות. אלא שיש להבחין בהם בחינת כח ובחינת פועל, בדומה לאדם הבונה בית שסוף מעשה במחשבתו תחילה, אמנם תכונת הבית שיש לו במחשבה אין לו שום דמיון להבית הצריך לצאת בפועל, כי בעוד הבית במחשבה הוא רוחניות מבחינת חומר מחשבתי, ונחשבת לבחינת החומר של האדם החושב, כי אז נמצא הבית רק בבחינת "כח", משא"כ בעת שמלאכת הבית מתחילה לצאת בפועל כבר מקבלת חומר אחר לגמרי דהיינו חומר של עצים ואבנים. כן יש להבחין בבחינת הנשמות כח ופועל, אשר בחינת התחלת יציאתם מכלל מאציל לבחינת נשמות "בפועל" מתחיל רק בעולם הבריאה, וענין התכללותם בא"ס ב"ה מטרם הצמצום בבחינת מחשבת הבריאה, כנ"ל באות ב', הנה זה אמור רק בבחי' "הכח" בלי שום הכר ממשי כלל וכלל. ומבחינה זו נאמר שכל הנשמות היו כלולים במלכות דא"ס המכונה נקודה האמצעית, כי נקודה זו כלולה ב"כח" מכל הכלים של הנשמות העתידים לצאת ב"פועל" מעולם הבריאה ולמטה. וענין הצמצום א' לא נעשה רק בנקודה האמצעית הזו, והיינו רק בדיוק באותו הבחינה והשיעור שהיא נחשבת לבחינת "כח" לנשמות העתידים, ולא כלום בעצמותה. ותדע כי כל הכלים של הספירות והעולמות עד לעולם הבריאה המשתלשלים ויוצאים מנקודה זו או בסבת הזווג דהכאה שלה הנק' או"ח המה ג"כ בבחינת כח לבד בלי שום מהות של הנשמות, אלא שהשינוים הללו עתידים לפעול אח"כ על הנשמות שמהותם מתחיל לצאת מעולם הבריאה ולמטה כי שם עדיין לא יצאו ממהות המאציל ית'. יב) ואמשול לך מהויות דעולם הזה, למשל האדם המתכסה ומעלים את עצמו במיני כיסוים ולבושים שלא יראנו חברו ולא ירגישו, הכי יעלה על הדעת שהוא עצמו יש לו איזה התפעלות משהו של העלמה וכדומה מחמת ריבוי הכסוים שמתכסה, כן למשל הע"ס שאנו קוראים בשמות כתר חכמה בינה חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות, הם רק עשר כסוים שא"ס מתכסה ומתעלם בהם, אשר הנשמות העתידים לקבל ממנו יהיו מחויבים לקבל באותם השיעורים והע"ס מודדים להם, ונמצאים המקבלים מתפעלים על ידי המספר הזה שבע"ס, ולא כלל אורו ית' שהוא אחד יחיד בלי שינוי, משא"כ המקבלים נחלקים לעשר מדרגות ממש לפי תכונת השמות הללו. ולא עוד אלא אפילו אלו בחינות הכיסוים שאמרנו אינם בערך האמור רק מעולם הבריאה ולמטה, כי רק שם כבר נמצאות הנשמות המקבלות מהעשר ספירות ההם, משא"כ בעולמות א"ק ואצילות עוד אין שום מציאות אפילו להנשמות כי שם הם רק בבחינת הכח. ולפיכך ענין העשר כיסוים האמורים בע"ס הם שולטים רק בג' עולמות התחתונים הנק' בריאה יצירה עשיה. אמנם גם בהעולמות בי"ע נבחנים העשר ספירות לאלקיות עד סוף עשיה, ממש כמו בא"ק ואבי"ע וכמו מטרם הצמצום, רק ההפרש הוא בהכלים של הע"ס, אשר בא"ק ואצילות אין להם עוד אפילו בחינת גילוי של שליטה, להיותם שם רק בבחי' "כח" כנ"ל, ורק בבי"ע מתחילים הכלים של הע"ס לגלות כח ההעלמה והכיסוי שבהם. אמנם באור שבע"ס אין שום שינוי של משהו מחמת הכסוים הללו כנ"ל במשל וז"ס אני הוי"ה לא שניתי וכו'. יג) ואין לשאול, כיון שבא"ק ואצילות אין עוד שם שום גילוי למהות הנשמות המקבלים, א"כ מה משמשים הכלים ההם הנק' ע"ס ולמי המה מעלימים ומכסים בשיעוריהם הללו. ויש בזה ב' תשובות: הא', שכן דרך ההשתלשלות כמו שתמצא בפנים הספר. והב' הוא כי גם הנשמות עתידים לקבל מהע"ס ההם שבא"ק ואצילות, דהיינו בדרך עליות הג' העולמות בי"ע אליהם, כמ"ש להלן באות קסג, ולפיכך יש להבחין גם בא"ק ואצילות אלו השינוים שבע"ס, כפי מה שהם עתידים להאיר להנשמות בשעה שהם יעלו שמה עם העולמות בי"ע, כי אז יקבלו לפי המדרגה שבע"ס ההם. יד) הרי נתבאר היטב, שענין העולמות ובחינת החידוש והשינוים ומספר מדרגות וכדומה, כל זה לא נאמר אלא בבחינת הכלים המשפיעים להנשמות ומעלימים ומודדים להם שיכלו לקבל מאור א"ס ב"ה שבהם בדרך המדרגה, והם אינם עושים שום התפעלות של משהו באור א"ס ב"ה עצמו, כי אין כיסוים פועלים על המתכסה רק על השני הרוצה להרגיש אותו ולקבל ממנו כנ"ל במשל. טו) ובדרך כלל, יש להבחין בהספירות ובפרצופין, בכל מקום שהם, את ג' בחינות הללו: עצמותו ית', כלים ואורות. אשר בעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא בו כלל, ובכלים יש תמיד ב' הבחנות הפכים זה לזה, שהם העלמה וגילוי, כי ענין הכלי מתחילתו הוא מעלים על עצמותו ית', באופן שאלו העשרה כלים שבע"ס הם עשר מדרגות של העלמות. אמנם אחר שהנשמות מקבלים להכלים הללו בכל התנאים שבהם הנה אז נעשים אלו ההעלמות לבחי' של גילויים להשגות הנשמות. הרי שהכלים כוללים ב' הבחנות הפכיות זו לזו שהם אחת, כי מדת הגילוי שבכלי הוא ממש כפי מדת ההעלמה שבהכלי וכל שהכלי יותר עב, דהיינו שהוא יותר מעלים על עצמותו ית' הוא מגלה קומה יותר גדולה הרי שב' הפכים הללו הם אחת. וענין האורות שבהספירות פירושן, אותו שיעור קומה הראוי להתגלות להשגת הנשמות. כי מתוך שהכל נמשך מעצמותו ית' ועם זה אין השגה בו רק בתכונתם של הכלים כנ"ל, ע"כ יש בהכרח עשרה אורות בעשרה כלים הללו, דהיינו עשר מדרגות של גילוים אל המקבלים בתכונת אותם הכלים. באופן שאין להבדיל בין אורו ית' לעצמותו ית' רק בזה, אשר בעצמותו ית' לית השגה תפיסא ביה כלל זולת המגיע אלינו ממנו ית' דרך התלבשותו בהכלים של הע"ס, ומבחינה זו כל הבא בהשגה אנו מכנים בשם אורות.

הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות" (אות א') בשלהי עוקצין לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ויש להשכיל בו רבות: א. מאין הוכיחו שאין יותר טוב לישראל מהשלום. ב. שבהכתוב מפורש שהשלום היא הברכה בעצמה, שכתוב נתינה בעוז וברכה בשלום ולדבריהם היה לו לומר נתינה בשלום. ג. למה נתחבר מאמר הזה לסיום הש"ס. גם צריך להבין פי' המלות דשלום ועוז, והורתם. וכדי לפרש מאמר הזה על תכנו האמיתי, מוכרחין אנו לבוא בדרך ארוכה. כי עומק לב בעלי הגדה לאין חקר. ובצדק דיבר הרב בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפירוש דברי חז"ל, על הפסוק, סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו הגדות, ופירשו ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוה, יש בהם נגלה ונסתר, כמוש"כ תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, אמנם ההלכות דומין לאשישי יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין, הרי תוכו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו, כמו היין שבתוכו, משא"כ ההגדות, המה נמשלים לתפוחים, שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום, ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך. וכן בדברי הגדה אין בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת בתוכן הפנימי הגנוז בהדברים, שאינם נבנים אלא על אדני חכמת האמת, המסור ליחידי סגולה, עכ"ל בשינוי לשון. ומי יהין להוציא זה מלב ההמון, ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה הנק' פשט ודרוש. אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכל מבינים הסוד. אמנם איתא, בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים. אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה ע"כ. והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות ע"כ. כי לזכיה גדולה אנו צריכים להבין בפשטי המקראות. להיותינו מחוייבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה, אשר הפשט מלביש אותם, והפשט לא יופשט, ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך שלא יהיה נעשית לו סמא דמותא [סם המוות] ח"ו, ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם דיינו בהשגת הפשט, והלואי שנשיג אותה, והיינו שמחים בחלקינו, שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג' מדרגות הראשונות. (אות ב') אמנם לפי"ז צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמש"א במסכת חגיגה אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד. וכן כל הספרים המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון לא יבינו זולת השרידים אשר ה' קורא אותם, בהיותם כבר מבינים את השרשים, מדעתם, ובקבלה מפה אל פה. אשר הוא תמיה רבתי איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב העם אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם, ולכאורה הוא עון פלילי שע"כ אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית על אחז שע"כ נקרא אחז בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', דע"כ גדלה אשמתו וכו'. וכן חוק הטבע אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו ורכושו לאחרים, אבל כלום יש לך מי שעינו צרה, מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים, ואדרבה ביותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ומכ"ש בתורת ה' וחפצו ית'. אמנם כן אנו מוצאים תעלומות בחכמה, אפילו בחכמים החיצונים, בדורות שעברו. ואיתא בהקדמתו של הר"מ בוטריל ז"ל לפירושו על ספר יצירה, מאמר בשם אפלטון שהזהיר לתלמידיו כלשון הזה "אל תמסרו החכמה למי שאינו יודע מעלתה", וכן הזהיר אריסטו "אל תמסרו החכמה למי שאין ראוי לה פן תחמסוה" והוא ז"ל פירשו, אשר אם החכם מלמד חכמה למי שאינו הגון לה, הוא חומס את החכמה ומשחיתה, עכ"ל. ולא כן עושים חכמים החיצונים שבדורותינו, אלא אדרבא מתאמצים להרחיב שערי חכמתם לכל מרחבי ההמון, בלי שום גדרים ותנאים. ולכאורה יש טענה גדולה על חכמיהם הראשונים, שסגרו דלתי חכמתם על קומץ קטן מיחידי סגולה, שמצאו מוכשרים אלי' ומרבית העם עזבו לגשש קיר. (אות ג') ואסביר הענין, כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין המדבר, במדרגה זה על זה, שהם. המון עם, גבורים, עשירים, חכמים, והם שוים בערך, לד' מדרגות שבכלל המציאות, הנקרא: א. דומם, ב. צומח, ג. חי, ד. מדבר. אשר הדומם, מוכשר להוציא ג' הסגולות, צומח, חי, מדבר, ואנו מבחינים ג' ערכים, בכמות הכח מהמועיל והמזיק שיש בהם. כח הקטן שבהם, הוא הצומח, כי הגם שפעולת הצמח, בקרבת המועיל שלה ובדחית המזיק לה דומה, למין האדם והחי, אמנם אין בה הרגש נבדל לענין זה אלא כח כללי משותף לכל מיני הצמחים שבעולם, שפועל בהם מלאכה הזו. נוסף עליהם מין החי, שבכל בריה ובריה בפני עצמה יש הרגש פרטי לעצמו, לקרבת המועיל ולהרחקת המזיק, ויוצא לנו בזה, ערך בעל חי פרטי אחד, משתוה עם ערך כל מיני הצמחים שבהמציאות כי זה כח המרגיש בברורי מועיל ומזיק, שישנם לכללות כל מין הצומח, נמצא בבריה פרטית אחת ממין החי נבדל ברשותו לעצמו. והנה כח המרגיש הזה הנוהג במין החי, הוא מוגבל מאד במקום ובזמן, להיות ההרגש אינו פועל בריחוק מקום כחוט השערה מחוץ לגופו, וכן אינו מרגיש מחוץ לזמנו, כלומר, בעבר ובעתיד, אלא באותו רגע שהוא דבוק בה לבד. נוסף עליהם מין המדבר, המורכב מכח המרגיש וכח השכלי יחד ולפיכך אין כחו מוגבל בזמן ומקום, לקרבת המועילו ולהרחקת המזיק לו, כמו מין החי, והוא בסיבת המדע שלו, שהוא ענין רוחני, שאינו מוגבל בזמן ומקום, ויכול להשכיל בכל הבריות למקומותיהם בכל המציאות, וכן בעוברות ועתידות משנות דור ודור, ונמצא ע"כ, ערך איש פרטי אחד ממין המדבר, משתוה עם ערך כללות הכחות, שבמין הצמחים ומין החי, שישנם בכל המציאות בזה הזמן, וכן בכל הדורות שעברו, להיות כחו מקיף אותם, וכולל בפרטיותו עצמו, לכל כחותיהם יחד. ומשפט הזה נוהג ג"כ בד' המפלגות שבמדרגת מין האדם דהיינו המון עם, עשירים, גבורים, חכמים, דודאי כולם באים מן המון העם, שהם הדרגה הא', ע"ד הכל היה מן העפר, ואמנם ודאי כל מעלתה, וזכות קיומה של העפר, הוא לפי ערך ג' הסגולות צומח, חי, מדבר, שהיא מוציאה מתוכה. כן ישוער מעלת ההמון עם, כפי הסגולות שמוציאים מתוכה, דע"כ מתחברים גם המה בצורת פני אדם. ולמען זה, הטביע השי"ת, בכללות ההמון, ג' הנטיות, שנקראים קנאה, ותאוה, וכבוד, שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם. והנה ע"י נטית התאוה, מוציאים מתוכם את העשירים, שהמובחרים מהם ברצון חזק, וגם תאוה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת העשירות, שהמה דרגה הראשונה להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת הצומח, שבכלל מציאות, אשר כח נכרי מושל עליהם, להנטותם לסגולתם, שהרי כח התאוה במין האדם, כח זר הוא, ומושאל ממין החי. וע"י נטיית הכבוד, מוציאים מתוכם את הגבורים אנשי השם, המה המושלים בבית הכנסת, ובעיר וכדומה, שבעלי רצון החזק שבהם, וגם נטיית הכבוד להם, נמצאים מצטיינים בהשגת ממשלה, והמה דרגה הב' להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת מין החי שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם, כבר מצוי במהותם בפני עצמם, כאמור לעיל שהרי נטיית הכבוד, נבדלת היא למין האדם בפני עצמו, ועמה חפץ הממשלה, כמו"ש כל שתה תחת רגליו (תהילים ח, ז). וע"י נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמש"א ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שבעלי רצון חזק, ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה, לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם, בלתי מוגבל בזמן ומקום אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם, ולכל הזמנים, כאמור לעיל, וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות, ולכל הזמנים כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר, ונמצא שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר ע"כ, אין קצה לכח הפועל הזה, וע"כ מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה. אמנם הנשארים בלי שום סגולה, היא, מפני שאין להם רצון חזק, וע"כ כל ג' הנטיות הנזכרים, משמשים להם יחד בערבוביא, לפעמים מתאוים, ולפעמים מתקנאים, ולפעמים חושקים כבוד, ורצונם נשבר לרסיסים, ודומים לקטנים, שכל מה שרואים חושקים, ולא יעלה בידם, מהשגה של כלום, ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין, הנשארים אחרי הקמח. ונודע שכח המועיל וכח המזיק, עולים בקנה אחד, כלומר, כמה שמסוגל להועיל, כן מסוגל להזיק, ולפיכך כיון שאדם פרטי אחד, עולה כחו על כל הבהמה והחי מכל הדורות והזמנים כנ"ל, כן כח המזיק שבו עולה על כולנה. וע"כ כל עוד שאינו ראוי למעלתו, באופן שישמש בכחו רק להועיל, לשמירה יתירה הוא צריך, שלא יקנה מדה מרובה ממעלת האדם, שהיא החכמה והמדע. ולמען זה הסתירו החכמים הראשונים את החכמה, ממרחבי ההמון, מפחד שלא יארע להם תלמידים שאינם הגונים, וישמשו עם כח החכמה, להרע ולהזיק, ונמצאים פורצים בתאותם ופראיותם הבהמית, בכחו הגדול של האדם, ויחריבו את הישוב כולו. ואחר שנתמעטו הדורות, וחכמיהם בעצמם החלו לחשוק לשני שולחנות, לאמור לחיים טובים גם לחומריותם, ולכן נתקרבה דעתם גם לההמון, ויסחרו עמהם, ומכרו החכמה באתנן זונה ובמחיר כלב, ומאז נהרס החומה הבצורה, אשר שתו עליה הראשונים, ויחמסוה להם ההמונים, והפראים, מלאו ידיהם בכח אנשים, והחזיקו בחכמה ויקרעו אותה, חציה ירשו המנאפים, וחציה למרצחים, וישימוה לחרפה לדראון עולם, כיום הזה. (אות ד') ומזה תשפוט לחכמת האמת, אשר כל החכמות החיצוניות כלולים בתוכה, שהמה שבע נערותיה הקטנות, כנודע, והוא שלימות מין האדם, והמטרה שכל העולמות בשבילה נבראו, כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, אשר ע"כ גדרו לנו חז"ל (אבות ד', משנה ה'), דאשתמש בתנא חלף, ע"ש, כי אסרו לנו להנות בסיבתה, הנאה של כלום לחיי הבשרים. והיא שעמדה לנו עד היום הזה, להחזיק בחיל וחומה, על חכמת האמת, וכל נכרי וזר, לא יתפרץ להיכנס אליה פנימה, גם לא ישומו בכליהם, לצאת ולסחור עמה בשוק, במקרה החכמים החיצונים כי כל הנכנסים כבר נבדקו בשבע בדיקות, עד שהיה בטוחים מכל חשש וחשד של כלום. ואחר הדברים והאמת הזה, אנו מוצאים לכאורה, סתירה גדולה מקצה אל הקצה, בדברי חז"ל, דאיתא בזוהר דבעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות, אפילו לצעירי ימים. אשר לפי האמור נמצינו למדים, שבעקבתא דמשיחא, יהיה כל הדור ההוא בתכלית הגובה, עד שאין אנו צריכים לשום שמירה, ויתפתחו מעיינות החכמה, להשקות כל הגוי כולו. אמנם במסכת סוטה מ"ט וסנהדרין צ"ז ע"א, אמרו ז"ל דבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגה וכו' חכמת הסופרים תסרח וכו' ויראי חטא ימאסו וכו'. והנה מפורש שאין עוד כדור הזה לרוע ואיך מכלכלים לב' המאמרים האלה שודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים. והענין הוא, כי כל שמירה המעולה, ונעילת הדלת על היכל החכמה, הוא, מפחד האנשים שרוח קנאת סופרים שבהם, מעורב בכח התאוה, והכבוד, ואין קנאתם מוגבלת, בחפץ החכמה ומושכלות לבד. ובזה נמצאים ב' המאמרים הנ"ל צדקו יחדיו, שבא זה ולימד על זה, כי מאחר שפני הדור כפני הכלב, כלומר שצוחין ככלבא הב הב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת חכמים תסרח בהם, ממילא מותר להרחיב שערי החכמה, ולהסיר השמירה המעולה, להיותה בטוחה מאליה, מחמס ועושק, ואין עוד פחד מתלמיד שאינו הגון, שיטול אותה למכור בשוק, להמון עם, החומרים, היות שלא ימצא להם קונים על סחורה זו, כי כבר נמאסת בעיניהם, וכיון שאין עוד תקוה לנחול תאוה וכבוד על ידיה, נעשת בזה, בטוחה ומשומרת מאליה, שכל זר לא יקרב, זולת אוהבי חכמה ותושיה לבד, ולפיכך יוסר כל בדיקה מהנכנסים, עד שגם צעירי ימים יוכלו לזכות בה. ובזה תבין אמרם ז"ל, סנהדרין צ"ח ע"א, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב שתמוה מאד דכל כמה שימצא איזה זכאים בדור, יהיה מעכבים הגאולה, אלא יתמו הזכאים חלילה מהארץ, ואז יהיה היכולת לביאת המשיח, אתמהא. אמנם צריך להבין מאד מאד, שזה ענין של הגאולה, וביאת המשיח המקוה לנו בב"א, הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת כמו"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם וכו', אלא שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות כמ"ש ישעיה ס"ה, הנער בן מאה שנה ימות וכו' וכאשר יושלמו בני ישראל, עם דעת השלם יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם, כמ"ש ישעיה י"א כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו' וכמו"ש וינהרו אל ה' ואל טובו וכו' והתגברות הדעת הזה הוא ענין התפשטות מלכות המשיח אל כל האומות ולאפוקי מהמון עם גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, וע"כ נחקק בדמיונם, ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק במין שליטה הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד, ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם, וכמותם מקהל ה', באמרם כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. וכן לאפוקי מאותם הטועים, ושופטים דכשם שמציאות הגוף, בהכרח שיהיה מוקדם בזמן, למציאות הנשמה, והמושכלות השלימות, כך, שלימות הגוף וצרכיו, מוקדמים בזמן להשגת הנשמה, ושלימות המושכלות, באופן שגוף חלש נמנע מהשגת מושכלות שלימות, שזה טעות מר וקשה ממות, היות שלא יצויר כלל ועיקר גוף מושלם, בטרם שהשיג דעת השלם, להיותו לפי עצמו, שק מנוקב ובור נשבר, לא יכיל משהו תועלת לא לו ולא לאחרים. זולת, עם השגת הדעת השלימה, שאז עולה גם הגוף לשלימותו עמה בקנה אחד ממש, וזה הדין נוהג בין בפרטים ובין בהכלל יחד, ועיין כל זה, בזוהר פרשת שלח בענין המרגלים, שהאריך בזה עש"ה. (אות ה') ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכין מקודם, באופן שנהיה ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב. וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא היה כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוה"ר עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיה פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל. או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו בב"א. ועפ"י הדברים האלה, הסרתי מעלי טענה גדולה, בזה שהרהבתי מכל הקודמים אותי, ובאתי בספרי [פנים מאירות ומסבירות] זה, בגילוי יסודות החכמה שדרכן לכסות, שעד הנה לא עבר בה אדם עוד, דהיינו מהות העשר ספירות לכל משפטיהם, בישר וחוזר, ופנימי ומקיף, וסוד ההכאה, וסוד ההזדככות אשר המחברים שקדמוני, בכונה פזרו הדברים הנה והנה, וברמיזות דקות, באופן שידו של אדם אינו ראוי לקבץ אותם אשר אנכי באורו יתברך שהופיע עלי, ובעזרת רבותי קבצתי אותם, וגליתי הדברים די באר, ובצביונם הרוחני, למעלה מן המקום ולמעלה מהזמן. והיו יכולים לבוא עלי בטענה גדולה, ממה נפשך, אם אין פה נוספות על רבותי, א"כ האר"י ז"ל ורח"ו ז"ל, בעצמם והמחברים האמיתיים מפרשי דבריהם, היו יכולים לגלות ולבאר הדברים בביאור גלוי, כמו שעשיתי אנכי, ואם נפשך לאמר שלפניהם היה גלוי, א"כ מי הוא המחבר הזה, אשר ודאי, זכות גדול היה לו להיות עפר ואפר תחת כפות רגליהם ז"ל, לומר שנחלתו שפרה לו ה' יותר מנחלתם. אמנם כן, לא הוספתי על רבותי, ולא באתי בחדשות כמו שתראה במראה המקומות, ע"י החיבור, שכל דברי כבר רשום וכתוב, בשמנה שערים, ובעה"ח, ומבוא שערים, מהאר"י ז"ל, ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת, אלא המה כיונו לכסות הדברים, וע"כ פזרו אותם אחת הנה ואחת הנה, והוא מפני שדורם לא היה עוד כולו חייב, והיו צריכים לשמירה יתירה, כנ"ל, משא"כ אנו שבעוה"ר נתקיימה בנו כל דברי רז"ל האמורים מראש לעקבתא דמשיחא, שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, וע"כ דברי מגולים ומסודרים. (אות ו') ועתה בנים שמעו לי, כן החכמה בחוץ תרונה, והנה עתה מרחובות קוראה אליכם מי לה' אלי, לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם, כי לא נבראתם לחזור אחר מעשה דגן, ותפוחי אדמה אתם וחמוריכם באבוס אחד. וכמו שלא יהיה מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם, לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי, אבל מטרת החמור לשמש האדם הנעלה הימנו כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש להשי"ת ולהשלים כונתו כמו שאמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני, ואומר כל פעל ה' למענהו, כי השי"ת חושק ומתאוה אל השלמתינו כמו שאמרו בבראשית רבה פ"ח בדבר בריאת האדם, וז"ל שהמלאכים אמרו לפניו יתברך, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך, אמר להם הקב"ה, א"כ צונה ואלפים למה וכו' למה הדבר דומה למלך שהיה לו מגדול מלא מכל טוב, ואין לו אורחים מה הנאה למלך שמלאו וכו'. מיד אמרו לפניו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, עביד מאי דהניי לך עכ"ל, לכאורה יש להרהר אחר המליצה הזאת, כי איפוא מצוי ועומד, זה המגדל המלא מכל טוב, אשר בזמנינו זה, באמת, שהינו ממלאים אותו אורחים על כל גדותיו. אמנם כנים הדברים, כי הנך רואה שלא טענו המלאכים, על שום בריה מכל הבריות שנבראו בששת ימי בראשית, זולת על מין האדם לבד, והוא להיותו נברא בצלם אלקים, ומורכב מעליונים ותחתונים יחד, והמלאכים שראו את זה, כן תמהו ונבהלו, איך נפש הרוחני זכה וברה תרד מרום המעלה, ולבוא ולדור בכפיפה אחת, עם גוף הבהמי המזוהם הזה, והיינו שתמהו הצרה הזאת למה לך. ולזה הגיע להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב, וריקן מאורחים, וכדי למלאותו באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים ותחתונים יחד, אנו צריכין, ולסיבה זו, בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה, בצרה של הגוף המזוהם הזה, ומיד הבינו זה, ואמרו עביד מאי דהניי לך [עשה מה שטוב לך]. ותדע שזה המגדל המלא מכל טוב, יורה כללות העונג והטוב, שבשבילו ברא את הנבראים, ע"ד שאמרו ז"ל שמדרך הטוב להטיב, וע"כ ברא העולמות, כדי להנות לנבראיו. (והארכנו ענינו בפמ"ס ענף א' ומשם תדרשנו), וכיון שאין ענין עבר ועתיד נוהג בו ית' צריך להשכיל שתיכף כשחשב לבראות נבראים ולהנות אותם תיכף יצאו ונתהוו מלפניו יתברך, הם וכל מילואיהם מהעונג והטוב, יחד, כמו שחשב עליהם. והיינו דאיתא בספר "חפצי בה" מהאר"י ז"ל שכל העולמות עליונים ותחתונים כלולים בא"ס ב"ה, עוד מטרם הצמצם בסוד הוא ושמו אחד, ע"ש בפ"א. ומקרה הצמצום, שהוא השורש לעולמות אבי"ע המוגבלים עד לעוה"ז, קרה, מפאת כללות שרשי הנשמות בעצמם, מחשקם להשוות צורתם ביותר להמאציל ית' שהוא ענין דביקות. כמו שנתבאר שם, שפירוד ודביקות בכל רוחני, לא יתכן, זולת בערכין של שיווי הצורה, או שינוי הצורה, ומתוך שרצה יתברך להנותם נטבע בהמקבלים בהכרח הרצון לקבל הנאתם, שבזה נשתנה צורתם הימנו יתברך, להיות צורה זו אינו נוהגת כלל ועיקר בגדר המאציל ית' דממי יקבל ח"ו. ולתיקון זה נעשה הצמצום והגבול, עד ליציאת עוה"ז, למציאות התלבשות נשמה בגוף גשמי, שבהיותו עוסק בתורה ועבודה ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, תשוב צורת הקבלה להתאחד בעל מנת להשפיע. והוא שיעור הכתוב ולדבקה בו וכו' כי אז משוה צורתו ליוצרו, אשר שיווי הצורה הוא דביקות ברוחני כאמור וכשנגמר ענין הדביקות, בכל חלקי הנשמה על מילואם, ישובו העולמות לבחי' א"ס, כמו שהיו מטרם הצמצום. ובארצם ירשו משנה, כי אז יוכלו לשוב ולקבל כל העונג והטוב המוכן להם מכבר בעולם א"ס ב"ה, כאמור, ונוסף עוד כי עתה מוכנים לדביקות אמיתי, בלי שינוי צורה כלל, כי כבר גם הקבלה שלהם אינה להנאת עצמם, אלא להשפיע נ"ר ליוצרם, ונמצאים משתוים בצורת השפעה להמאציל יתברך, וכבר הרחבתי דברים אלו בטוב טעם, בפמ"ס בענף א' עש"ה. (אות ז') ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'. והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף. ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה. היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת: או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן. ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה. להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו', וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בו"ד הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות, בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו לבזיון וקצף, אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן וכמ"ש בפמ"ס סוף ע"א, בשיעור הכתוב התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הנני ע"ש, דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה. (אות ח') ולפיכך בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להטיב לנפשינו, שנמצאים עומדים בתוך, בין דרך היסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם שהיא חלקינו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש כנ"ל, אשר כאו"א פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו, וכבר אמרו ז"ל אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. אמנם זה האיש האלקי רבינו יצחק לוריא ז"ל, טרח ומצא בעדינו מלא מדתו, הגדיל הפליא על קודמיו, ואם היה לי לשון מדברת גדולות הייתי משבח אותו יום, שנגלה חכמתו כמעט כיום אשר נתנה תורה לישראל. אין די מלה בשיעור פעולתו הקדושה בעדינו, כי היו דלתי ההשגה נעולים בדלתים ובריח, ובא ופתחם אלינו, באופן, שכל מי שמשתוקק לכנוס להיכל המלך פנימה, אין צריך כי אם קדושה וטהרה ולילך למרחץ, ולגלח שערו וללבוש בגדים נקיים, כדי לעמוד לפני המלכות העליונה, כיאות. והנך מוצא בן ל"ח שנה, הכריע בחכמתו הקדושה לכל קודמיו עד הגאונים ועד בכלל. וכל ישישי ארץ אבירי הרועים חברים ותלמידים של החכם האלקי הרמ"ק ז"ל, קמו עמדו לפניו, כתלמידים לפני הרב, וכן כל חכמי הדורות, אחריהם, עד היום הזה, איש מהם לא נעדר, משכו ידיהם מכל הספרים והחיבורים שקדמוהו, הן קבלת הרמ"ק, והן קבלת הראשונים וקבלת הגאונים, זכר כולם לברכה, וכל חיי רוחם הדביקו בחכמתו הק' ביחוד. ומובן מעצמו שלא על חנם זוכין לנצחון מוחלט, כמו שנחל אב החכמה ורך השנים הזה. אולם לדאבון לבינו הצליח מעשה שטן, ונעשו מעקשים בדרך התפשטות חכמתו למרחבי עם קדוש, ומעוטא דמעוטא, החלו לכבוש אותם. והוא בעיקר מפני שהדברים נכתבו מפי השמועה, כמו שדרש בחכמה יום יום לפני תלמידיו שכבר היו ישישי ימים, ובקיאים גדולים בהשגת הזהר ותיקונים ועל פי רוב נערכו אמרותיו הקדושים, לפי השאלות העמוקים שהיה שואלים הימנו כל אחד לפי ענינו, ועל כן לא מסר החכמה על הסדרים הראוים, כמו בשאר החיבורים שקדמו אליו. ואנו מוצאים בכתבים שהיה האר"י ז"ל עצמו משתוקק לזה לעשות סדר בענינים, ועי' זה בשער מאמרי רשב"י בפירוש האדרא זוטא, בהקדמה קצרה של הרח"ו ז"ל. ונוסף על זה הוא קצרות זמן לימודו כי כל חיי בית מדרשו היה כי"ז חדשים, כמפורש בש' הגלגולים שער ח' דף מ"ט, כי הגיע ממצרים לצפת"ו, בשנת של"א ליצירה קרוב לימי הפסח, והרח"ו ז"ל היה אז בן כ"ט שנה, ובשנת של"ב ביום ועש"ק פרשת מו"מ, בר"ח מנחם אב נחלה וביום ג' דברים ה' מנ"א, נפטר לחיי עולם הבא ע"ש. ואיתא שם עוד בשער ח' דף ע"א עמוד א' שבעת פטירתו נתן צוואה להרח"ו ז"ל שלא ילמד את החכמה לאחרים, ולו התיר לעסוק בה בפני עצמו בלחישה, אמנם לשאר החברים אסור להתעסק בהם כלל, כי אמר שלא הבינו החכמה כראוי, ע"ש בארוכה. והיא הסיבה אשר הרח"ו ז"ל לא סידר כלל את הכתבים, והניחם בלי סדרים, ומכ"ש שלא ביאר הקשרים מענין לענין, כדי שלא יהיה בזה כמו מלמד לאחרים, ולכן אנו מוצאים הימנו זהירות יתירה בזה כנודע להבקיאים בכהאר"י ז"ל. ואלו הסדרים המצויים לפנינו בכתבי האר"י ז"ל, נערכו ונסדרו ע"י דור שלישי בג' זמנים, וע"י ג' מסדרים הראשון למסדרים היה החכם מהר"י צמח ז"ל, שהיה בזמן אחד עם מהר"א אזולאי ז"ל, שנפטר בשנת ת"ד, שהגיע לידו, חלק חשוב מהכתבים, וסידר מהם הרבה ספרים, והחשוב מהם, הוא הספר אדם ישר, שאסף בו שורש ועיקר כלל הדרושים מהמצויים לו, ומקצת ספרים שסידר הרב הנ"ל נאבדו, ובהקדמת ספרו קול ברמה, מביא שם כל הספרים שסידר. מסדר השני הוא תלמידו החכם מהר"מ פאפריש ז"ל, והגדיל ביותר מרבו, ז"ל להיות שהגיע לידו, מחלק הכתבים שהיה בידי החכם מהר"ש וויטאל ז"ל, וסידר הרבה ספרים, החשוב מהם, הוא ספר עץ החיים, ופרי עץ חיים, שכוללים מרחבי החכמה, במלוא המובן. השלישי למסדרים, הוא החכם מהר"ש וויטאל ז"ל בן מוהר"ר חיים וויטאל ז"ל, והיה חכם גדול ומפורסם, הוא סידר שמונה שערים המפורסמים, מעזבון שהניח לו אביו ז"ל. ואנו רואים, שכל או"א מהמסדרים, לא היה לו כל הכתבים בשלימות, וזה גרם להם כובד גדול על סידורם של הענינים, שאינם מוכשרים כלל לאותם שאין להם בקיאות אמיתי בזוהר ותיקונים, וע"כ בני עליה הם מועטים. (אות ט') ותמור זה חביבה יתירה מודעת לנו מאתו יתברך שהגיענו וזכינו, לרוח אפינו הבעש"ט ז"ל, אשר פרשת גדולתו ועוצם קדושתו, למעלה מכל הגה ומכל מלה, לא התבוננו ולא יתבוננו בו, זולת אותם הזכאים ששמשו לאורו, וגם הם לשיעורין, כל או"א לפום מאי דקביל בלבי' [לפי מה שקיבל בלבו]. והן אמת, שאור תורתו וחכמתו הק', נבנים על אדני הקודש מהאר"י ז"ל ביחוד, אמנם אין ענינם דומה זה לזה כלל, ואסביר זה ע"ד משל למי שנטבע בנהר, והוא עולה ויורד כדרך הנטבעין, שלפעמים נגלים רק שערות ראשו, ואז מטכסים תחבולות, איך לתופסו ולהצילו דרך ראשו ולפעמים נראה גם גופו, ואז מטכסים תחבולות, לתופסו מכנגד לבו. כן הענין הזה, אחר שאיש ישראל נטבע במים הזדונים גלות העמים, מאז עד עתה, נמצא עולה ויורד, ולא כל הזמנים שוים, אשר בזמן האר"י ז"ל לא נראה אלא ראשו, וע"כ טרח האר"י ז"ל בעדינו, להצילנו דרך ראש, ובזמן הבעש"ט ז"ל היה הרוחה, וע"כ היה לברכה בעדינו, להצילנו מכנגד הלב, והיה לנו לתשועה גדולה ונאמנה. ובעוה"ר חזר ונהפך הגלגל בדורינו זה, וירדנו פלאים, כמו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ונוסף עלינו התנגשות העמים, אשר בלבל כל העולם כולו, ונעשו הצרכים מרובים, והדעת קצרה, ומשובשה בזוהמת החומר, הנוטל חלק בראש, ועבדים רוכבים על סוסים, ושרים לארץ יהלכו, וכל הנאמר במתניתין במסכת סוטה הנ"ל נתקיימה בנו בעוה"ר ושוב נעשה מחיצה של ברזל, גם לאור הגדול הזה של הבעש"ט ז"ל, אשר אמרנו שהולך ואור עד נכון גאולתינו השלימה, ולא האמינו חכמי לב בהאפשרות בדור יבוא ולא יוכלו לראות לאורו, והנה חשכו עינינו נשינו טובה, ובראותי זה אמרתי עת לעשות, וע"כ קמתי לפתוח בהרחבה פתחי אורה של האר"י ז"ל, שהוא הוא המסוגל ומוכשר גם לדורינו זה כנ"ל, וטובים השנים מהאחד. ואין להאשימנו על הקיצור לשון הנוהג בחיבורי, להיות זה מותאם, ומוכשר לכל אוהבי חכמה, כי ריבוי הקנקנים מפיגין טעם היין, ויוכבד המושג על המעיין. ואין אנו אחראין לשמיני הלב, בשעדיין לא נברא הלשון להועילם, ובכל מקום שנותנים עיניהם, מזומן להם חפץ הכסילות, וכללא נקוט, שמאותו מקום שהחכם שואב מקורי חכמתו שואב משם הכסיל מקור אולתו. ובכלל אני עומד בראש ספרי ומזהיר שלא טרחתי כלל, לכל אותם האוהבים להסתכל בארובות, זולת לאותם שדבר ה' יקר להם, והולכים ומתגעגעים לנהור אחר ה' וטובו, בכדי להשלים המטרה שבשבילה נבראו, כי יתקיים בהם ברצות ה' הכתוב כל משחרי ימצאוננו וכו'. (אות י') ובא וראה דברי פי חכם, הר"א אבן עזרא ז"ל בספרו יסוד מורא דף ח' ע"ב, וז"ל בא"ד, ועתה שים לבך ודע, כי כל מצוות הכתובות, בתורה או המקובלות שתקנו האבות, אעפ"י שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. וכתוב, לישרים בלבותם, והפך זה לב חורש מחשבות וכו' ומצאתי פסוק אחד כולל לכל המצות, והוא, את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, והנה מלת "תירא", כולל לכל מצות לא תעשה, בפה ולב ומעשה, וזו היא המדרגה הראשונה, שיעלה ממנה, אל עבודת ה' יתעלה, שהיא כוללת כל מצות עשה, ואלה, ירגלו לבו וידריכוהו, עד כי ידבק בהשם יתברך הנכבד, כי בעבור זה נברא האדם, כי לא נברא לקנות הון ולבנות בנינים וכו' ע"כ יש לו לבקש כל דבר שיביאנו לאהוב אותו ללמוד חכמה, ולבקש האמונה, וכו', וה' יפקח עיני לבו ויחדש בקרבו רוח אחרת, אז יהיה בחייו אהוב ליוצרו וכו'. ודע כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב. כי התיבות כגויות, והטעמים כנשמות, ואם לא יבין הטעמים כל עמלו שוא ועמל ורוח, כמו המייגע עצמו לספור הדפין והתיבות שבספר רפואה, שמזאת היגיעה לא יוכל לרפאות מזור, וכמו גמל נושא משי, והוא לא יועיל להמשי, והמשי לא יועילנו, עכ"ל אות באות. הנשאב מדבריו ז"ל, שהוא באחת, דהיינו לאחוז בהמטרה, שעליה האדם נברא. ואומר עליה, שהיא ענין הדביקות בהשם ית' הנכבד, ואומר ע"כ, שהאדם מחויב לחזור אחר התחבולות, שיביאנו לאהוב אותו, ללמוד חכמה ולחפש אמונה, עדי שיזכה שהש"י יפקח עיני לבו, ויחדש בקרבו רוח אחרת, שאז יהיה בחייו אהוב ליוצרו. ובכוונה גדולה מדייק זה שיהיה בחייו אהוב ליוצרו, להורות, שכל עוד שלא זכה לקנין הזה, אין עבודתו שלימה, והעבודה בהכרח שנתנה לנו היום לעשותם. וכמו שמסיים על זה כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב, כלומר, שהשיגו לב, לאהוב אותו ויחמדהו, שהם נקראים בלשון חכמים חכמי לב להיות שאין שם עוד רוח הבהמי היורד למטה, שאין היצה"ר שורה אלא בלב פנוי מחכמה. ומפרש ואומר שהתיבות כגויות, והטעמים כנשמות, ואם לא יבין הטעמים, הרי זה דומה למייגע עצמו לספור דפין ותיבות שבספר רפואה, שמזאת היגיעה לא יוכל לרפאות מזור. רצונו לומר שבהכרח מחוייב למצוא התחבולות, לזכות להקנין הנזכר, שאז מסוגל לטעום טעמי תורה, שהוא ענין החכמה הפנימית ומסתריה, וטעמי מצוה שהוא ענין האהבה והחמדה אליו ית', שבלעדי זה, נמצא שאין לו, אלא התיבות והמעשים לבד, שהמה גויות בחוסר נשמות, שדומה למייגע עצמו לספור דפין ותיבות שבספר רפואה וכו', שודאי לא יושלם בו הרפואה, מטרם שמבין פירושה של הרפואה הכתובה, וגם אחר שילך ויקנה אותה בכל הדמים שיפסקו עלי', ואם סדרי הלימוד והמעשה אינם מסודרים להביאנו לזה, דומה לגמל נושא משי שהוא אינו מועיל להמשי, והמשי לא יועילנו להביאו אל שלימות הכוונה שבשבילה נברא. (אות י"א) ועפ"י הדברים הללו, השגנו פקיחת עינים במאמר ר' סימון, במדרש רבה פרק ו' על פסוק, נעשה אדם, וז"ל (שבא הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת) שנעשו כתות כתות חבורות חבורות, מהם אומרים יברא, ומהם אומרים אל יברא, הה"ד חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. אמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות, ושלום אמר אל יברא, שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מה אתה מבזה תכסיס אלתכסייה (חותם) שלך, תעלה האמת מן הארץ, הה"ד אמת מארץ תצמח עש"ה. והנה המאמר הזה מוקשה הוא סביב סביב: א. עדיין לא נתבאר בזה חומר הכתוב דנעשה אדם וכי ח"ו לעצה הוא צריך עד"ה תשועה בלב יועץ. ב. פה אמת, איך יאמר על כלל מין האדם שכולו שקרים, והא אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. ג. ואם כנים שפתי אמת, איך מלאכי חסד וצדקה הסכימו על עולם שכולו שקר. ד. למה נקרא האמת תכסיס אלתכסייה, שפי' חותם, הבא בשולי המכתב, אשר בהכרח שיש מציאות של עיקר חוץ מהחותם, אמנם חוץ מגבול האמת, ודאי שאין שם מציאות כלל. ה. היתכן למלאכי אמת, לחשוב לפועל אמת, שאין ח"ו פעולתו אמת. ו. מה הגיע לו להאמת מתוך עונשו הקשה שנשלך עד לארץ ולתוך הארץ. ז. למה לא מובא תשובת המלאכים בתורה כמו שמובא השאלה אליהם. וצריך להבין אותם ב' ההנהגות הערוכות לעינינו, ההפכים מן הקצה, אל הקצה שהם הנהגה של הוויות כל המציאות של עולם הזה, והנהגה של אופני הקיום, להעמדתם של כאו"א, מהמציאות שלפנינו. כי מקצה מזה, אנו מוצאים הנהגה נאמנה, בהשגחה מאושרה עד להפליא, השולטת, להתהוות כל בריה ובריה מהמציאות, וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאות האדם, והנה האהבה והעונג סבה ראשונה שלו, הבטוחה והנאמנה לשליחותה, ותיכף אחר שנעקר ממוח אביו, ההשגחה מזמנת לו מקום בטוח, משומר מכל נזק, בין המצעות שבבטן אמו, באופן שכל זר לא יגע בו, שמה, ההשגחה מכלכלת לו לחם חוקו, דבר יום ביומו, לפי מדתו, וכן מטפלת עמו בכל צרכיו, לא תשכחהו רגע, עד שירכוש לו חיל, לצאת לאויר ארצינו המלאה מעקשים, ואז, ההשגחה משאלת לו, עצמה וכח, וכמו גבור מזויין זקן ורגיל, הולך ופותח שערים ושובר בחומותיו. עד שבא בין אנשים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם, שיעזרוהו כל ימי חולשתו, להיותם היקרים לו מכל בני חלד, באהבה ורחמים וגעגועים עצומים בעד קיום מציאותו, וכן הולכת ההשגחה ומחבקתו עד שמכשרתו למציאותו ולהשתלשלות מציאותו אחריו. וכמקרה האדם כן מקרה מין החי, ומין הצומח, כולם מושגחים בהפלאה יתירה המבטחת הויתם למציאותם, וידעו זאת כל חכמי הטבע. ומעבר מזה מקצה השני, בהסתכלותינו על סדרי העמדה וכלכלה באופני הקיום של אותם המציאות מקרני ראמים עד ביצי כינים, אנו מוצאים בלבול סדרים, כמו בין מחנה הבורחת משדה המערכה מוכים וחולים נגועי אלקים, וכל חיתם לממותים, אין להם זכות קיום, זולת בהקדם יסורין ומכאובים, ובנפשם יביאו לחמם, ואפי' כנה הקטנה שוברת שניה בעת צאתה לסעודתה, וכמה כרכורים היא מכרכרת עד שמשגת אוכל לפיה די סעודתה, לזכות קיומה, וכמוה מקרה אחד לכולם הקטנים עם הגדולים, ואינו צריך לומר במין האדם מובחר היצורים, אשר ידו בכל ויד כל בו. (אות י"ב) אמנם גם בעשר ספירות דקדושה, אנו מבחינים, ערך של ב' הפכים, להיות ט' ספירות ראשונות ענינם בצורת השפעה, ומלכות ענינה לקבלה, וכן ט"ר מלאים אור, והמלכות, לית לה מגרמה ולא מידי [אין לה מעצמה דבר], וז"ס שאנו מבחינים בכל פרצוף, ב' בחי' באור, שהם או"פ ואו"מ, וב' בחי' בכלים, שהם כלי פנימי לאו"פ וכלי חיצון לאור מקיף. והוא מסבת ב' הפכים הנז' שא"א לב' הפכים שיבואו בנושא אחד, וע"כ צריכים לנושא מיוחד, לאו"פ, ולנושא מיוחד לאור מקיף, כמו שהארכתי בפמ"ס ענף ב' וד'. אולם בקדושה אינם הפכים ממש, להיות המלכות נמצאת עם הט"ר בסוד הזיווג, ויהיה גם תכונתה להשפיע בסוד או"ח, כמ"ש בפמ"ס ענף ד'. משא"כ הס"א שאין להם מבחי' ט"ר כלום ועיקר בנינם מחלל הפנוי שהוא ענין גדלות הצורה של קבלה, שעליה היה הצמצום הא', שאפי' אחר שהגיע הארת הקו לתוך הרשימו נשאר שורש הזה בלי אור כמש"כ בפמ"ס ענף א' וע"כ המה הפכים מראש עד רגל לעומת החיים והקדושה, בסוה"כ זה לעומת זה עשה אלקים, וע"כ נקראים מתים כמ"ש שם. והנה נתבאר לעיל באות ו', שכל ענין הצמצום היה רק להתקשטות הנשמות בדבר השוואת הצורה ליוצרם, שהוא ענין התהפכות כלי קבלה על צורת השפעה, כמו"ש שם, ובמצב הנז', נמצא המטרה הזאת עודנה משוללת, הן מצד בנין פרצופין דקדושה, שאין שם כלום מבחי' חלל הפנוי, שהוא צורת גדלות הקבלה, שעליה היה הצמצום, וע"כ, לא יארע שום תיקון לדבר שאינה שם במציאות, וכן מצד בנין הס"א, ודאי אין כאן שום תיקון, אע"ג שיש להם מבחי' חלל הפנוי, שהרי ענינה הפוכה לגמרי, וכל מה שמקבלת למיתה עומד. וע"כ, אך לאדם דעולם הזה צריכין, שבקטנותו מצוי בכלכלה וקיום הס"א, ויורש מהם הכלים דחלל הפנוי, ובגדלותו עובר ומתחבר לבנין הקדושה, בסגולת תורה ומצות להשפיע נ"ר ליוצרו, ונמצא מהפך גדלות הקבלה שכבר קנה, שתהיה מסודרת בו רק ע"מ להשפיע, שנמצא בזה משוה הצורה ליוצרה, ומתקיים בו הכונה. וזה סוד מציאת הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל, לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה, והס"א, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. וע"כ בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהיה ב' ההפכים באים בהאדם, בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור. (אות י"ג) ובזה תבין הצורך לשבירת הכלים ותכונתם כמ"ש בזהר וכהאר"י, דנודע, דב' מיני אור נמצאים בכל ע"ס, ברצוא ושוב, אור הא', הוא אור אין סוף ב"ה, הרצוא מלמעלה למטה, ונקרא אור ישר. ואור הב', הוא תולדות כלי המלכות, השוב מלמטה למעלה, ונק' אור חוזר. אשר שניהם מתחברים לאחד ממש. ותדע, דהא דאמרינן, אשר מהצמצום ולמטה, כבר נשללת נקודת הצמצום מכל אור, ונשארה חלל פנוי, ואור העליון לא יופיע עוד לבחי' אחרונה, בטרם גמר התיקון שזה נאמר ביחוד, על אור א"ס ב"ה, שנקרא אור ישר, אבל אור הב', הנקרא אור חוזר, הוא יכול להופיע לבחי' אחרונה, היות, שעליו לא היה מקרה הצמצום כלל. ונתבאר אשר מערכת הס"א והקלי', הוא צורך מחוייב, למטרתה של הצמצום, והוא, כדי להטביע בהאדם כלי גדלות הקבלה, בעת קטנותו, בהיותו סמוך על שולחנה, וא"כ הרי הס"א ג"כ, לשפע היא צריכה, ומאין תקח זה, בהיות כל בנינה רק מבחי' אחרונה, שהוא חלל פנוי מכל אור, אשר מהצמצום ולמטה, כבר אור העליון נפרד משם לגמרי. ולפיכך, הוכן ענין שביה"כ, שענין שבירה יורה, ענין הפרש חלק מאור חוזר, שבעשר ספירות דעולם הנקודים, שירד מאצילות ולחוץ, עד לחלל הפנוי, וכבר ידעת, שאור חוזר, אפשר לו להופיע גם לחלל הפנוי. והנה בזה החלק או"ח, שירד מאצילות ולחוץ, יש בו מכל ספירה וספירה, דע"ס דנקודים, ל"ב בחי' מיוחדות, כמו"ש במקומו, ועשרה פעמים ל"ב, הוא ש"ך. וש"ך בחי' אלו שירדו, הוכנו, לקיום המציאות, של התחתונים, שהמה באים להם בב' מערכות, בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, דהיינו עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם עולמות אבי"ע דס"א. והיינו שאמרו ז"ל (מגילה ו' ע"א) בביאור הכתוב, ולאום מלאום יאמץ וכו', כי כשקם זה נופל זה, ולא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלם, ע"ש. להיות ש"ך הבחי' האלו, אפשר להם, שיופיעו כולם לס"א, ואז נחרב ח"ו בנין מערכת הקדושה, כלפי התחתונים לגמרי. ואפשר להם, שיתחברו כולם לקדושה, ואז נמצא נחרבת מערכת הס"א לגמרי מהארץ. ואפשר להם, שיתחלקו בין שתיהם, בפחות ויתר, לפי מעשי בני אדם. וכך הם מתגלגלים בב' המערכות, עד גומרו של התיקון. והנה לאחר שביה"כ, וירידתם של ש"ך בחי' ניצוצי אורה הנ"ל, מאצילות ולחוץ, נתבררו ועלו מהם רפ"ח ניצוצין. דהיינו כל מה שירד מתשעה ספירות הראשונות, שבע"ס דנקודים, וט' פעמים ל"ב, הוא רפ"ח בחי'. והמה שבו ונתחברו, לבנין מערכת הקדושה. ונמצא נשאר לס"א, רק ל"ב בחי', ממה שירד מהמלכות דעולם הנקודים. והיה זה, לתחילת בנין הס"א, במיעוט בתכלית, שעדיין איננה ראויה לתפקידה, ומילוא בנינה נגמר להם אח"כ, בסיבת חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת, כמ"ש בע"ה. והנה נתבאר שב' מערכות זה לעומת זה, נוהגת, בקיום ופרנסת המציאות. ותקציב אור הצריך לזה הקיום הוא ש"ך ניצוצין. והמה הוכנו ונמדדו, בכח שביה"כ. ותקציב הזה ראוי להתגלגל, בין ב' המערכות אשר בזה תלוי סדרי הקיום והכלכלה של המציאות. ותדע שמערכת הקדושה מחוייבת להכיל, לכל הפחות תקציב של רפ"ח ניצוצין להשלמת ט"ס ראשונות שלה, כנ"ל, ואז יכולה לקיים ולכלכל מציאות התחתונים. וזה היה לה קודם חטאו של אה"ר, וע"כ היה כל המציאות מתנהגת אז, ע"י מערכת הקדושה, להיות שהיה לה המילוא של רפ"ח ניצוצין כאמור. (אות י"ד) ועתה מצאנו הפתח, להמדרש הנ"ל, בענין ד' הכתות, חסד וצדקה אמת ושלום, שנשאו ונתנו עם השי"ת, בבריאת אדם. כי המלאכים הללו, המה משמשי הנשמה של האדם, (ועי' בע"ח ש' דרושי אבי"ע) ולכן נשא ונתן עמהם, להיות כל מעשה בראשית לדעתם נבראו, כאמרם ז"ל. ונודע, שכל נשמה ונשמה כוללת ענין, ע"ס, באו"פ ואו"מ, והנה החסד, הוא ענין או"פ של ט"ר של הנשמה. והצדקה, ה"ע או"פ של המלכות של הנשמה. והאמת, ה"ע אור מקיף של הנשמה. וכבר דברנו שאו"פ ואו"מ הפכים המה. להיות האו"פ נמשך בחוק הארת הקו, שנמנע מלהופיע לנקודת הצמצום, שהיא צורת הגדלות של הקבלה. ואו"מ נמשך מאור א"ס ב"ה, המקיף לכל העולמות, ששם בא"ס שוה קטן וגדול וע"כ או"מ מאיר ומטיב לנקודת הצמצום ג"כ, ומכ"ש לבחי' המלכות. וכיון שהמה הפכים, א"כ לב' כלים צריכים, כי או"פ מאיר בט"ר, וכן אפי' למלכות אינו מאיר אלא בחוק ט"ר, ולא כלל לבחינתה עצמה. אמנם או"מ, מאיר בכלים הנמשכים מנקודת הצמצום ביחוד, שנק' כלי חיצון. ובזה תבין, למה נקרא האמת חותם, כי שם זה, מושאל, מחותם, הבא בשולי המכתב בסוף הענינים, אמנם הוא מעמידם ומקיימם, כי זולת החותם, אין בהם שום ערך, וכל הכתב הוי לבטלה. וכן ענין או"מ המטיב לנקודת הצמצום, שה"ע גדלות הקבלה, עד שמשוה צורתה ליוצרה בבחי' השפעה כנ"ל, שהיא מטרת כל העולמות עליונים ותחתונים המוגבלים. והיינו המחאה של האמת, בבריאת האדם, כי טען שכולו שקרים, להיות שמצד יצירתו של הקב"ה, אין להאדם כלי חיצון, שהוא צריך להמשך מנקודת הצמצום, בשכבר נפרדה מאורו ית' כאמור לעיל. וא"כ, אי אפשר למלאכי אמת, להועיל להאדם בהשגת אור מקיף, וא"כ כל העולמות העליונים והתחתונים המוגבלים, שלא נבראו אלא להשלמה הזו, ואשר זה האדם צריך להיות הנושא היחיד אליה, וכיון שהאדם הזה אינו מוכשר למטרתו. א"כ כולם המה תוהו ושקר, וכל הטרחא בהם ללא הועיל. אמנם מלאכי חסד וצדקה, שהמה שייכים ביחוד, לאו"פ של הנשמה, אדרבא משום זה שאין לו כלל מבחי' חלל הפנוי, היו יכולים להשפיע לו כל אורות הנשמה בהרוחה יתירה, על השלימות היותר נעלה, ולפיכך היו שמחים להועילו, והסכימו בכל מאדם על בריאת האדם. (הם בחינת נה"י הנכנסים בזווג דהכאה וע"כ הם שייכים לחצי או"מ מצד האו"ח שבו). ומלאכי השלום, טענו דכולו קטטה, כלומר, איך שיהיה ענין קבלתו את האו"מ, אמנם סוף סוף אי אפשר שיבואו בנושא אחד עם האו"פ, להיותם הפוכים זל"ז, כאמור, והיינו כולו קטטה. (פירוש שהאו"מ נבחן בב', או"ח העתיד ואו"מ העתיד. והכלי חיצון לאו"ח הוא המסך. והכלי חיצון לאו"י הוא העביות עצמו דבחי"ד, בחינת לב האבן. ונמצא שאדה"ר היה חסר רק מבחי' כלי חיצון השייך למלאכי אמת ולא הי' חסר מכלי חיצון השייך למלאכי שלום וע"כ הסכימו לבריאה אלא שטענו כולו קטטה כלומר שהאו"י אינו יכול לכנס לכלי פנימי משום שהם הפכים לו) (אות ט"ו) ובהאמור, זכינו להבין המשך הפסוקים, בחטאו של עץ הדעת טוב ורע, אשר עומק רום להם, וחז"ל שגילו בהם טפח, עוד כסו בדבריהם עשרה טפחים. והנה בהקדם הענין כתוב, ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ודע, שענין לבוש, ה"ע כלי חיצון, כמ"ש בע"ח שער דרושי אבי"ע, ע"ש, וע"כ מקדים לנו הכתוב, להורות סיבת חטאו של עצה"ד, ע"ד שאמרו ז"ל, בהפסוק נורא עלילה לבני אדם, אשר בעלילה באת עליו. כלומר, שהיה מוכן לו חטאו מכל מראש. וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו מצד היצירה, בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת הקדושה כנ"ל, וע"כ ולא יתבוששו, כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה ה"ע הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון בדומה, להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי נמצאת מולידה בו, הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, וע"כ מוכרח, שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האו"מ החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, ויהיה האדם ואשתו שניהם ערומים, מכלי חיצון, ולפיכך ולא יתבוששו, שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו. אמנם צריך להבין מאד, רוממות זה האדם יציר כפיו של הקב"ה, ואשתו שהקב"ה חלק לה עוד בינה יתירה הימנו, כאמרם ז"ל (נדה מ"ה) בהבנת הכתוב ויבן ה' את הצלע, ואיככה נכשלו ונעשו ככסילים, לא ידעו להזהר מערמת הנחש, גם לאידך גיסא, זה הנחש, שהמקרא מעיד עליו, שהיה ערום מכל חית השדה, איך הוציא משפתיו כסילות וריקות כזו, שבאם יאכלו לפרי העצה"ד, אז יתהוה מהם אלקים. ואיך כסילות זה מצא קן בלבבם. ועוד, כי להלן נאמר, שלא מפני התאוה להעשות אלקים אכלה מעצה"ד, אלא בפשיטות, כי טוב העץ למאכל וכו', שהוא לכאורה, תאוה בהמית. (אות ט"ז) וצריכים לדעת, טיב של ב' מיני הבירורים הנוהגים אצלנו: בירור הא', נק' בירורי טוב ורע, בירור הב', נק' בירורי אמת ושקר. פי', שהשי"ת הטביע כח המברר בכל בריה, שפועל בה כל התועלת הנרצה, ומעמידה על שלימותה הנרצה, והנה בירור הא' הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו, ע"י הרגש מר ומתוק, שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו, ונאהב לו, ומקרב צורת המתוק, כי טוב לו. והנה כח הפועל הזה, די ומספיק, בדומם, צומח, וחי, שבהמציאות, שמעמידם על גמר שלימותם הנרצה. ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו השי"ת כח פועל שכלי, שאופני פעולתו בבירור הב' הנ"ל, שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב ענינים אמיתיים, וכל תועלת, באהבה גדולה. ובירור הזה, נק' בירור אמת ושקר, ואינו נוהג זולת במין האדם כאו"א לפי שיעורו. ותדע, שכח הפועל הזה הב', נברא והגיע להאדם, בסבת עטיו של הנחש, כי מצד היצירה, לא היה לו זולת כח הפועל הא', מבירורי טו"ר, שהיה די ומספיק לו לתועלתו בעת ההיא. ואסביר לך על דרך משל, אם היו הצדיקים נגמלים כמפעלם הטוב, והרשעים נענשים על מעשיהם, כדי רשעתם, בעוה"ז, היה אז הקדושה מוגדרת לנו, במציאות של המתוק והטוב. והס"א היתה מוגדרת לנו, במציאות של הרע והמר. ובאופן זה, היה מצוות הבחירה מגיענו, ע"ד ראה נתתי לפניך את המתוק ואת המר, ובחרת בהמתוק. ובאופן זה, היו כל בני אדם בטוחים בהשגת השלימות, שבטח היו בורחים מן העבירה, להיותה רע להם, והיו טרודים במצוותיו ית' יום ולילה לא יחשו, כמו הטפשים של עתה בעניני הגוף וזוהמתו, להיותה טוב ומתוק להם. והנה כן היה ענין אדה"ר, מפאת יצירתו ית' אותו. והניחוהו בג"ע, לעבדה ולשמרה, שפירשו ז"ל, לעבדה אלו מצות עשה, ולשמרה אלו מצות לא תעשה, ומצות עשה שלו, היה לאכול ולהתענג מכל עצי הגן, ומצוות ל"ת שלו, היה שלא לאכול מעצה"ד טו"ר. אשר המצוות עשה, היתה מתוקה, ונחמדה, והמצות לא תעשה, היה הפרישה מן הפרי המר והקשה כמות. ואין לתמוה איך אפשר להקרא כאלה, בשם מצוות ועבודה, כי מצינו כזה, גם בעבודתינו של עתה, אשר ע"י התענוג בשבתות ויו"ט, אנו זוכים לקדושה העליונה, וכן על ידי הפרישה משקצים ורמשים, וכל אשר נפשו של אדם קצה בו, אנו מקבלים שכר. והנך מוצא, שענין הבחירה, בעבודתו של אדה"ר, היה ע"ד ובחרת במתוק כנ"ל, ונמצא שחיך הגופני לבד היה די ומספיק לו לכל תועלתו, לדעת אשר צוה ה', ואשר לא צוהו. (אות י"ז) ועתה, נבין ערמת הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו, אשר הס"מ היה מתלבש בו, והיינו מפני שגבהו דבריו מאד. והנה פתח, באף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, פי' שנכנס עמה בדברים, להיות שהאשה לא נצטוה מפי הקב"ה, כנודע, וע"כ שאל אותה על דרכי הבירור, כלומר מאין תדע, שנאסר העצה"ד, אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן. ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל וכו', לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. ויש כאן ב' דיוקים גדולים: א. הא הנגיעה, לא נאסרה מעולם, ועל מה הוסיפה באיסור, ב. כי הטילה ספק בדברי השי"ת ח"ו, שהשי"ת אמר מות תמותון, והאשה אמרה פן תמותון, והיתכן שלא האמינה ח"ו בדבר ה', עוד מטרם החטא. אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, דעל כן יודעה, מה שאסר ה' כי כל עצי הגן מתוקים ונחמדים, וראוים לאכול, משא"כ זה העץ אשר בתוך הגן, כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה מעצמה, שמצד הבירור שלה, יש חשש מיתה אפי' על הנגיעה ולכן הוסיפה להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, כי אין חכם כבעל נסיון, ופן תמותון סובב על הנגיעה. וכנראה, שהתשובה היה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכחיש בחוש הטעם של חבירו. אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר, לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'. ויש לדייק, מה ענין פקיחת עינים לכאן, אמנם כן דבר חדש ונשגב הימנה, הודיע אותה, שהוכיח להם, שטפשות היא לחשוב, שברא ה' דבר רע ומזיק בעולמו, והא ודאי כלפי השי"ת, אין זה ענין רע ומזיק, אלא זה המרירות שתטעמו בו אפי' בקירוב נגיעה, הוא רק מצדכם, להיות אכילה זו, הוא להעמיד אתכם, על גובה מעלתכם, וע"כ לקדושה יתירה אתם צריכים, בעת המעשה שיהיה כל כונתכם להשפיע נ"ר לו ית', לקיים הכוונה שעליה נבראתם. ולפיכך הוא נדמה לכם כרע ומזיק, כדי שתבינו הקדושה היתירה הנדרש מכם. אמנם ביום אכלכם ממנו, פירוש, אם תהיה המעשה בקדושה וטהרה, ברורה כיום, אז והיתם כאלקים יודעי טוב ורע, כלומר, כמו שכלפי השי"ת הוא ודאי מתוק בהשואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב והרע בהשואה גמורה, למתוק ולעדן. ועדיין נשאר מקום להרהר באימון הנחש, מפני שהשי"ת לא הודיעו זה בעצמו, ע"כ הקדים הנחש, ואמר, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם כלומר, מצד השי"ת דבר יתר הוא, להודיעכם זאת, להיותו יודע שאם תשימו לבכם לזה, לאכל על צד הקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמיכם, להבין גודל הרוממות שבו, כי תרגישו בו מתיקות ועידון עד להפליא, וא"כ אינו צריך להודיעכם, דעל כן הטביע בכם כח המברר. לידע תועלתכם מעצמכם. ומיד כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וכו', פי' שלא סמכה עצמה על דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה, לעשות נ"ר להשי"ת, כדי להשלים הכונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה עצמה. שאז, נפקחו עיניה, כדברי הנחש, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, והיינו ע"י זה שראתה, כי תאוה הוא לעינים, כלומר, דעוד מטרם שנגעה בו, הרגישה מתיקות ותאוה גדולה, בראות עיניה לבד שחמדה כזה עוד לא קרה לה, בכל עצי הגן, ונתברר לה עוד, אשר נחמד העץ להשכיל, כלומר, דע"כ יש בעץ הזה תאוה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן, היינו להשכיל עליו, אשר בשביל מעשה האכילה הזו, נבראו, והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש. ואז, אחר הבירורין המוחלטים האלו, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ודייק הכתוב במלת עמה, כלומר, על כונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע, ולא לצרכי עצמו וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עמה, כלומר, עמה בקדושה. (אות י"ח) ועתה נבוא לעומק הענין, והטעות, שהיה קשור ברגלו, כי זה העצה"ד טו"ר, היה מעורב מבחי' חלל הפנוי, כלומר, מצורת הגדלות שבקבלה. שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם, כנ"ל. וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו, צורת גדלות הקבלה, הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע. כמו"ש בזוהר קדושים, דאדה"ר לא הוה לי' מהאי עלמא כלום, ע"ש. וע"כ נאסר לו העצה"ד, כמו ששורשו, וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהס"א, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד כנ"ל, וע"כ גם הוא נצטוה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו, הקדוש, - וימות, כמו הס"א והקלי' שהמה מתים, לסבת הפכיותם ופירודם מהקדושה, וחי החיים, כנ"ל. אמנם, השטן הוא הס"מ הוא מלאך המוות, שנתלבש בהנחש, וירד והסיתה לחוה, בדבר שקר שבפיו, לא מות תמותון. ונודע, שכל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחילתו אינו מתקיים, וע"כ הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת הבריאה, שכל ענינה לא באה, אלא לתקן העץ הזה, כלומר, כדי להפך כלי קבלה הגדולים על צד ההשפעה, וז"ש חז"ל שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה וברא את העולם, כלומר, שהסתכל על ענין זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה וע"כ ברא העולם. וכמו שנתבאר לעיל, דכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד להשוות הצורה של קבלה, להשפעה, עי' לעיל, והוא דבר אמת. וע"כ היה השעה משחקת לו, והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בע"מ להשפיע, נמצא ממילא, שפרח הרע מן העצה"ד טו"ר ונשאר עצה"ד טוב. להיות שכל ענין הרע דשם, הוא רק מבחי' שינוי צורה, דקבלה לעצמו, שהיה מוטבע בו להטביע, אמנם בקבלה ע"מ להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו, ונמצאת שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה. אמנם זה הקדושה העליונה, היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד בה, זולת באכילה א', אבל לא באכילה הב' (שז"ס הזוה"ק דכלא מלילא בשיקרא). ואסביר לך, כי אינו דומה, המנזר עצמו מהתאוה, בטרם שטעמה והורגל בה, להמנזר עצמו מהתאוה, אחר שטעמה ונקשר בה, כי הראשון ודאי יכול להזיר את עצמו, בפעם א' על תמיד, משא"כ השני, צריך לעבודה יתירה, לפרוש מתאותו לאט לאט, עד שגומר הענין. כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעצה"ד, והיתה כולה בבחי' השפעה, ע"כ, בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה, ע"מ להשפיע נ"ר להשי"ת בתכלית הקדושה, משא"כ, אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאוה גדולה וחמדה יתירה לעצה"ד, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאותה, כי כבר יצא הענין מרשותה. והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה, פי', טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו הכח והגבורה למשול על יצרם, והבן היטב. ודומה למה שאמרו ז"ל במס' יבמות אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם נוי ולשם אישות הוי כפוגע בערוה, ואמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עש"ה. וז"ש ז"ל, אכלתי, ואוכל עוד, כלומר, שאפי' בו בעת, שכבר שמע בפירוש, שחרה בו השי"ת, מ"מ לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו התאוה. ונמצא, שאכילה א', היה ע"צ הקדושה, ואכילה ב', היה בזוהמא גדולה. ובזה מובן חומר ענשו של עצה"ד, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה, אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, ביום אכלך ממנו מות תמות. והענין להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון א"א לו להיות עמה, בכפיפה אחת, וע"כ זה הנשמת חיים הנצחית, המפורש בהכתוב, ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו', היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך, לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שה"ע ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה, בערך שלשלת גדולה אחת, באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עצה"ד, אלא זה האור החיים, שהיה באה"ר בבת אחת, נמשך ונארך, לשלשלת גדולה המתגלגלת, על גלגל שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה' מוכרחין להיות חיים וקיימים, ומעלין בקודש ואין מורידין, והבן זה היטב. וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחי' נצחית וכללית, על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם, כי האדם ועולם, ערך פנימי וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי, ואכמ"ל. וז"ע בזיעת אפיך תאכל לחם, שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה' באפו, נמצא עתה, זיעה של חיים באפו. (אות י"ט) והיינו שאמרו ז"ל (ב"ב י"ז), הוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המוות, שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו. והוא, כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עצה"ד, קלקול הא', ה"ע עולה ומקטרג, כי אחר שנתפתה ואכל מעצה"ד, וקנה בבנין גופו, כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה, שנאה והרחקה, בין אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם. ודומה למה שאמרו ז"ל, כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור א', כי ענין הגאווה, נובעת מכלי קבלה דחלל הפנוי, שכבר אור העליון נתרחק ונפרד משם, מעת הצמצום ולהלן, ועד"ש בזוהר הק', שהקב"ה שונא את הגופות שבנינם אך לעצמם. וע"כ פרח ממנו אור החיים והוא קלקול א'. וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה, לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה, שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי, כחוק ההפכים זה לזה, כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור א'. ע"כ נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הס"א, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון. ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם, כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרה מכל טינוף והיזק, עד שתבוא הפרי, לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה, ולא היתה באה למטרתה. כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל. והנה קלקול הב' הנזכר, ה"ע ובא ונוטל נשמתו, רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם, בבחי' זיעה, של חיים הקודמים, הרי הס"א עושקתה, על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין, שנפלו לגורלה. ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הס"א כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה, וכבר הראיתי לדעת בפמ"ס בענף ו' דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה, מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעוה"ז, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחי' רוחניית היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו, אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים, השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם, שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להס"א העליונה בעוה"ז, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הס"א העליונה. ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה. ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך. להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי. והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים. אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך. דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב, ובהתחילה שוב להתרפאות, נולד עמה יחד, תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם, ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם, שבאותו החי. ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, וע"כ פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה, כאמור. והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל. ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי. והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל. והיינו שאמרו שהמלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת. אשר חרבו של מלאך המוות, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל. (אות כ') ובסבת ב' הקלקולים הנ"ל נתקלקל ג"כ בנין גופו של אדם להיותו מותאם מצד היצירה, בתכלית הדיוק, לקבלת שפע של קיומו, ממערכת הקדושה. כי כל פעולה מאושרה, ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים, מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא, והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל, שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם בכל שהוא, מגרעת או העדפה. וע"ד שאומר בשיר היחוד. מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת. והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשך פעולה שלימה. אמנם בעבור האדם, ממערכת הקדושה למערכת הס"א, בסבת הספחת הנוסף בבנינו, ע"י העצה"ד, כנ"ל, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות, בלי צורך, להיותם אינם מקבלים כלום, משפע של קיום המושפע מרשות הס"א. כמו שאנו מוצאים בעצם לוז עיין בזוהר במד' הנעלם תולדות וכן סניא דיבי וכו', וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר, ואכמ"ל. ולפיכך, מחויב האדם, לקבל כלכלה לתוך גופו, יתר מהצורך, להיות העודפות הנ"ל, מתחברים בכל תביעה, העולה מהגוף, וע"כ מקבל הגוף בשבילם, אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל חלקיהם, וע"כ נשאר חלקיהם בגוף, בבחי' מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב אח"כ להפליט לחוץ. ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, וע"כ הולכים ונפסדים, עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה להתפרק. והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו, בקודם ונמשך מעצה"ד. ועתה זכינו להשכיל ולדעת, בדבר ב' ההנהגות הסותרות זו את זו עד לקצה, שעמדנו עליהם, לעיל באות י"א ע"ש. כי הנהגת קיום וכלכלה של בני המציאות, כבר עברה ממערכת הקדושה למערכת הס"א, והוא, מסבת הספחת, של גדלות הרצון לקבל לעצמו, הנקשר בבני המציאות, מסבת אכילת העצה"ד, שגרם פירוד והפכיות ושנאה, בין מערכת הקדושה, לבנין הגופות של בני מציאות העוה"ז. בשכבר הקדושה, אינה יכולה לקיימם ולזונם, משלחן גבוה, וע"כ כדי שלא יחרב המציאות, וכדי להזמין להם מהלך תיקונם, מסרתה לכללות השפע של קיום המציאות, שה"ע רפ"ח הניצוצין שלה, למערכת הס"א, שהמה יהיו המפרנסים לכל בני העולם, בזמן המשך התיקונים. וע"כ סדרי הקיום נמצאים מבולבלים מאד, כי מרשעים יצא רשע, וממ"נ, אם ממעיטים השפע לבני העולם, מביאים ודאי חורבן ויסורים, ואם מרבים בשפע נמצאים מביאים כח הפירוד ביותר להמקבלים, ע"ד שאמרו ז"ל, יש לו מנה רוצה מאתים, ויש לו מאתים רוצה ארבע מאות. כדמיון התענוג דפרודא, המושג לבשר הנפרד והלקוי הנ"ל, שכמות התענוג, מרבה הפירוד והלקותא, ונמצא האהבה עצמיית, מתגבר ביותר בהמקבלים, ואיש את חבירו חיים בלעו, וגם חיי הגוף מתקצרים, כי ע"י ריבוי כמות הקבלה, מגיע במוקדם לטפה של מרה שבאחריתה, ובכל מקום שהם פונים, אך מרשיעים. כנ"ל. ובזה תבין, מ"ש בתוספות כתובות דף ק"ד, דעד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ע"ש. והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל, בשיעור התענוג המושג לגופו, כנ"ל. וא"כ איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוך גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה עד לקצה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים ששונאים זה לזה, ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת. ופשוט הוא, שמחוייב מקודם להתפלל, שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו, ולפי רוב המעשה בתורה ומצות, נמצא לאט לאט, זוכה להפך צורת הקבלה לע"מ להשפיע, ונמצא משוה צורתו למערכת הקדושה, וחזר להיות ההשתוות והאהבה ביניהם, כמו שהיה קודם חטאו של עצה"ד, וזוכה לאור תורה, להיותו נכנס למחיצתו של הקב"ה. (אות כ"א) ועתה מובן היטב, למה לא מובא תשובתם של המלאכי מעלה, בדבר בריאת האדם, שעמדנו בהמדרש כנ"ל באות י"א ע"ש. להיות, שעל אדם של עתה, לא הסכימו אפי' מלאכי חסד וצדקה, כי יצא כולו מתחת השפעתם, ונעשה סמוך על שלחן של הס"א, כנ"ל, והיינו שמסיים המדרש, שנטל האמת והשליכו לארץ, מיד אמרו כולם תעלה האמת מן הארץ. כלומר, שאפי' מלאכי חסד וצדקה, התחרטו על הסכמתם, כי אדעתא דהכי לא הסכימו מעולם, שיתבזה האמת וכו'. שמקרה הזה, קרה בעת אכילת העצה"ד, שנעדר האמת מהנהגת קיום המציאות, כי נכשל ונחלש כח הבירור, המוטבע באדם מצד היצירה, שאופני פעולתו, היה ע"י הרגש מר ומתוק, כמו"ש לעיל באות ט"ז, עש"ה. כי השפע של קיום, שהם רפ"ח בחי' שונות, כבר היו ברורים, כשמש בצהרים, ומחוברים במערכת הקדושה, וחיך אוכל יטעם, לקרב ולהשתלם, בכל הנאהב והמתוק, ולדחות כל המר, והרע לו, באופן שלא יכשל אדם בהם, כנ"ל עש"ה. אמנם אחר הטעימה הראשונה של עצה"ד, שבחמתה נתדבק בהם, צורת גדלות הקבלה העצמיית, ונעשה גופם עם הקדושה, ב' הפכים, כנ"ל. אז הגיע השפע של קיום, שהיא רפ"ח הבחי' הנ"ל, לידי הס"א. ונמצא שרפ"ח הניצוצין, שהיו כבר ברורים, חזרו ונתבלבלו בידי הס"א, ונולד צורה חדשה בהמציאות, שה"ע הצורה, שתחילתה מתוק וסופה מר. כי כן נשתנה, צורת הרפ"ח בידי הס"א, שאור התענוג, שעל ידיהם מביא פירוד, וטפה של מרה כנ"ל. שזה הוא צורת השקר, אבי אבות החורבנות. וכל בלבול. וז"ש שנטל האמת והשליכו לארץ, וע"כ ניתוסף להאדם, מתוך עטיו של נחש בירור חדש, שהוא כח הפועל השכלי, שאופני פעולתו ע"י בירורי אמת ושקר, שמוכרח לשמש עמו, בכל משך זמן מהלך התיקונים. שבלעדו הוא נמנע התועלת, כנ"ל באות ט"ז, עש"ה. ובוא והשכל כמות הבלבול שנתהוה, בסיבת נפילת הרפ"ח ניצוצין לידי הס"א, כי בטרם שטעמו מעץ הדעת, לא יכלה האשה, אף לנגוע בדבר האסור, כנ"ל באות י"ז, דאפי' בקירוב נגיעה לעץ הדעת, תיכף טעמה, בו מרירות בטעם מות, דע"כ הבינה והוסיפה, גם באיסור נגיעה, כנ"ל ע"ש, ואחר טעימה הא' שכבר שלטה הנהגת הס"א והשקר בקיום המציאות, נעשה להם האיסור כ"כ מתוק בתחילתו, עד שלא יכלו עוד לפרוש הימנו, כמ"ש ז"ל, שאמר אכלתי ואוכל עוד כנ"ל. ובזה תבין מה שהמתן שכר שבהתורה הק', מוגדר, רק בשלות הגופות, להיות, שכל ענין התורה, הוא להבאת תיקונו של חטא העצה"ד, שנתבלבל ההנהגה של קיום המציאות על ידיה. ולתיקון זה ניתנה התורה, כדי לחזור ולהעלות הרפ"ח ניצוצין להקדושה, שאז ישוב ההנהגה של הקיום, אל הקדושה, ויסורו הבלבולים, מדרכי הקיום המציאות, שאז יוכשרו בני אדם לשלימותם הנרצה, מאליהם, ע"י הבירור של מר ומתוק לבד, שהוא הפועל הראשון שבטרם חטאו של עצה"ד, והבן. וכן הנביאים, אינם מדברים אלא מתיקון הזה לבד, והיא שאמרו חז"ל, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, שהוא ענין השבת דרכי קיום העולם בהשגחה המבוררת, כמו שהיתה קודם החטא, אבל לעולם הבא, פי' גמר הענין שהוא השואת צורה ליוצרה כנ"ל, עין לא ראתה אלקים זולתיך, עש"ה, וכמו"ש, שבימות המשיח, [אם] מצרים לא יעלה וכו' לא עליהם יהיה הגשם וכו' והיינו ע"י בירור טו"ר כנ"ל. (אות כ"ב) ועתה מובן לנו מאמר חז"ל שנכנסנו בו, דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו', ועמדנו בו, למה נבחר מאמר זה לסיום הש"ס, ומובן ע"פ הנ"ל, דמסבת חטאו של עצה"ד, פרח נשמת חיים הנצחיית, שנפח ה' באפו, לצרכי האדם הראשון לבדו, וקבלה לצורה חדשה, המכונה זיעה של חיים, כלומר שנתחלק הכלל לפרטים מרובים מאד, לטפין טפין, שנתחלק בין אה"ר וכל תולדותיו, עד עת קץ, באופן, שאין שינוי כלל במעשה השי"ת אלא צורה נוספה יש כאן, אשר זה אור החיים הכללי, שהיה צרורה באפו של אה"ר, נתפשט לשלשלת גדולה, המתגלגלת על גלגל שינוי הצורה, בגופות מרובות, ובגוף אחר גוף, עד גמר התיקון המחויב. ולפיכך נמצא שתיכף ביום אכילתו מעצה"ד מת, ופרח הימנו חיים הנצחיים, אלא שנקשר באבר ההולדה (שה"ע הזווג שנק' שלום כמ"ש בזוהר וכהאר"י) לשלשלת גדולה כאמור. ונמצא, שאין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת. וכן אתה מוצא במדת ימי חייו, כי בעשרים שנה, ראוי לישא אשה. ועשר שנים, ראוי להמתין על לידת בנים, כמ"ש ז"ל. ונמצא מוליד בטוח, בשנת השלשים ואז, יושב וממתין על בנו, עד שיגיע לארבעים שנה, ימי בינה, באופן, שיוכל למסור לו, את הונו וידיעותיו, שרכש בעצמו, וכל אשר למד וירש מאבותיו, ויהיה בטוח עליו, שלא יאבד זה בענין רע, שאז תיכף הולך לו לעולמו, ובנו נאחז בהמשך השלשלת, תחת אביו. והנה נתבאר לעיל אות ט"ו, אשר מקרה החטא של עצה"ד, היה במחוייב לאה"ר, בסו"ה נורא עלילה לבני האדם, עש"ה. כי צריך לקנות בבנינו, כלי חצון, לקבלת אור מקיף, באופן, שב' ההפכים יבואו בנושא אחד, בב' זמנים בזה אחר זה, שבזמן קטנותו, יהיה סמוך על שלחן הס"א, וע"י התענוגים דפרודא שמקבל בחמתם, מתגדלים בו הכלי קבלה דחלל הפנוי, בשיעורם הנרצה, ואז, כשמגיע לגדלותו, ועוסק בתורה ומצות, יהיה מצוי לו היכולת, להפוך כלי קבלה הגדולים, בע"מ להשפיע. שהיא עיקר המטרה, שנק' אור האמת, והחותם, כנ"ל באות י"ד עש"ה. אמנם נודע, שבטרם שמתחבר להקדושה, מחוייב שוב להתפרש, מכל צורת הקבלה, שהשיג משלחן הס"א. כמו שהגיע אלינו מצוות האהבה, בכל נפשך ובכל מאודך, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, דשוב חזר ואבד, כל מה שהשיג מס"א, ודו"ק היטב. ולפיכך, הזמין השגחתו ית', ריבוי הגופות בכל דור ודור, ע"ד שאמרו ז"ל, ראה הצדיקים שהמה מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור. פי', שראה ית', שסופם של הצדיקים, לדחות לגמרי ענין הקבלה העצמיית, ונמצאים נתמעטים מאור מקיף שלהם, כי נדחה מהם כלי החצון הראוי לזה, וע"כ שתלן בכל דור ודור, שאין לך דור שלא יהיה בו חלק גדול מאותם הבריות שעיקר בריאתם אינם אלא בשביל הצדיקים, שיהיו המה הנושאים בחי' הכלים דחלל הפנוי, בשבילם. שיתפעל בהצדיקים בחי' כלי חיצון על ידיהם, על צד ההכרח שלא ברצונם. והוא, מפני שכל בני הישוב, יש להם דביקות זה עם זה, להתפעל זה מזה, הן בנטיות הגוף, והן בדעות, וע"כ, המה מביאים במחוייב, את נטיות הקבלה עצמיית, להצדיקים, שבאופן זה מסוגלים לקבל, את האור מקיף הנרצה. אמנם לפי"ז, היו צריכים צדיקים ורשעים להמצא בכל דור במשקל השוה, ואינו כן, אלא על צדיק אחד, אנו מוצאים אלפי רבבות של ריקים. אלא צריך שתדע ב' מיני שליטות, הנמצאים בהבריאה. הא', הוא כח איכותי, הב', הוא כח כמותי. ולהיות שכל אותם המתנהלים לרגלי הס"א, כחם דל ומצער בזוי ושפל, בלי חפץ ובלי מטרה, אלא הולכין ונהדפים כמוץ לפני רוח. א"כ, איך יוכלו כאלה, לפעול מה, באנשים חכמי לב, שדרכיהם מבורר בחפץ ותכלית, ועמוד אור העליון מאיר לפניהם יומם ולילה. באופן, שיספיקו להביא נטיותיהם הקטנטנות בלבבם. אשר ע"כ, הזמין ית', כח הכמותי בהבריאה, שכח הזה, אינו צריך לאיכות של כלום. ואסביר לך, על דרך שאנו מוצאים, כח האיכותי בגבורה. כמו באריות ונמרים. אשר מרוב האיכות שבכח גבורתם, שום אדם לא ילחם בהם. ולעומתם, אנו מוצאים כח וגבורה, בלי איכות של כלום, אלא בכמות לבד, כמו הזבובים. שלגודל הריבוי שבהם, שום אדם לא ילחום עמהם, וטיילים האלו, בני חורין המה בביתו של אדם, ועל שלחנו הערוך, והאדם מרגיש את עצמו חלש לנגדם. משא"כ, לעומת זבובי השדה, ושרצים, וכדומה, מאורחים בלתי קרואים, הגם שכחם יהיה ביתר איכות מזבובים הביתים, לא ישקוט האדם, ולא ינוח, עד כלה יגרש אותם מרשותו. והוא, מפני שהטבע לא הנחיל להם כח הריבוי, כמו לזבובים. וע"פ זה תבין, אשר בהכרח, מחוייב להמצא המון גדול מאד, על כל צדיק וצדיק, עדי שיפעלו בו את נטיותיהם הגסות, בכח הריבוי שבהם, משום שאין להם איכות של כלום, והבן היטב, ואכמ"ל עוד. וזה שיעור הכתוב, ה' עוז לעמו יתן, פי', שאור החיים הנצחי, המושג לכל שלשלת הבריאה, הוא נקרא עוז, ומבטיח לנו הכתוב, שהשי"ת נותן לנו בבטחה העוז הזה. אמנם יש להקשות הא כיצד, כיון דכל אחד ואחד, אינו ענין שלם לעצמו, כמ"ש ז"ל, טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, וא"כ, איך אנו בטוחים בנצחיותו ית'. וזה שגומר הכתוב, ה' יברך את עמו בשלום, והיינו, ברכת הבנים, ע"ד שאמרו ז"ל, במסכת שבת משים שלום בבית בטל, כי ע"י הבנים, נמשך ונקשר השלשלת הזה עד גמר התיקון, ואז נמצאים כל החלקים בנצחיות, ואכמ"ל והבן. ולפיכך, אמרו ז"ל, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי כמו שברכתו ית' היא נצחיית, צריכים המקבלים ג"כ להיות נצחיים, ובזה נמצא אשר ע"י הבנים, נאחזים האבות, ועושים ביניהם שלשלת הנצחיות, הראוי להחזיק ברכה הנצחיות, ונמצא שהשלום הוא המחזיק ומנצח על שלימות הברכה. ולפיכך סיימו הש"ס במאמר הזה, להיות השלום כנ"ל, הוא הכלי מחזיק בעדינו ברכת התורה וכל המצוות, עד לגאולה שלימה ולנצחיות, בבי"א, והכל על מקומו יבוא בשלום.

הקדמה לספר הזהר א) רצוני, בהקדמה זו, לברר איזה דברים, פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם, לידי ידיעה, ברורה ומספקת. שאלה א'. מה מהותנו? שאלה ב'. מה תפקידנו, בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה? שאלה ג'. הנה, כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל, שעשה אותנו, הרי אנו, מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם, תצאנה פעולות שלמות? ד'. לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו ית'. ואיך ברא מלכתחילה, כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב להטיב? ועכ"פ, לא להרע כל כך? ה'. איך אפשר, שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות? ב) ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא ח"ו במקום האסור, דהיינו, בעצמותו של הבורא ית', אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל [אין המחשבה תופסת בו כלל וכלל]. ואין לנו משום זה, שום מחשבה והגה בו ית'. אלא במקום, שהחקירה היא מצוה, דהיינו החקירה במעשיו ית', כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממעשיך הכרנוך". והנה: חקירה הא' היא: איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו, דבר חדש, שלא יהיה כלול בו ית' מטרם שבראו? בו בעת, שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'. וכן השכל הפשוט מחייב, כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו. חקירה הב': אם תמצא לומר, שמבחינת כל יכלתו ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש, שאין לו שום מציאות בו ית', נשאלת השאלה: מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת? חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם, היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש, בינו ית' לבין הנשמה, אלא שהוא ית' "כל", והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן, הנחצבת מהר, שאין הפרש, בין האבן לבין ההר, אלא שזה "כל" וזו "חלק". ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן, הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר, על ידי גרזן, המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל, איך יצוייר זה בו ית' וית', שיפריד חלק מן עצמותו ית', עד שיצא מעצמותו ית', ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו, לנשמה, עד שיתכן להבינה, רק כחלק מעצמותו ית'? ג) חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות, רחוקה מקדושתו ית', מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר, שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית', ולא עוד, אלא שקדושתו ית', תקיים אותה? חקירה הה': ענין תחית המתים. כיון שהגוף, הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו, נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים? וכי לא יוכל הקב"ה, לענג את הנשמות, בלעדו? ויותר תמוה, מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו: "אחר הוא". ואח"ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין: מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו: "אחר הוא", עד שבשביל זה, הוא יחזור, ויברא, את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם? חקירה הו': במה שאמרו ז"ל, אשר האדם, הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות, העליונים ועוה"ז הגשמי, וכל מלואם, לא נבראו, אלא בשבילו (זהר, תזריע מ'). וחייבו את האדם, להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין, לז.). שלכאורה, קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה, בערך מציאות העוה"ז, ומכ"ש בערך כל העולמות העליונים, שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה, לברוא כל אלו בשבילו? וכן, למה לו לאדם כל זה? ד) ובכדי להבין, כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה. כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר, באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי, שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. ויודע אני, שיש מתחכמים, פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות, ועזב אותה לנפשה. כי מחמת האפסיות, שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית', לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן, הפעוטות והמגונות. אכן, לא מדעת דברו זאת. כי לא יתכן, להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו, ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו. אבל בה בעת, שאנו מחליטים, אשר הבורא ית', השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה, שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם, לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת. וכל פעולה, מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו, של בגד מקולקל, אם איזה חייט, לא יוצלח תפר אותו? ועיין כגון זה (במס' תענית, כ'): מעשה, שבא ר"א בר"ש וכו'. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו'. אמר לו: "כמה מכוער אותו האיש וכו'". אמר לו: "לך, ואמור, לאומן שעשאני: "כמה מכוער כלי זה, שעשית וכו'". עש"ה. הרי, שמתחכמים האלו, לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו, אין מתאים לו ית', להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם, אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך: אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו, לברא בריות, מלכתחילה בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם, כמונו. ולא עוד, אלא להשליך אותן, אחר גיוו, מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט. כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת, כזה, על מחויב המציאות ית' וית'? ה) ולפיכך, השכל הבריא, מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט, שאנו באמת, בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו. דהיינו, ממש באופן הראוי והמתאים, לבעל מלאכה, שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון, שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים, שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו, ואת כל הטבעים שבנו. שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו. גם ידע, כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת, מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות, שנטע בנו. אלא הוא הדבר, אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל, על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם: "אל תראה דבר לשוטה, באמצע מלאכתו". ו) וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח, שער הכללים, פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים, להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכונה והמעשה, של בריאת העולם. ויש להתבונן: כיון שמחשבת הבריאה, היתה, בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות, מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל, את אשר חשב ליתן להן. שהרי, מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה, במדת גדלו של הרצון לקבל אותו. עד, שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה, מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה, נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה, בעצמה, מחייבת בהכרח, לברוא בנשמות, רצון לקבל, בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב, לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד. ז) ואחר שידענו זה, כבר הגענו, להבין חקירה הב', עד סופה, בבירור מוחלט. כי חקרנו לדעת: מה היא המציאות, שאפשר להחליט עליה, בבירור, שאינה מצויה, ואינה נכללת, בעצמותו ית', עד שנאמר, שהיא בריאה מחודשת, יש מאין? ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא, בכדי להנות לנבראיו, בראה בהכרח, מדת רצון לקבל, ממנו ית', את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם. הנה, הרצון לקבל הזה, ודאי, שלא היה כלול בעצמותו ית', מטרם שבראו בנשמות. כי ממי יקבל? הרי, שברא דבר מחודש, שאינו בו ית'. ויחד עם זה, מובן, על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל, לברוא משהו, יותר מהרצון לקבל הזה, שהרי בריאה מחודשת הזו, כבר מספקת לו ית', למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו, להנות אותנו. אבל, כל המלוי, שבמחשבת הבריאה, דהיינו, כל מיני הטבות, שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות, בהמשכה ישרה, מעצמותו ית'. ואין לו ענין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות יש מיש, אל הרצון לקבל הגדול, שבנשמות. והנה נתברר לנו, בהחלט, שכל החומר כולו, מתחילתו עד סופו, שבבריאה המחודשת, הוא רק "הרצון לקבל". ח) ומכאן באנו, גם לסוף דעתם של המקובלים, שהבאנו בחקירה הג'. שתמהנו עליהם: איך אפשר לומר על הנשמות, שהן חלק אלקי ממעל, בהשואה אל האבן שנחצבה מהר, שאין הפרש ביניהן, אלא שזה "חלק" וזה "כל"? ותמהנו: תינח, האבן שנפרדה מההר, שנעשית חלקו, על ידי גרזן, מוכן לכך. אבל בעצמותו ית', איך יתכן לומר כזה? ובמה נחלקו הנשמות מעצמותו ית', ויצאו מכלל בורא ית', להיות נבראים? ובהמתבאר, מובן הדבר היטב, כי כמו שהגרזן, מחתך ומבדיל, בדבר גשמי, לחלקהו לשנים, כן שינוי הצורה, מבדיל ברוחני, לחלקהו לשנים. למשל, כשב' אנשים, אוהבים זה את זה, תאמר, שהם דבקים זה בזה, כגוף אחד. ולהיפך, כשהם שונאים זה את זה, תאמר, שהם רחוקים איש מרעהו, כרחוק מזרח ממערב. ואין כאן ענין של קרבת מקום, או ריחוק מקום, אלא הכונה היא, על השתוות הצורה: שבהיותם, שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב, כל מה שחברו אוהב, ושונא, כל מה שחברו שונא, וכדומה, נמצאים אוהבים זה את זה, ודבוקים זה בזה. ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה. ואם, למשל, הם בהפכיות הצורה, דהיינו, כל מה שזה אוהב, נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא, נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה. ט) והנך מוצא, שברוחניות, פועל שינוי הצורה, כמו גרזן, מפריד בין הגשמים. וכן, שיעור ההרחקה, כפי שיעור הפכיות הצורה. ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות, הרצון לקבל הנאתו כנ"ל, אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו, אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל, הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם, מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר. באופן, שע"י שינוי הצורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו, להיות נבראים. אמנם, כל מה שמשיגות הנשמות, מאורו ית', הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'. א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית', שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל, אין הפרש כלל, ביניהן לעצמותו ית', שהרי מקובל להן, יש מיש, ישר מעצמותו ית'. וכל ההפרש, שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות, הן חלק מעצמותו ית'. דהיינו, ששיעור האור, שקבלו תוך הכלי, שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא, תוך שינוי הצורה, של הרצון לקבל, ששינוי צורה זה, עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחינת "כל", ונעשו לבחינת חלק. הרי, שאין ביניהם, אלא שזה "כל", וזה חלק, כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב, כי אי אפשר להאריך יותר, במקום גבוה כזה. יוד) ועתה, נפתח לנו הפתח, להבין החקירה הד': איך אפשר, שיתהוה מקדושתו ית', ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית', מקצה אל הקצה? ואיך יתכן, שיפרנס אותה ויקיימה? אכן, יש להבין מקודם, ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות. מה היא? ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי ע"כ הן מוכנות, לקבל כל המלוי, שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר, בצורתו זו, בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד, בפרודא ממנו ית'. כי שינוי הצורה שבהן, היה מפרידן ממנו ית'. ובכדי לתקן, דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית', את כל העולמות כולם. והבדילם, לב' מערכות, בסו"ה "זה לעומת זה עשה אלקים". שהן, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה. והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו. ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו, נפרדים מהבורא ית', ומכל העולמות דקדושה. ומטעם זה, מכונות הקליפות בשם "מתים" כמ"ש: "זבחי מתים". וכן הרשעים, הנמשכים אחריהם. כמ"ש חז"ל: "הרשעים בחייהם, נקראים מתים". כי הרצון לקבל, המוטבע בהם, בהפכיות הצורה מקדושתו ית', מפרידן מחיי החיים. והן רחוקות ממנו ית', מקצה אל הקצה. כי הוא ית', אין לו שום ענין של קבלה, אלא רק להשפיע לבד. והקליפות, אין להן שום ענין של השפעה, רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד. ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני, מתחיל בשינוי צורה במשהו, ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה. יא) ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה, כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא, עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות, מי"ג שנים ואילך, שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט, על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התקון. וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה, ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו, שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו. כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמ"ש במסכת קדושין, דף ז', שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה. ואז, קונה דבקות גמורה, בו ית'. כי דבקות הרוחני, אינה אלא השואת הצורה, כמ"ש חז"ל: "ואיך אפשר להדבק בו, אלא הדבק במדותיו". שבזה נעשה האדם, ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה. יב) והנה נתבאר היטב, דבר התיקון של הרצון לקבל, המוטבע בנשמות מצד מחשבת הבריאה. כי הכין הבורא ית', בשבילן, ב' מערכות הנ"ל, זה לעומת זה, שעל ידיהן עוברות הנשמות, ומתחלקות לב' בחינות, גוף ונפש, המתלבשים זה בזה. וע"י תורה ומצות, נמצאים בסופם, שיהפכו צורת הרצון לקבל, כמו צורת הרצון להשפיע. ואז, יכולים לקבל כל הטוב, שבמחשבת הבריאה. ויחד עם זה, זוכים, לדבקות חזקה בו ית'. מפאת, שזכו, ע"י העבודה בתורה ומצות, להשואת הצורה ליוצרם. שזה נבחן לגמר התיקון. ואז, כיון שלא יהיה עוד, שום צורך לס"א הטמאה, היא תתבער מן הארץ, ויבולע המות לנצח. וכל העבודה בתורה ומצות, שניתנה לכלל העולם, במשך שתא אלפי שני דהוי עלמא, וכן לכל פרט, במשך שבעים שנות חייו, אינה, אלא להביאם, לגמר התיקון, של השואת הצורה האמורה. גם נתבאר היטב, ענין התהוות, ויציאת מערכת הקליפות והטומאה מקדושתו ית', שהיה מוכרח זה, כדי להמשיך על ידה בריאת הגופים, שאח"כ יתקנו אותו, ע"י תורה ומצות. ואם לא היו נמשכים לנו הגופים, ברצון לקבל שבהם המקולקל, ע"י מערכת הטומאה, אז לא היה אפשר לנו, לתקנו לעולם, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו. יג) אמנם עדיין, נשאר לנו להבין, סוף סוף: כיון שהרצון לקבל לעצמו, הוא כל כך פגום ומקולקל, איך יצא, והיה במחשבת הבריאה, בא"ס ב"ה, שלאחדותו אין הגה ומלה לפרשה? והענין הוא, כי באמת, תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית', גומרת הכל. כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו, כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בעדן. עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל, שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך, להיות השפעה טהורה, בהשואת הצורה הגמורה, אל המאציל ית'. והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההוה, משמשים כאחד. והעתיד, משמש לו כהוה. ואין ענין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. (זהר משפטים אות נ"א. ז"ח ברא' אות רמג). ומטעם זה, לא היה כלל, ענין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השואת הצורה, העתידה להגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'. ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א): "קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד". ועי' בתע"ס ענף א'. יד) והנך מוצא, בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל: מצב הא' - הוא מציאותן בא"ס ב"ה, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון. מצב ב' - הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו, ע"י ב' המערכות הנ"ל, לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה, בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל, שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נ"ר ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים, רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר, בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים, לא תוכלנה להתענג בגן עדן, אחר פטירתן, אלא, אחר ככלות כל גופן, להרקב בעפר. מצב הג' - הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחית המתים, שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין. כי אז, יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה, מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם, להשפיע נ"ר ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה, שמקבלים ממנו. ולשם הקיצור, אשתמש מכאן ואילך, בשמות ג' המצבים הללו, דהיינו מצב א' מצב ב' ומצב ג'. ואתה תזכור כל המתבאר כאן, בכל מצב ומצב. טו) וכשתסתכל, בג' מצבים הללו, תמצא, שמחייבים זה את זה, בהחלט גמור. באופן, שאם היה אפשר, שיתבטל משהו מאחד מהם, היו מתבטלים כולם. כי, למשל, אם לא היה מתגלה מצב הג', שהוא התהפכות, צורת הקבלה לצורת השפעה, הרי בהכרח, לא היה יכול לצאת, מצב הא' שבא"ס ב"ה. שהרי לא יצאה שם כל השלמות, אלא מפני, שהעתיד להיות במצב הג', כבר שימש שם בנצחיותו ית', כמו הוה. וכל השלימות, שנצטיירה שם באותו המצב, היא רק כמו העתקה מהעתיד לבא, אל ההוה, אשר שם. אבל, באם היה אפשר, שיתבטל העתיד, לא היתה שם, שום מציאות בהוה. הרי שמצב הג', מחייב כל המציאות שבמצב הא'. ומכ"ש, בהתבטל משהו ממצב הב', ששם מציאות כל העבודה, העתידה להגמר במצב הג'. דהיינו, העבודה בקלקול ותיקון, ובהמשכות מדרגות הנשמות, ואיך יהיה מצב הג'. הרי שמצב הב', מחייב את מצב הג'. וכן מציאות מצב הא', שבא"ס ב"ה, שכבר נוהגת שם, כל השלמות שבמצב הג'. הרי הוא מחייב בהחלט, שיותאם זה, דהיינו, שיתגלה מצב הב' ומצב הג'. דהיינו, ממש בכל אותה השלמות, אשר שם, לא פחות משהו ולא יותר משהו. הרי, שמצב הא' עצמו, מחייב בהכרח, שתתפשטנה מערכות זו לעומת זו, במציאות הב', כדי לאפשר מציאות גוף, ברצון לקבל המקולקל, ע"י מערכת הטומאה. ואז אפשר לנו לתקנו. ואם לא היתה, מערכת העולמות דטומאה, לא היה לנו, הרצון לקבל הזה. ולא היה אפשר, לתקנו, ולבא למצב הג'. כי אין אדם מתקן, מה שאין בו. הרי, שאין לשאול, איך נתהותה ממצב הא' מערכת הטומאה, כי אדרבה, מצב הא', הוא המחייב מציאותה, ולהתקיים כן, במצב הב'. טז) ואין להקשות לפי"ז: א"כ נתבטלה מאתנו הבחירה ח"ו? כיון שאנו מוכרחים, להשתלם ולקבל המצב הג' בהחלט, מכח, שכבר הוא מצוי, במצב הא'? והענין הוא, כי ב' דרכים, הכין לנו השי"ת, במצב הב', כדי להביאנו אל מצב הג': הא' - הוא דרך קיום התורה ומצות, ע"ד שנתבאר לעיל. הב' - הוא דרך יסורין. אשר היסורים בעצמם, ממרקין את הגוף, ויכריחו אותנו, לבסוף, להפך את הרצון לקבל, שבנו, ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו ית'. והוא ע"ד שאמרו חז"ל (סנהדרין, צז ע"ב): "אם אתם חוזרים למוטב, טוב, ואם לאו, אני מעמיד עליכם מלך, כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב". וזה שאמרו ז"ל, על הכתוב: "בעתה אחישנה. אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה". פירוש: אם זוכים על ידי דרך הא', שהוא ע"י קיום תורה ומצות, אז אנו ממהרים את התיקון שלנו, ואין אנו צריכים ליסורין קשים ומרים, ואריכות הזמן, שיספיק לקבלם, שיחזירו אותנו למוטב בעל כרחנו. ואם לאו, בעתה, דהיינו רק בעת, שהיסורים יגמרו את התיקון שלנו, ותגיע לנו עת התיקון בעל כרחנו. ובכלל דרך היסורים, הם גם עונשי הנשמות בגיהנם. אבל בין כך ובין כך, גמר התיקון, שהוא מצב הג', הוא מחויב ומוחלט מצד המצב הא'. וכל הבחירה שלנו, היא רק, בין דרך יסורין לבין תורה ומצות. והנה נתבאר היטב, איך ג' המצבים הללו, של הנשמות, קשורים זה בזה, ומחייבים בהחלט זה את זה. יז) ובהמתבאר, מובנה היטב קושיא ג', הנ"ל. שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים, שאין כמונו לגנות. ובעת, שאנו מסתכלים על הפועל, שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל, שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם, שפעולותיו שלמות. ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו, בכל מקריו וקניניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים, בא"ס ב"ה, בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה, מהעתיד, להיות במצב הג', דהיינו, קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה. ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג' - אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו. באופן, שבאמת אנו מצוים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם, שפעל אותנו, גם במצבנו זה הב'. כי גוף זה, אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית. יח) ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה', שהקשינו: איך אפשר, שמנצחי, תצאנה פעולות בלתי נצחיות, הוות ונפסדות? ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו, כראוי לנצחיותו, דהיינו, בריות נצחיות בכל השלמות. ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף, הניתנה לנו רק לעבודה, תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו, אז היינו נשארים נפרדים ח"ו, מחי החיים לנצח. וכבר אמרנו באות י"ג, שצורה זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית, כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'. אלא שהיא מחויבת לנו, במציאות הב', כדי לאפשר לנו לתקנה כנ"ל. ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן. יט) ויחד עם זה, מבוארת קושיא הד', שהקשינו: כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות, שתתענינה ותתיסרנה, במשך ימי חייהן? כי כאמור, כל אלו היסורים, מתחייבים ממצב הא' שלנו, שנצחיותנו השלמה, אשר שם המקובלת, ממצב הג', העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו, שבמצב הג' (כנ"ל, באות ט"ו). וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה. ודע, שהמצות שבין אדם לחברו, הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום. כ) ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא', ששאלנו: מה מהותנו? כי מהותנו, היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר, מהרצון לקבל, כנ"ל באות ז'. אלא, לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה, במציאות הב', שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא, כפי שעומד וקיים, במצב הא', בא"ס ב"ה, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כנ"ל באות י"ג. ואע"פ, שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום, אין זה פוגם במשהו, בעיקר מהותנו, משום שמצבנו הג', מתחייב לנו בהחלט גמור, מצד מצב הא'. לפיכך, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי". ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא, רק במקום, שיש ספק של משהו, אם ישלים את הצריך, להשלים באותו זמן. וכיון, שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו, כמו שכבר באנו למצב הג'. ואותו הגוף, בצורתו הרעה, הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו, עומדים להתבטל לגמרי, יחד עם כל מערכת הטומאה, שהיא מקורם. ו"כל העומד להשרף, כשרוף דמי", ונחשב, כמו שלא היה מעולם. אמנם הנפש, המלובשת בגוף ההוא, שמהותה היא ג"כ בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו, ממערכת ד' העולמות אבי"ע דקדושה, כנ"ל באות י"א, היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל ח"ו בת חילוף. ותשלום הענין, הוא להלן, מאות ל"ב ואילך. כא) ואל יסור לבך, אחר דעת הפלוסופים, האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה, רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת, והן כל הויתה. וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה. עד, שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש. אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב. וכל חי, שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש, שהשכל הוא קנין, ואינו עצם הקונה. אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים, והן חומר העצמים הגשמיים, אינו לא פחות ולא יותר, מבחינת רצון לקבל. ואע"פ שאמרנו, שהנפש היא כולה, רצון להשפיע, הוא רק מכח תיקונים, של לבוש אור חוזר, המקובל לה מעולמות העליונים, שמשם באה אלינו. שענין לבוש הזה, מבואר היטב, בפתיחה לחכמת הקבלה, באות יד, טו, טז, יט. אמנם, עצם מהותה של הנפש, היא ג"כ רצון לקבל. ע"ש ותבין זה. וכל ההבחן, הניתן לנו להבחין, בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון, שבכל מהות, מוליד לו צרכים. והצרכים, מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם. וכשם, שרצונות בני אדם, שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, שונים זה מזה. למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם, מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה, בכל מלואו הבהמי. ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ "דיו לעבד להיות כרבו". והוא כשכל בהמי, להיות השכל, משועבד ומשמש לרצון הבהמי. ואותם, שהרצון לקבל שלהם, מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, רק בכדי למלאות להם, הרצון ההוא, בכל מלואו האפשרי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, למלאות להם הרצון הזה, בכל מלואו. כב) ואלו ג' מיני רצונות, מצוים על פי רוב, בכל מין האדם. אלא, שמתמזגים בכל אחד, בשיעורים אחרים. ומכאן כל השינוים, שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות, יש להקיש, ג"כ למדות העצמים הרוחניים, לפי ערכם הרוחני. כג) באופן, שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר, שמקבלות מעולמות העליונים, שמשם באות, אין להן, אלא רצון להשפיע נ"ר ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל. נמצא, אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו, צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה, בכל מלואו. דהיינו, להשפיע נ"ר ליוצרה, כפי מדת גדלו של הרצון שבה. כד) ובהיות, עצם ומהות הגוף, רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו, הם מלואים, של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם, בכדי לבא למצב הג' השלם שבגמר התיקון. ע"כ הוא בן תמותה, כלה ונפסד. הוא, וכל קניניו עמו, כצל עובר, שאינו מניח אחריו כלום. ובהיות, עצם ומהות של הנפש, רק רצון להשפיע, וכל מקריה וקניניה, הם מלואים של הרצון להשפיע ההוא, שהוא כבר קיים ועומד, במצב הא' הנצחי, וכן במצב הג', העתיד לבא, לפיכך אינה כלל, בת תמותה ובת חילוף. אלא היא, וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד, ואין ההעדר פועל עליהם כלום, בשעת מיתת הגוף. ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל, מחזק אותה ביותר, ותוכל לעלות אז, למרומים, לגן עדן. ונתבאר היטב, שהשארת הנפש, אינה תלויה כלל וכלל, במושכלות שקנתה, כדברי הפלוסופים הנ"ל, אלא נצחיותה היא, בעצם מהותה בלבד, דהיינו, בהרצון להשפיע, שהוא מהותה. וענין המושכלות, שקנתה, הן שכרה, ולא עצמותה. כה) ומכאן יצא לנו, הפתרון המלא, של חקירה ה'. ששאלנו: כיון שהגוף מקולקל כל כך, עד שאין הנפש מצויה בכל טהרתה, עד שירקב הגוף בעפר, וא"כ למה הוא חוזר, ועומד לתחית המתים? וכן על מה שאמרו ז"ל (זהר, אמור י"ז): "עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא? והענין תבין היטב, ממחשבת הבריאה עצמה, דהיינו ממצב הא'. כי אמרנו: כיון שהמחשבה היתה, להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שודאי ברא רצון גדול מופרז עד מאד, לקבל, כל אותו השפע הטוב, שבמחשבת הבריאה. כי התענוג הגדול, והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד, כנ"ל באות ו', ז'. ואמרנו שם, שהרצון לקבל הגדול הזה, הוא כל חומר המחודש, שברא. מפני, שאינו נצרך כלל, ליותר מזה, כדי לקיים מחשבת הבריאה. ומטבע פועל השלם, שאינו פועל דבר מיותר, כעין שאומר ב"שיר היחוד": "מכל מלאכתך, דבר אחד לא שכחת, לא החסרת, ולא העדפת". גם אמרנו שם, שהרצון לקבל המופרז הזה, הוסר לגמרי ממערכת הקדושה, וניתן למערכת העולמות דטומאה, שממנה מציאות הגופים וכלכלתם, וכל קניניהם בעולם הזה. עד שהאדם משיג י"ג שנה, שע"י עסק התורה, מתחיל להשיג נפש דקדושה, שמתפרנס אז, ממערכת העולמות דקדושה, לפי מדת גדלה, של הנפש דקדושה, שהשיג. גם אמרנו לעיל, שבמשך שתא אלפי שני, הניתנים לנו לעבודה בתורה ומצות, אין שום תיקונים, מגיעים מזה אל הגוף, דהיינו, לרצון לקבל המופרז שבו. וכל התיקונים, הבאים אז, ע"י עבודתנו, הם מגיעים רק לנפש, שעולה על ידיהם, במדרגות העליונות, בקדושה וטהרה. שפירושו, רק להגדלת רצון להשפיע, הנמשך עם הנפש. ומטעם זה, סוף הגוף, למות ולהקבר ולהרקב. כי לא קבל לעצמו שום תיקון, אכן, אי אפשר, שישאר כך. כי סוף סוף, אם יאבד, הרצון לקבל המופרז, מהעולם, לא תתקיים ח"ו מחשבת הבריאה, דהיינו שיתקבלו, כל התענוגים הגדולים, אשר חשב להנות לנבראיו, שהרי הרצון לקבל הגדול, והתענוג הגדול, עולים בקנה אחד. ובשיעור שנתמעט הרצון לקבלו, הרי בשיעור ההוא, נפחתים התענוג וההנאה מן הקבלה. כו) וכבר אמרנו, שמצב הא', מחייב בהחלט, את המצב הג', שיצא בכל השיעור המלא, שבמחשבת הבריאה, שבמצב הא', לא יחסר ממנו אף משהו, כנ"ל באות ט"ו. ולפיכך, מחייב המצב הא', את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם. שכבר כלה ונפסד ונרקב, במציאות הב'. מחויב לעמוד לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז, בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו. ואז, מתחילה העבודה מחדש, בכדי להפוך, הרצון לקבל המופרז הזה, שיהיה רק בשיעור, כדי להשפיע. ואז הרוחנו פי שתים: א. שיש לנו מקום, לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה, מכח, שכבר יש לנו גוף, המופרז מאד בהרצון לקבל שבו, העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו. כנ"ל. ב. שמתוך שקבלתנו, באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור, להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו, כהשפעה גמורה נחשבת, כנ"ל באות י"א. ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות, שהיא צורתנו במצב הג'. הרי, שמצב הא', מחייב את תחיית המתים בהחלט. כז) אכן, לא יתכן, שתהיה תחית המתים, אלא קרוב לגמר התיקון. דהיינו, בסופה של מציאות הב'. כי אחר שזכינו, לשלול את הרצון לקבל המופרז שלנו, וקבלנו את הרצון אך להשפיע, ואחר שזכינו, לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ע"י עבודתנו, בשלילת הרצון לקבל הזה, הנה אז, הרי כבר באנו, לשלמות הגדולה ביותר, עד שאפשר, להחיות את הגוף, בחזרה, בכל הרצון לקבל המופרז שלו. ואין אנו נזוקים עוד ממנו, להפרידנו מדבקותנו. ואדרבה, אנו מתגברים עליו, ואנו נותנים לו צורת השפעה, כנ"ל. ובאמת, כן הוא המנהג, בכל מדה רעה פרטית, שאנו רוצים להעבירה ממנו: א. שמתחילה, אנו צריכים, להסירה לגמרי, עד קצה האחרון, שלא ישאר ממנה כלום, ב. ואח"כ, אפשר לחזור, ולקבלה, ולהנהיגה, בדרך האמצעי. וכל עוד, שלא הסרנו אותה כולה מאתנו, אי אפשר כלל להנהיגה, בדרך הרצוי הממוצע. כח) וזה שאמרו חז"ל: "עתידים, המתים להחיות במומם, ואח"כ מתרפאים". דהיינו כנ"ל, שמתחילה, עומד לתחיה אותו הגוף, שהוא, הרצון לקבל המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו, כמו שנתגדל, תחת מרכבת העולמות הטומאה, מטרם שזכו לטהרו במשהו, ע"י תורה ומצות, שזהו בכל מומו. ואז, אנו מתחילים בעבודה חדשה: להכניס, כל הרצון לקבל המופרז הזה, בצורת השפעה, כנ"ל. ואז הוא נרפא. כי עתה, השיג גם השואת הצורה. ואמרו הטעם, שהוא "שלא יאמרו אחר הוא". פירוש, שלא יאמרו עליו, שהוא בצורה אחרת, מהיותו במחשבת הבריאה. שהרי שם, עומד, זה הרצון לקבל המופרז, מכוון לקבלת כל הטוב שבמחשבת הבריאה. אלא שבינתים, ניתן אל הקליפות, וניתן לטהרה. אבל סוף כל סוף, אסור שיהיה גוף אחר. שאם יהיה בשיעור פחות משהו, הרי הוא כמו אחר לגמרי, ואינו ראוי כלל, לכל הטוב שבמחשבת הבריאה, כמו שכבר מקבל שם, מבחינת מצב הא'. והבן היטב. כט) ובכל המתבאר, נפתח לנו הפתח, ליישב שאלה הב' הנ"ל, דהיינו: מה תפקידנו, בשלשלת המציאות, הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה, במשך ימי שני חיינו הקצרים? ותדע, שעבודתנו, במשך ע' שנותינו, מתחלקת לד' חלוקות: חלוקה א' - הוא להשיג, את הרצון לקבל, המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו, הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי "אין לך מי, שיתקן דבר, שאין בו". ולפיכך, לא די, אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף, ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה, לקליפות הטמאות, לא פחות מי"ג שנים. כלומר, שהקליפות, תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן. שהאורות שלהן, הולכים ומגדילים, את הרצון לקבל שלו. כי המלואים, שהקליפות מספיקות, אל הרצון לקבל, אינם, אלא מרחיבים והולכים את התביעה, של הרצון לקבל. למשל, כשנולד, אין לו תאוה אלא למנה, ולא יותר. אבל, כשהס"א ממלאת לו המנה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא רוצה מאתים. ואח"כ, כשנותנת לו הס"א, את המלוי מאתים, מיד נרחב הרצון, ורוצה ד' מאות. ואם אינו מתגבר, על ידי תורה ומצות, לטהר את הרצון לקבל, ולהפכו להשפעה, הרי הרצון לקבל שלו, הולך ומתרחב, במשך שנות חייו, עד ש"אין אדם מת, וחצי תאותו בידו". וזה נבחן, שהוא מצוי, ברשות הס"א והקליפות. שתפקידן, להרחיב ולהגדיל את הרצון לקבל שלו, ולעשותו מופרז בלי מצרים כל שהם. דהיינו, בכדי להמציא להאדם, כל החומר, שהוא צריך לעבוד בו, ולתקנו. ל) חלוקה ב' - הוא, מי"ג שנים ואילך. שאז, ניתן כח, לנקודה שבלב שבו, שה"ס אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו. אלא, שאינה מתחלת, להתעורר, רק אחר י"ג שנים, שהוא מטעם הנ"ל. ואז, הוא מתחיל להכנס, תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו, בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות. ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו, אין לו רצון לקבל, אלא לגשמיות בלבד. ולפיכך, אע"פ שהשיג הרצון לקבל המופרז, מטרם י"ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו, של הרצון לקבל. ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות. כי למשל, מטרם י"ג שנים, חשק הרצון לקבל שלו, לבלוע, כל העושר והכבוד שבעוה"ז הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד, רק כצל עובר חלף ואינו. משא"כ, כשמשיג, הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז, הוא רוצה, לבלוע להנאתו, כל הטוב והעושר, שבעוה"ב הנצחי, שהוא בעדו, קנין עדי עד ולנצחיות. הרי, שעיקר הרצון לקבל, המופרז, אינו נגמר, אלא ברצון לקבל רוחניות. לא) וז"ש (תקונים חדשים, צ"ז, ע"ב), על הכתוב: "לעלוקה, שתי בנות, הב, הב" (משלי ל'). שעלוקה, פירושו גיהנם. והרשעים, הנלכדים בגיהנם זה, צווחין, ככלבא [צווחים ככלב] "הב, הב". דהיינו, "הב" לן עותרא דעלמא הדין, "הב" לן עותרא דעלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הזה, תן לנו עושר עולם הבא]. ועם כל זה, הוא מדרגה חשובה, לאין ערך יותר מהראשונה. כי מלבד שמשיג, שיעור הגדלות האמיתית, של הרצון לקבל, וניתן לו לעבודה, כל החומר כולו, שהוא צריך, הנה היא המדרגה, המביאתו לשמה. כמו שאמרו חז"ל (פסחים, נ', ע"ב): "לעולם, יעסוק אדם, בתורה ומצות, שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה". וע"כ נבחנת המדרגה הזו, הבאה לאחר י"ג שנה, לבחינת קדושה. וה"ס "השפחה דקדושה, המשמשת לגבירתה". שה"ס "השכינה הקדושה". כי השפחה, מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם, הוא צריך לעשות, כל האמצעים, המותאמים שיבא לשמה. כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה. ועליה נאמר: "ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי, ל'), כי לא תניחהו לאדם, להתקרב אל הגבירה, שהיא השכינה הקדושה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה, לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו, כל היום וכל הלילה. וע"ד שאמר הפיטן: "בזכרי בו, אינו מניח לי לישון". ואז, נאמר עליו: "ועץ חיים, תאוה באה" (משלי י"ג). כי ה' מדרגות הנשמה, ה"ס עץ החיים, שמהלכו חמש מאות שנה. שכל מדרגה, היא בת מאה. דהיינו, כי יביאהו לקבל, כל אלו ה' בחינות נרנח"י, המבוארות בחלוקה הג'. לב) חלוקה ג' - הוא העבודה בתורה ומצות לשמה. דהיינו, על מנת להשפיע, ושלא לקבל פרס. שעבודה זו, מטהרת את הרצון לקבל, לעצמו, שבו, ומהפכתו, ברצון להשפיע. אשר, בשיעורי הטהרה, של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר, לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י (להלן, באות מ"ב). כי הן עומדות, ברצון להשפיע (כנ"ל, באות כ"ג), ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל, שולט בו, הנמצא עם הנפש, בהפכיות הצורה, או אפילו, בשינוי צורה. כי ענין התלבשות, והשואת הצורה, עולות בקנה אחד, כנ"ל באות י"א. ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע, ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה, בהשואת הצורה, לנרנח"י שלו העליונים, שהן נמשכות, ממקורן בא"ס ב"ה, ממצב הא', דרך אבי"ע דקדושה, ותכף תמשכנה אליו, ותתלבשנה בו, בדרך המדרגה. חלוקה ד' - הוא העבודה, הנוהגת אחר תחית המתים. דהיינו, שהרצון לקבל, אחר שכבר נעדר לגמרי, ע"י מיתה וקבורה, עומד שוב לתחיה, ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר, שה"ס: "עתידים המתים להחיות במומם", כנ"ל באות כ"ח. ואז מהפכים אותו, על קבלה בצורת השפעה, כמ"ש שם באורך. אמנם, יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז. לג) ועתה נשארה לנו, לבאר חקירה הו', מ"ש חז"ל, ש"כל העולמות, העליונים ותחתונים, לא נבראו, אלא בשביל האדם". שלכאורה תמוה מאוד: שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה, כלפי המציאות, שלפנינו בעוה"ז, ומכ"ש כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית', לברוא כל אלו בשבילו? ועוד יותר תמוה: למה לו לאדם, כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים? וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו. כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'". והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים. ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו. לד) ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע, למדרגה, הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב"ה לפעול זה, על סדר ד' מדרגות, המתפתחות, אחת מחברתה, הנקראות, דומם צומח חי מדבר. והן באמת, ד' בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים, מתחלק בהן. כי אע"פ, שעיקר החפץ הוא, בבחי"ד של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר, שתתגלה בחי"ד בבת אחת, אלא בכח ג' בחינות, הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת, בהן ועל ידיהן, לאט לאט, עד שנשלמה בכל צורתה שבבחי"ד, כמבואר בתע"ס, חלק א', אות נ', ד"ה "וטעם". לה) והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי. אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם. אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה. כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים. לו) נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל. שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו. כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש. וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט. ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד. לז) נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו. אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה. לח) נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו. כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו. לט) ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו? אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם. מ) ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו. אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"! כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי". מא) ועדיין נשאר לבאר: סוף סוף, למה לו לאדם, כל אלו עולמות העליונים, שברא ית', בשבילו? ואיזה צורך, יש לו לאדם בהם? וצריך שתדע, שמציאות כל העולמות, נחלקת לה' עולמות בדרך כלל, ונקראים: א. אדם קדמון, ב. אצילות, ג. בריאה, ד. יצירה, ה. עשיה. אמנם, בכל אחד מהם, יש פרטים עד אין קץ. והם, בחינת ה' הספירות כח"ב תו"מ, כי: עולם א"ק - הוא כתר, ועולם האצילות - הוא חכמה, ועולם הבריאה - הוא בינה, ועולם היצירה - הוא תפארת, ועולם העשיה - הוא מלכות. והאורות, המלובשים באלו ה' עולמות, נקראים יחנר"נ: שאור היחידה - מאיר בעולם אדם קדמון. ואור החיה - בעולם אצילות. ואור הנשמה - בעולם הבריאה. ואור הרוח - בעולם היצירה. אור הנפש - בעולם עשיה. וכל אלו העולמות, וכל אשר בהם, נכללים בהשם הקדוש י"ה ו"ה וקוצו של יוד, כי: עולם הא', שהוא א"ק, אין לנו תפיסה בו, וע"כ מרומז רק בקוצו של יוד של השם. וע"כ, אין אנו מדברים ממנו. ואנו מזכירים תמיד, רק ד' עולמות אבי"ע: והי' - היא עולם אצילות, וה' - עולם הבריאה, ו' - עולם היצירה, ה' תתאה - היא עולם עשיה. מב) והנה נתבארו ה' עולמות, שהם כוללים כל המציאות הרוחנית, הנמשכת מא"ס ב"ה עד עוה"ז. אמנם, הם כלולים זה מזה. ויש, בכל עולם מהם, כללות ה' העולמות, כנ"ל ה' ספירות כח"ב תו"מ, שבהן מלובשים ה' אורות נרנח"י, שהן כנגד ה' העולמות, כנ"ל. ומלבד ה' הספירות, כח"ב תו"מ, שבכל עולם ועולם, יש גם ד' בחינות, דצח"מ רוחניים, אשר: א. נשמת האדם - היא בחינת מדבר אשר שם, ב. ובחינות החי - הן המלאכים שבאותו עולם, ג. ובחינות הצומח - נקראות בשם לבושים, ד. ובחינות הדומם - נקראות בשם היכלות. ונבחנות כמלבישות זו את זו. כי בחינת המדבר, שהיא נשמות בני אדם - מלבישות על ה' ספירות, כח"ב תו"מ, שהן אלקיות, שבאותו עולם (וענין י' הספירות, שהן אלקיות, יתבאר להלן, ב"המבוא לספר הזוהר"). ובחינות החי, שהן המלאכים - מלבישות על הנשמות. והצומח, שהם הלבושים - מלבישים על המלאכים. ובחינות הדומם, שהן היכלות - מסבבות על כולם. וענין ההתלבשות הזו, משוערת בענין, שהם משמשים זה לזה, ומתפתחים זה מזה, כעין שבארנו בדצח"מ הגשמיים שבעוה"ז (לעיל, אות ל"ה-ל"ח). וכמו שאמרנו שם, שג' הבחינות, דומם צומח חי, לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחי"ד, להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם. וע"כ, אין תפקידן, אלא לשמש את האדם ולהועילו. כן הוא בכל העולמות הרוחניים, אשר הג' בחינות, דומם צומח וחי, אשר שם, לא יצאו שם, אלא כדי לשמש ולהועיל, את בחינת המדבר, אשר שם, שהיא נשמת האדם. ע"כ נבחן, שכולם מלבישים על נשמת האדם. שפירושו, לתועלתו. מג) והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תכף, בחינת נפש דקדושה. ולא נפש ממש, אלא בחינת אחורים של הנפש, שפירושו, בחינה אחרונה שלה, המכונה, מפאת קטנותה, בשם "נקודה". והיא מלובשת בלב האדם, כלומר, בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו, בלבו של אדם. ודע הכלל הזה, שכל, הנוהג בכלל המציאות כולו, נוהג בכל עולם, ואפילו בכל חלק קטן, שאך אפשר להפרט, שיש באותו עולם. באופן, כמו שיש ה' עולמות בכלל המציאות, שהם ה' ספירות כח"ב תו"מ, כנ"ל, כן יש ה' ספירות כח"ב תו"מ בכל עולם ועולם. וכן יש ה' ספירות, בכל חלק קטן, שבאותו עולם. והנה אמרנו, שעוה"ז נחלק על דצח"מ. והם, כנגד ד' הספירות חו"ב תו"מ כי: א. דומם - נגד מלכות, ב. וצומח - נגד תפארת, ג. וחי - נגד בינה, ד. ומדבר - נגד חכמה, ה. והשורש של כולם - הוא נגד כתר. אמנם, כאמור, שאפילו פרט אחד, מכל מין ומין שבדצח"מ, יש בו ג"כ ד' בחינות דצח"מ. באופן, שגם בפרט אחד, שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד, יש בו ג"כ דצח"מ, שהם ד' חלקי הרצון לקבל שבו, שבהם מלובשת הנקודה מן הנפש דקדושה. מד) ומטרם י"ג שנה, לא יצויר שום גילוי, אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י"ג שנה, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו, להתגדל ולהראות פעולתה. כי מצות אינן צריכות כונה. ואפילו המעשים, בלי כונה, מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו. אלא רק בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה "דומם". ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה. וכשנשלם בכל תרי"ג מצוות, מבחינת המעשה, נשלמו בזה כל תרי"ג אברים, של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה: שרמ"ח איבריה הרוחניים - נבנים ע"י קיום רמ"ח מצות עשה. ושס"ה גידיה הרוחניים - נבנים ע"י קיום שס"ה מצות לא תעשה. עד שנעשית לפרצוף שלם דנפש דקדושה. ואז הנפש עולה ומלבשת את ספירת המלכות, אשר בעולם עשיה הרוחני. וכל פרטי דומם צומח חי הרוחניים, שבעולם ההוא, הנמצאים כנגד ספירת המלכות ההיא דעשיה, משמשים ומסייעים את פרצוף הנפש דאדם, שעלה שם, דהיינו בשיעור שהנפש משכלת אותם, שהמושכלות ההן נעשות לה מזון רוחני, הנותן לה כח, להתרבות ולהתגדל, עד שתוכל להמשיך, אור ספירת המלכות דעשיה, בכל השלמות הרצויה, ולהאיר בגוף האדם. ואור השלם ההוא, מסייע לו לאדם, להוסיף יגיעה בתורה ומצות, ולקבל יתר המדרגות. וכמו שאמרנו, שתכף, עם לידת גופו של האדם, נולדה ומתלבשת בו, נקודה מאור הנפש, כן כאן, כשנולד לו פרצוף הנפש דקדושה, נולדת עמה גם נקודה, ממדרגה העליונה ממנה, דהיינו בחינת אחרונה מאור הרוח דעשיה, המתלבשת בפנימיות פרצוף הנפש. וכך הוא הדרך בכל המדרגות: שכל מדרגה, שנולדה, יוצאת בה תכף בחינה אחרונה, ממדרגה העליונה אליה. כי זה כל הקשר, בין עליון לתחתון, עד רום המעלות. וכך בסגולת נקודה זו, שיש בה מעליונה, היא נעשית מסוגלת לעלות למדרגה העליונה. ואכמ"ל. מה) ואור הנפש הזה, מכונה בשם אור "הדומם דקדושה" דעולם עשיה. והוא, להיותו מכוון, נגד הטהרה, של חלק הדומם מהרצון לקבל שבגוף האדם, כנ"ל. וכן פעולת הארתה ברוחניות, דומה לבחינת מין הדומם שבגשמיות, שנתבאר לעיל באות ל"ה, שאין לו תנועה פרטית לחלקיו, אלא רק תנועה כוללת, מקיפה לכל הפרטים בשוה. כן האור, של פרצוף הנפש דעשיה, אע"פ שיש בו תרי"ג אברים, שהם תרי"ג מיני שינוי צורות, בדרכי קבלת השפע, מ"מ אינם נכרים בו, אלו השינוים, אלא רק אור כולל, שפעולתו מקיפה את כולם בשוה, בלי הכר הפרטים שבו. מו) ודע, אע"פ שהספירות הן אלקיות, ואין בהן שום שינוי והבדל, מראש הכתר שבעולם א"ק, עד סוף ספירת המלכות שבעולם עשיה, מ"מ יש הבדל גדול, כלפי המקבלים. כי הספירות נבחנות לאורות וכלים: והאור שבספירות, הוא אלקיות גמורה, כנ"ל. אבל הכלים, הנקראים כח"ב תו"מ, שבכל עולם, מג' עולמות התחתונים, הנקראים בריאה יצירה עשיה, אינם בחינת אלקיות. אלא הם בחינת כיסוים, המעלימים אור א"ס ב"ה שבתוכם, ומודדים קצבה ושיעור אל הארתו, כלפי המקבלים. שכל אחד מהם, יקבל רק לפי שיעור הטהרה שבו. ומבחינה זו, אע"פ שהאור עצמו אחד הוא, מכל מקום, אנו מכנים האורות שבספירות בשם נרנח"י. כי האור מתחלק, לפי תכונות הכלים: כי המלכות - היא הכיסוי היותר עב, המעלמת על אור א"ס ב"ה, והאור שהיא מעבירה, ממנו ית' למקבלים, הוא רק בשיעור קטן, המיוחס לטהרת "הדומם של גוף" האדם לבד. וע"כ נקרא נפש. והכלי דת"ת - הוא יותר זך מכלי המלכות, והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "הצומח דגוף" האדם. כי פועל בו יותר, מאור הנפש. ונקרא אור הרוח. וכלי דבינה - יותר זך מת"ת, והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "החי שבגוף" האדם. ונקרא אור הנשמה. והכלי דחכמה - זך מכולם. והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "המדבר שבגוף" האדם. ונקרא אור חיה. שלפעולתו אין שיעור, כמו שיתבאר לפנינו. מז) וכאמור, שבפרצוף הנפש, שקנה האדם, בכח העסק בתורה ומצות, שלא בכונה, כבר מלובשת שם, נקודה מאור הרוח. ובהתחזק האדם, לעסוק בתורה ומצות, בכונה הרצויה, הולך ומטהר, את החלק הצומח, מבחינת רצון לקבל שבו. ובשיעור הזה, הוא הולך ובונה, את הנקודה דרוח לבחינת פרצוף: שע"י רמ"ח מצות עשה בכונה - מתפשטת הנקודה, ברמ"ח אבריה הרוחניים. וע"י קיום שס"ה מצות לא תעשה - מתפשטת הנקודה בשס"ה גידיה. וכשנשלמת בתרי"ג האברים כולם, היא עולה ומלבשת, את ספירת התפארת שבעולם העשיה הרוחני, המעבירה לו מא"ס ב"ה, אור יותר חשוב, הנקרא אור הרוח, שהוא מכוון, לפי טהרת חלק "הצומח שבגוף" האדם. וכל פרטי, דומם צומח וחי, שבעולם עשיה, המתיחסים לקומת התפארת, מסייעים לפרצוף הרוח של האדם, לקבל האורות, מספירת התפארת בכל השלמות, על דרך שנתבאר לעיל באור הנפש, ע"ש. ומכונה משום זה "צומח דקדושה". וכן טבע הארתו, כערך צומח הגשמי. שנתבאר לעיל, שכבר יש לו שינויי תנועה, הניכרים בכל פרט ופרט שבו, לפי עצמו. כן אור הצומח הרוחני, כבר כחו גדול, להאיר בדרכים מיוחדים, לכל אבר ואבר, מתרי"ג האברים, שבפרצוף הרוח. וכל אחד מהם, מראה כח הפעולה, המיוחס לאותו האבר. גם עם יציאת פרצוף הרוח, יצאה עמו נקודה, של המדרגה העליונה ממנו, דהיינו נקודה של אור הנשמה. שהיא מתלבשת בפנימיותו. מח) וע"י העסק, בסודות התורה ובטעמי מצות, הוא מטהר חלק "החי" מהרצון לקבל שבו. ובשיעור הזה, הולך ובונה, את נקודת הנשמה, המלובשת בו, ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. וכשנשלמת בכל בנינה, ונעשית פרצוף, אז עולה ומלבשת, לספירת הבינה, שבעולם העשיה הרוחני. שכלי זה, הוא זך ביותר, לאין ערך על כלים הראשונים תו"מ. וע"כ הוא מעביר לו, אור גדול מא"ס ב"ה, הנקרא "אור הנשמה". וכל פרטי, דומם צומח חי, שבעולם עשיה, המיוחסים לקומת הבינה, נמצאים משמשים ומסייעים, לפרצוף הנשמה של האדם, לקבל אורותיו בשלמות, מספירת הבינה, ע"ד שנתבאר באור הנפש. והוא נקרא ג"כ בחינת "חי דקדושה", להיותו מכוון, נגד טהרת חלק "החי שבגוף" האדם. וכן טבע הארתו, כדרך שנתבאר במין החי הגשמי, לעיל אות לז, שהוא נותן הרגשה פרטית, לכל אבר ואבר, מתרי"ג אברי הפרצוף, להיות חי ומרגיש, בהרגשה חפשית, לכל אחד מהם, בלי שום התלות בכלל הפרצוף. עד שנבחן, שתרי"ג אברים שבו, הם תרי"ג פרצופים, המיוחדים במיני הארתם, כל אחד לפי דרכו. ומעלת אור הזה, על אור הרוח ברוחניות, היא בערך הפרש, מין החי כלפי הדומם וצומח בגשמיות. וכן יוצאת נקודה מאור החיה דקדושה, שהיא אור ספירת החכמה, עם יציאת פרצוף הנשמה, ומתלבשת בפנימיותו. מט) ואחר שכבר זכה, באור הגדול ההוא, הנקרא "אור הנשמה", אשר תרי"ג האברים שבפרצוף ההוא, כבר מאירים, כל אחד מהם, באור שלם ובהיר, המיוחד לו, כמו פרצוף מיוחד לעצמו, אז נפתח לו הפתח, לעסוק בכל מצוה ומצוה, על פי כונה אמיתית שבה. כי כל אבר של פרצוף הנשמה, מאיר לו את דרכי כל מצוה, המיוחסים לאותו אבר. ובכחם הגדול של אורות ההם, הוא הולך ומטהר, את חלק "המדבר" שברצון לקבל שלו, ומהפכו לרצון להשפיע. ובשיעור הזה, הולכת ונבנית הנקודה של אור החיה, המלובשת בו, ברמ"ח איבריה ושס"ה גידיה הרוחניים. וכשנשלמת לפרצוף שלם, אז עולה ומלבשת, לספירת החכמה, שבעולם העשיה הרוחנית. אשר כלי הזה, אין קץ לזכות שבו. וע"כ הוא מעביר לו, אור גדול ועצום מאד מא"ס ב"ה, הנקרא "אור החיה" או "נשמה לנשמה". וכל הפרטים שבעולם העשיה, שהם דומם וצומח וחי, המתיחסים לספירת החכמה, מסייעים לו, לקבל אור ספירת החכמה, בכל השלמות, ע"ד שנתבאר באור הנפש. וכן נקרא "מדבר דקדושה", להיותו מכוון נגד טהרת חלק "המדבר שבגוף" האדם. וכן ערכו, של האור ההוא באלקיות, כערך המדבר, שבדצח"מ הגשמיים, דהיינו, שקונה הרגש זולתו. באופן, ששיעור גדלו, של אור ההוא, על גודל דצ"ח הרוחניים, כשיעור גדלו של מין המדבר הגשמי, על דצ"ח הגשמיים. ובחינת אור א"ס ב"ה המלובש בפרצוף זה, הוא נקרא "אור יחידה". נ) אמנם תדע, שכל אלו, ה' בחינות האורות נרנח"י, שנתקבלו מעולם העשיה, אינן, אלא בחינת נרנח"י של אור הנפש. ואין בהן עוד מבחינת אור הרוח, ולא כלום. כי אין אור הרוח, אלא בעולם היצירה. ואור הנשמה, רק בעולם הבריאה. ואור החיה, רק בעולם אצילות. ואור היחידה, רק בעולם א"ק. אלא, כמו שאמרנו לעיל, שכל שיש בכלל כולו, מתגלה ג"כ בכל הפרטים, עד הפרט היותר קטן, שאך אפשר להפרט. ולפיכך, ישנן כל ה' בחינות נרנח"י, גם בעולם העשיה, כדרך שבארנו אותן. אבל הן רק נרנח"י דנפש. וממש על דרך זה, ישנן כל ה' בחינות נרנח"י, בעולם היצירה. והן רק ה' חלקי הרוח. וכן ישנן, כל ה' בחינות נרנח"י, בעולם הבריאה. והן ה' חלקי הנשמה. וכן הוא בעולם האצילות, שהן ה' חלקי אור החיה. וכן הוא בעולם א"ק, שהן ה' חלקי אור היחידה. וההפרש שבין עולם לעולם, הוא ע"ד שבארנו בהבחנות, שבין כל אחד מנרנח"י דעשיה. נא) ודע, שהתשובה והטהרה, אינה מקובלת, זולת שתהיה בקביעות מוחלטת "שלא ישוב לכסלו עוד". וז"ש: "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". ונמצא, שמה שאמרנו, שאם אדם מטהר, את חלק הדומם, מהרצון לקבל שבו, שהוא זוכה לפרצוף נפש דעשיה, ועולה ומלביש את ספירת המלכות דעשיה. היינו ודאי, שיזכה בטהרת חלק הדומם, בקביעות מוחלטת, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד". ואז יכול לעלות לעולם העשיה הרוחני. כי יש לו טהרה, והשואת הצורה, בהחלט, לעולם ההוא. אמנם שאר המדרגות, שאמרנו, שהן, רוח נשמה חיה יחידה דעשיה, שצריך לטהר כנגדן, את חלק הצומח והחי והמדבר מהרצון לקבל שלו, שילבישו ויקבלו האורות ההם, - אין הטהרה צריכה להיות בקביעות מוחלטת "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". והוא מטעם, שכל עולם העשיה, בכל ה' ספירות כח"ב תו"מ שבו, אינם אלא בחינת מלכות לבד, שיחסה רק לטהרת הדומם בלבד. וה' הספירות, הן רק ה' חלקי המלכות. וע"כ, כיון שכבר זכה, על כל פנים, בטהרת חלק הדומם שברצון לקבל, כבר יש לו, השואת הצורה, לכל עולם העשיה. אלא, כיון שכל ספירה וספירה מעולם העשיה, מקבלת מהבחינה שכנגדה, בעולמות העליונים ממנה. למשל: ספירת הת"ת דעשיה - מקבלת מעולם היצירה, שכולו בחי' ת"ת, ואור הרוח. וספירת בינה דעשיה - מקבלת מעולם הבריאה, שכולו בחינת נשמה. וספירת חכמה דעשיה - מקבלת מעולם האצילות, שכולו חכמה, ואור החיה. ולפיכך, אע"פ שלא טיהר, אלא חלק הדומם בקביעות, מ"מ, אם טיהר שאר ג' חלקי הרצון לקבל שלו, עכ"פ שלא בקביעות, הוא יכול לקבל גם רוח נשמה חיה, מת"ת ובינה וחכמה דעשיה. אלא, רק שלא בקביעות. כי בשעה, שנתעורר שוב, אחד מג' חלקי הרצון לקבל שלו, נמצא תכף מאבד את האורות ההם. נב) ואחר שמטהר, גם חלק הצומח שברצון לקבל שלו, בבחינת קביעות, הוא עולה לעולם היצירה, בקביעות. ומשיג שם, עד מדרגת הרוח בקביעות. ויכול להשיג שם, גם האורות נשמה וחיה, מספירות בינה וחכמה, אשר שם, הנבחנות לנשמה דרוח, וחיה דרוח. אפילו מטרם שזכה, לטהרת חלק החי והמדבר, בבחינת קביעות מוחלטת. ע"ד שנתבאר בעולם העשיה. אבל רק שלא בקביעות. כי אחר שהשיג, טהרת הצומח מרצון לקבל שבו, בבחינת הקביעות, כבר הוא בהשואת הצורה, לעולם היצירה כולו, עד רום המעלות, כנ"ל בעולם העשיה. נג) ואחר שמטהר, גם חלק החי מהרצון לקבל, והופכו לרצון להשפיע "עד שיודע תעלומות, יעיד עליו, שלא ישוב לכסלו עוד", כבר הוא בהשואת הצורה לעולם הבריאה. ועולה ומקבל שם, עד אור הנשמה בקביעות. וגם ע"י טהרת חלק "המדבר שבגופו", יכול לעלות עד ספירת החכמה. ומקבל גם אור החיה, אשר שם, אע"פ שעוד לא טיהר אותו בקביעות, כנ"ל ביצירה ועשיה. אבל, גם האור מאיר לו, שלא בקביעות, כנ"ל. נד) וכשזוכה לטהר בקביעות, גם חלק המדבר, מהרצון לקבל שבו, אז זוכה להשואת הצורה לעולם האצילות, ועולה ומקבל שם אור החיה בקביעות. וכשזוכה יותר, זוכה לאור א"ס, ואור היחידה, המתלבש באור החיה. ואכמ"ל. נה) והנה נתבאר היטב, מה שעמדנו לעיל באות מא, ששאלנו: למה לו לאדם, כל אלו העולמות העליונים, שברא השי"ת בשבילו? ואיזה צורך, יש לו לאדם, בהם? כי עתה תראה, שאי אפשר כלל לאדם, להגיע לעשית נ"ר ליוצרו, זולת על ידי סיועם, של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה, של הרצון לקבל שבו, משיג האורות והמדרגות, של נשמתו, הנקראים נרנח"י. וכל מדרגה שמשיג, הרי האורות של אותו מדרגה, מסייעים לו בטהרתו. וכן עולה במדרגותיו, עד שזוכה להגיע, אל השעשועים, של תכלית הכונה שבמחשבת הבריאה, כנ"ל באות לג. וזה שאמרו בזוהר, נח, אות ס"ג, על המאמר "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל: "במה מסייעין אותו? ואומר, שמסייעין אותו בנשמתא קדישא". כי אי אפשר לבא, לטהרה הרצויה, למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל המדרגות נרנח"י של הנשמה, כמבואר. נו) ויש לדעת, שכל אלו נרנח"י, שדברנו עד הנה, הרי הם ה' חלקים, שכל המציאות נחלקת עליהם. אכן כל שיש בכלל כולו, נוהג אפילו בפרט היותר קטן שבמציאות, כנ"ל. ולמשל, אפילו בבחינת דומם דעשיה הרוחני בלבדו, יש שם להשיג ה' בחינות נרנח"י, שיש להם יחס, לה' בחינות נרנח"י הכוללים. באופן, שאי אפשר להשיג, אפילו אור הדומם דעשיה, זולת ע"י ד' חלקי העבודה, הנ"ל. באופן, שאין לך אדם מישראל, שיפטור עצמו, מלעסוק בכולן, לפי ערכו: א. והוא צריך לעסוק בתורה ומצות בכונה - בכדי לקבל בחינת רוח בערכו. ב. והוא צריך לעסוק בסודות התורה לפי ערכו - כדי שיקבל בחינת נשמה, לפי ערכו. ג. וכן בטעמי מצות. כי אי אפשר, לאור היותר קטן שבמציאות הקדושה, שיהיה נשלם זולתם. נז) ומכאן תבין, את היבשות והחשכות, שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן, בכל הדורות שקדמו לנו. שהוא משום, שאפילו העובדי ה', שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה. וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם. אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו: אם היו לפחות עובדי השי"ת, עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור, היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים, בדרכם שלא יכשלו. ואם גם עובדי השי"ת, סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא, שכל הדור נכשל, בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה! נח) אמנם, ידעתי הסבה, שהיא בעיקר, מתוך: א. שנתמעטה האמונה, בכלל. ב. והאמונה, בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט. ג. וספרי הקבלה והזוהר, מלאים ממשלים גשמיים. ע"כ נפל הפחד, על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו. כי ח"ו, קרוב להכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני, לעשות ביאור מספיק, על כהאר"י ז"ל. ועתה - על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה, לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען, לאפשר לכל המון בית ישראל, ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות, שתפקיד ביאורי, הוא בתפקיד כל סולם: שאם יש לך עליה, מלאה כל טוב, אינך חסר, אלא "סולם", לעלות בו. ואז, כל טוב העולם בידיך. אמנם, אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו. כי אם תנוח במדרגות הסולם, ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר. כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה. אלא, עשיתי על כל פנים, בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו, לעלות ולהעמיק ולהסתכל, בספר הזוהר גופו. כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה. נט) והנה, כל המצוים, אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בן יוחאי. חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים, ביחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות, ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים, הסמוכים לו בזמן. ס) ואני, כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי, באור השי"ת, להתבונן מעט בספר הקדוש הזה, לא עלה על לבי לחקור ביחוסו. והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי, מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר, על כל התנאים הקדושים. ואם היה מתברר לי, בבירור גמור, שמחברו הוא שם אחר, כגון ר"מ די ליאון ז"ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל, יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם. אמנם באמת, לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר. מליחסו לאחד מהתנאים. ומכ"ש, אם הייתי מוצא, שמשה רבינו, קבל אותו מהר סיני מהשי"ת עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי. כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה. ולפיכך, כיון שזכיתי, לערוך ביאור מספיק, השוה לכל בעל עיון, להבין מעט, מה שכתוב בו בספר, אני חושב, שכבר נפטרתי בזה לגמרי, מלטרוח עוד, ולהכניס עצמי בחקירה הזאת. כי כל משכיל בזוהר, לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש, פחות במעלה, מהתנא רשב"י הקדוש. סא) אכן, לפי"ז נשאלת השאלה: למה לא היה נגלה, ספר הזוהר, לדורות הראשונים, שבלי ספק, היו חשובים במעלה, יותר מדורות האחרונים, והיו ראויים לו יותר? ויחד עם זה, יש לשאול: למה לא נגלה, ביאור ספר הזוהר, עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו? והתמיה העולה על כולנה: למה לא נגלו, ביאור דברי האריז"ל ודברי הזוהר, מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועיין בהקדמתי לספר "פנים מסבירות" על הע"ח, באות ח', ד"ה "ואיתא")? ונשאלת השאלה: הכי אכשר דרי? והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו, של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים - ראש, תוך, וסוף, דהיינו - חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל: "ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, ע"א). כי בב' אלפים הראשונים, שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד. והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות: כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים, נגדלים בכל פרצוף, מתחילה. ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף, מתחילה. ונמצא, כל עוד, שאין בכלים, רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש, רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים, שהם בבחינת תהו. ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה"ס תורה. וע"כ אמרו, על ב' אלפים האמצעים, שהם תורה. וב' אלפים האחרונים, הם נהי"מ דכלים, וע"כ מתלבש בעולם, בזמן ההוא, אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול. וע"כ הם ימות המשיח. גם הדרך הוא, בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת, עד החזה שלו, האורות מכוסים. ואינם מתחילים להאיר, חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות, הכלים דנהי"מ, בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל, וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם. אלא בזמן האריז"ל, שכבר נתקרב זמן, השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז, הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה. וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו. ועכ"ז, כיון שהכלים האלו, עוד לא נשלמו לגמרי, שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב, כנודע, ע"כ לא היה העולם עוד ראוי, שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים, שלא ניתנה להם הרשות, לגלותם בעולם. וכעת, בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות, לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן, שמדורנו זה ואילך, יתחילו להתגלות דברי הזוהר, בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה, כל השיעור השלם, שבחפץ השי"ת. [חסרה אות ס"ב במקור] סג) ולפי"ז תבין, שבאמת אין קץ, לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים. כי זה הכלל, בכל הפרצופין, של העולמות ושל הנשמות, אשר "כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף". ולפיכך, נבררו תחילה, הכלים דחב"ד, מהעולם וכן מהנשמות. ולפיכך היו הנשמות, שבב' אלפים הראשונים, גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל, קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים, מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ, כנ"ל. וכן אח"כ, בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן, עוד זכות עד מאוד, כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, כמ"ש בהקסה"ז, ד"ו, ד"ה "ומה". ועכ"ז, עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך, בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו, היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה, המה המשלימים, את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים. ואין המלאכה נשלמת, אלא על ידיהם. כי עתה, בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים, ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה, קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך, רק עם השתלמותן, של הנשמות, הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים, להתגלות, ולא מקודם לכן. סד) ובאמת, נמצאת קושיא זו, עוד בדברי חז"ל, במס' ברכות, דף כ': "א"ל רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי, וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין וכו', אמר הויות דרב ושמאל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין, תליסר מתיבתא. ואלו רב יהודה כד הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו'". עכ"ל, עש"ה. הרי שאע"פ, שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור, שהראשונים היו חשובים מהם, מ"מ, מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים. הרי מפורש, שאע"פ שהדורות הראשונים, חשובים יותר מדורות האחרונים, במהות נשמתם עצמם, כנ"ל, שהוא מטעם, ש"כל הזך ביותר נברר תחילה" לבוא לעולם, מ"מ, מבחינת חכמת התורה, היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם, שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת, על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות, יותר שלמים, אע"פ שמהותם עצמם, הוא גרועה ביותר. סה) ואין להקשות לפי"ז: א"כ, למה אסור לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה? הענין הוא, כי במה ששייך, להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים, נשלמו בהם יותר מהאחרונים. והוא משום, שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה, נמשכים מהאורות שבספירות. וכבר ידעת, שיש "ערך הפוך מהכלים להאורות", שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, כנ"ל אות ס"ב. וע"כ נשלמו הראשונים, בחלק המעשה, יותר מהאחרונים. משא"כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע"כ נשלמים בהם התחתונים, יותר מהראשונים. והבן היטב. סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות: ובכללות העולם - נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם - יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם - יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות, שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת, שבבני ישראל - יש פנימיות, שהם, הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות, שהם אותם, שאינם עוסקים, אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל - יש בו פנימיות, שהיא בחינת "ישראל" שבו, שה"ס הנקודה שבלב, וחיצוניות, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא, שאפילו בחינת "אוה"ע" שבו, נחשבים בו, כמו "גרים". כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל. סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת "ישראל" שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו. דהיינו, שנותן רוב טרחתו ויגיעתו, להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו, לתועלת נפשו, וטרחה מועטת, בשיעור המוכרח, הוא נותן לקיום בחינת "אוה"ע" שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו, כמ"ש (אבות, פ"א): "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", הנה אז, גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך, שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, על בחינת "ישראל" שבו, וכמ"ש (דברים, כ"ח): "הגר, אשר בקרבך", דהיינו החיצוניות שבו, "יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך", דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת "ישראל" שבך, "תרד מטה מטה". אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל, ומשפילים אותם עד לעפר. ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם, ירדו מטה מטה ח"ו. סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי, יגרום במעשיו, מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור", אשר הכלל והפרט שוים, כב' טפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה, את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך, מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק, בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות, לגאולה שלימה (תיקונים, סוף תקון ו'). שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר, לגאולתם של ישראל מבין האומות? סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה, יש בה פו"ח, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך, גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו, מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה - נמצא גורם בשיעור הזה, שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה, על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע. וכל האומות, יודו ויכירו, בשבחם של ישראל עליהם. עד שיקוים הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכמו כן הכתוב (ישעיה, מ"ט): "כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי, והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה". אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה, הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו, אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה, שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו - הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה, את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע. וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל, כמו שהיו דבר מיותר בעולם, ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע, מתגברת על פנימיות שלהן עצמן. כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע. ואז, הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה. ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת, שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה, כמו שהיתה ח"ו דבר, שאין צורך בו כלל. ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל', נתיב תנינא), וז"ל: "קומו ואתערו, לגבי שכינתא, דאית לכון לבא, בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו" - קומו והתעוררו, בשביל השכינה הקדושה, שהרי, יש לכן לב ריקן, בלי בינה, לדעת ולהשיג אותה, אע"פ שהיא בתוככם. "ורזא דמלה, קול אומר: קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין". וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה, מ'): "קול אומר: קרא" - שקול דופק בלבו, של כל אחד ואחד מישראל, לקרות ולהתפלל, להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל. ומביא ראיה מהכתוב: "קרא נא היש עונך" - שקריאה פירושו תפילה. אבל השכינה אומרת: "מה אקרא" - כלומר: אין בי כח, להרים את עצמי מעפר, בשביל, "שכל בשר חציר" - כולם המה כבהמות, אוכלי עשב וחציר, כלומר, שעושים המצות בלי דעת, כמו בהמות. "כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם, במצות, שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אלא רק לתועלת עצמם, הם עושים המצות. "ואפילו, כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - ואפילו, הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם. "בההוא זמנא, רוח הולך ולא ישוב, לעלמא" - בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם. "ודא, איהו רוחא דמשיח" - דהיינו, רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל, מכל צרותיהם, עד לגאולה השלמה, לקיים הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". הרוח הזה, נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. "וי לון, מאן דגרמין, דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה" - אוי להם, לאותם אנשים, הגורמים, שרוחו של משיח, יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים, רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין, בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. "ווי לון, דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא" - אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו, עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות, בעולם. עכ"ל. עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר, שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה, רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר - שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים, על פנימיות התורה. ואז המה גורמים, במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות, שישנן בעולם, מגבירות את עצמן, על כל חלקי הפנימיות שבעולם. כל אחת לפי מהותה: א. כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו "עמי הארצות" שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל, שהם גדולי התורה. ב. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. ג. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". דהיינו, כמ"ש בתיקונים הנ"ל, שהם גורמים, עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות, בעולם כולו. ואחר שבעונותנו הרבים, נעשינו עדי ראיה, לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד, אלא שמדת הדין, פגעה דוקא בהטובים שבנו, כמ"ש ז"ל (ב"ק ס'): "ואינה מתחלת, אלא מן הצדיקים תחילה". ומכל הפאר, שהיה לכלל ישראל, בארצות פולין וליטא וכו', לא נשאר לנו, אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה, מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאתנו, שרידי הפליטה: יקבל על עצמו, בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך, את פנימיות התורה, וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה. ואז יזכה, כל אחד ואחד מאתנו, להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת "ישראל" שבו, שהיא צרכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה, גם על כלל ישראל כולו, עד ש"עמי הארצות" שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם, ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם, על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז, כל אוה"ע, יכירו ויודו, במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכן (ישעיה, מ"ט): "והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה". וז"ש בזוהר, נשא, דף קכד ע"ב, וז"ל: "בהאי חיבורא דילך, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא, ברחמי [בחיבור הזה שלך, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות, ברחמים]". דהיינו, כמבואר. אכי"ר.