מהותה של חכמת הקבלה

בטרם אבוא לבאר את תולדות חכמת הקבלה, שכבר דשו בה רבים, מצאתי לנחוץ לבאר מקודם היטב, את מהותה עצמה של חכמה הזו, אשר לדעתי, מועטים המה היודעים זאת. וכמובן, לא יתכן לדבר מתולדות איזה דבר, בטרם שאנו מכירים את הדבר עצמו, מהו?

והגם שידיעה זו היא רחבה ועמוקה מני ים, עם כל זה אתאמץ בכל כחי וידיעותי, שרכשתי לי במקצוע זה, לבאר ביאור מקורי, ולהאירו מכל הצדדים, באופן מספיק לכל נפש, להוציא מהם מסקנות נכונות לאמיתו, כמות שהן באמת. מבלי להניח מקום להמעיינים, להטעות את עצמם, כאשר רגיל מאד בעיון בדברים הללו.

על מה סובבת החכמה?

שאלה זו כמובן, עולה על כל בר דעת. הנה כדי לתת תשובה מספקת לשאלה זו, אתן הגדרה נאמנה ומשומרת: כי חכמה זו היא, לא פחות ולא יותר, רק סדר של שרשים, המשתלשלים ע"ד קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית', לנבראיו בעולם הזה".

וכאן נוהגים כלל, ופרט:

"כלל" - כלומר, כלל האנושיות, המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבא עד לידי ההתפתחות המופלגה הזאת, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיהו, י"א), "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו, לאמר, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדלם" (ירמיהו, ל"א), ואומר "ולא יכנוף עוד מורך, והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו, ל').

"פרט" - היינו, שאף מקודם שלימות כלל האנושיות כולה, בכל דור ודור, נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה. כי אלה הם הפרטים, הזוכים בכל דור ודור, למדרגות מסוימות, בענין גילוי אלקותו ית'. והם המה הנביאים ואנשי השם. וכמו שאמרו ז"ל: "אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב" (ב"ר, פע"ד). הרי לך לעינך, אשר גילוי אלקותו ית', נוהג תמיד בכל דור ודור, לפי דחז"ל, המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו.

ריבוי הפרצופין וספירות ועולמות

אולם לפי האמור, הועמדה השאלה: כיון שאין לחכמה זו, רק תפקיד האחד המיוחד המבואר, א"כ מהו ענין של ריבוי הפרצופין והספירות, וכל הקשרים בני החילוף, אשר ספרי הקבלה מלאים מהם?

אכן, אם תקח איזה גוף של בעל חי קטן, שכל תפקידו אינו אלא להזין את עצמו, כדי שיוכל להתקיים בעולם זמן מה, המספיק כדי להוליד ולקיים את מינו, והנה תראה ותמצא בו, הרכבה מסובכת מאלף אלפי פייבארס [Fibers: נימים] וגידים, כפי שדרשו ומצאו בעלי הפיזיולוגיה והאנטומיה. ועוד אלפי רבבות יש שם, ממה שלא נודע עוד לעין האנושי. ומכאן תוכל להקיש, כמה מן ריבוי הרכבות של ענינים וצנורות הצריכים להתחבר, בכדי להמציא ולגלות את המטרה הנשגבת ההיא.

ב' סדרים - מעילא לתתא, ומתתא לעילא

והנה בכללה, מתחלקת החכמה הזאת לב' סדרים, המקבילים זה לזה, ושוים זה לזה, כמו ב' טפות מים. ואין הפרש ביניהם יותר, רק:

שסדר הראשון נמשך מעילא לתתא, עד לעולם הזה,

וסדר השני מתחיל מעולם הזה, והולך מתתא לעילא, בדיוק על כל אותם הדרכים והרכבות, שנרשמו משורשם, בעת הופעתם והתגלותם מעילא לתתא.

והנה:

סדר הא' מכונה בשפת הקבלה "סדר השתלשלות העולמות והפרצופין והספירות, לכל מקריהם, אם קבועים אם בני חילוף".

וסדר הב' מכונה בשם "השגות, או מדרגות של נבואה ורוח הקודש". אשר אדם, הזוכה לדבר, מחויב ללכת באותם המבואות והדרכים, ולהשיג כל פרט וכל מדרגה, לאט לאט, בדיוק נכון על פי אותם החוקים, שנרשמו בהם מעת התאצלותם מעילא לתתא.

והוא, כי ענין זה של גילוי אלקותו ית', אינו ענין המופיע כולו בבת אחת, כדרכי הגילוי שבדברים הגשמיים. אלא הולך ומופיע בהמשך זמן מסוים, אשר תלוי לפי זיכוכו של אותו המשיג, עד שיתגלו אליו כל המדרגות המרובות, הערוכות מראש, מבחינתם שמעילא לתתא. ולהיותם מסודרים ובאים בהשגה, בזה אחר זה, וזה למעלה מזה, כדוגמת שלבות הסולם, מכונים משום זה בשם "מדרגות".

שמות מופשטים

רבים סבורים, אשר כל המלות והשמות, הבאים בחכמת הקבלה, המה מין של שמות מופשטים. והוא מטעם, היותה עוסקת באלקיות ורוחניות, שהם למעלה מן המקום והזמן, אשר אפילו עין הדמיון אינו שולט שמה. ומשום זה יחליטו, שכל המדובר בענינים כאלה, ודאי אינם אלא שמות מופשטים. או עוד יותר, נשגבים ונעלים משמות מופשטים, בהיותם נשללים לגמרי מתחלתן, מיסודות המדומים.

אולם אינו אמת, אלא לגמרי להיפך: שאין הקבלה משמשת משמות וכינויים, זולת מבחינת הריאלית והממשיות שבהם. וזה הכלל הברזל אצל כל חכמי הקבלה: "כל מה שלא נשיג, לא נגדרהו בשם ומלה".

וכאן צריך שתדע, שמלת השגה, פירושה מדרגה הסופית שבהבנה. והוא נלקח מלשון "כי תשיג ידך". דהיינו, טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור, כמו שהיה תפוש בידים, אין המקובלים מכנים אותו בשם "השגה", אלא בכינויים אחרים, כמו "הבנה", ו"השכלה", וכדומה.

הממשיות שבחכמת הקבלה

אולם, גם בהמציאות הגשמי, הערוכה נגד חושינו, נמצאים גם כן דברים ממשיים, אף על פי שאין לנו שום תפיסה ודמיון בעצמותם, כמו "האלקטרו", ו"המגנט", ודומיהם המכונים בשם "פלואידום". עם כל זה, מי זה יאמר, שהשמות הללו אינם ממשים, בשעה שאנו מכירים בסיפוק גמור את פעולותיהם. ולא איכפת לנו כלל, מה שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא, דהיינו האלקטרו בעצמותו. והשם הזה כל כך ממשי וקרוב אלינו, לא פחות ממה שהיה נתפס לנו לגמרי בחושינו. עד שכל הילדים הקטנים, מכירים את השם הזה של "אלקטרו", כמו שמכירים את השמות "לחם", ו"סוכר", וכדומה.

ולא עוד, אלא אם תרצה לייגע מעט את כלי עיונך, הייתי אומר לך בדרך כלל, אשר כמו שבהבורא ית' אין שום תפיסא והשגה כלל וכלל, ממש כשיעור הזה, אין שום השגה בבחינה העצמית שבכל נבראיו. ואפילו את הגשמיים, שאנו מגששים בידינו.

באופן, אשר כל ההכרות שלנו עם חברינו וקרובינו, שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר רק "הכרות של פעולות", המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף, של פגישת החושים שלנו עמהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור, אף על פי שאין לנו שום תפיסא בעצם הנושא.

ועוד יתר מזה, כי אפילו את עצמותך עצמך, גם כן אין לך שום תפיסא והשגה בו. וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך, אינו יותר, אלא מהלך של פעולות, הנמשכות מעצמותך.

ומעתה תוכל להשכיל בנקל, אשר כל השמות והכנויים, הבאים בספרי הקבלה, המה גם כן ריאליים וממשים, אף על פי שאין לנו שום השגה בהנושא. משום שיש להעוסקים בהם, סיפוק גמור, של הכרות מלאה לשלימותה הסופי. דהיינו, גם כן רק הכרת של פעולות, המתפעלים ונולדים, מתוך שתוף של אור העליון עם המשיגים אותו.

אולם הוא די ומספיק לגמרי. כי זה הכלל: "כל המשוער ויוצא מהשגחתו ית', לבוא לכלל מציאות, לטבע הבריאה, הרי יש בו משום ספוק מוחלט". כמו שלא יתעורר לאדם, שום תביעה לאצבע ששית לכף ידו, כי חמשת האצבעות מספיקים לו לגמרי בהחלט.

הערכים הגשמיים ושמות הגופניים, שבספרי קבלה

אכן מובן לכל בן הגיון, שבמקום שיש לנו עסק עם דבר רוחני, ואין צורך לומר עם אלקיות, אין לנו שם שום מלות ואותיות להגות בהם. שהרי כל אוצר המלות שלנו, אינם אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים. ואיך אפשר להסתייע עמהם, במקום שאינו נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונים וחושים.

כי אפילו, אם נקח את המלה, היותר דקה שאפשר להשתמש בה במקומות הללו, דהיינו המלה "אור עליון" או אפילו "אור פשוט", הרי זה גם כן דבר מדומה ומושאל מאור השמש, או אור הנר, או אור מורגש של הנחת-רוח, המופיע באדם, בזמן שנופל לו איזה המצאה חדשה של התרת איזה ספק. ואיך יתכן לשמש עמהם, במקום רוחני ודרכים אלקיים, כי לא יציעו אל המעיינים, אלא דברי שוא וכזב?

ומכל שכן, במקום שאנו צריכים לגלות במלות ההם, איזה שכל מבחינת משא ומתן, הנהוג במחקרי החכמה. אשר כאן מוכרח החכם, להשתמש בדיוק חמור, עם גדרים מוחלטים, לעיני המעיינים.

ואם יכשל החכם, אף במלה אחת בלתי מוצלחה, הרי יגרום על ידה בלבול הדעת להמעיינים. ולא יבינו כלל, מה שאומר שם מלפניה ומלאחריה, וכל הקשור עם אותה המלה, כידוע לכל מעיין בספרי חכמה.

ואם כן, תמה על עצמך, איך אפשר לחכמי הקבלה, לשמש במלות כוזבות, ולהסביר על ידם קשרי חכמה? וכידוע, אשר אין שום הגדרה בשמות כוזבות. כי לשקר, אין לו רגלים, ואין לו עמידה. אמנם כאן צריך שתדע מקודם, את החוק של שורש וענף, ביחס העולמות מזה אל זה.

חוק שורש וענף ביחס העולמות

חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות, הנקובים בשם: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, החל מעולם הראשון, היותר עליון, הנקרא אצילות, עד העולם הזה, הגשמי, המוחשי, הנקרא עשיה, צורתם שוה זה לזה לגמרי, בכל פרטיהם ומקריהם.

דהיינו, שכל המציאות ומקריה, הנמצא בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני, שמתחתיו, בלי שום שינוי של משהו. וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה, המוחשי. ואין שום הבדל ביניהם, אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בהחומר, שבפרטי המציאות, שבכל עולם ועולם.

שהחומר של פרטי המציאות, הנמצאים בעולם הראשון, היותר עליון, הוא חומר היותר זך, מכל התחתונים הימנו. וחומר פרטי המציאות, שבעולם השני, הוא מעובה מעולם הראשון, אבל יותר זך, מכל מה שתחתיו במדרגה. ועל דרך זה, עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך, מכל העולמות שקדמו אליו.

אולם הצורות של פרטי המציאות, וכן כל המקרים שלהם, באים בשוה, בכל עולם ועולם, הן בכמות והן באיכות, בלי שינוי של כלום.

והמשילו את זה, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות, המצויות בהחותם, עוברות בשלימותן, לכל פרטיהן ודקדקיהן אל הדבר הנחתם הימנו.

כן הוא בהעולמות, אשר כל עולם תחתון, נחתם מהעולם העליון ממנו. ועל כן, כל הצורות, שיש בעולם העליון, בכל כמותם ואיכותם, נעתקים במלואם, ובאים גם בעולם התחתון. באופן, שאין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו, בעולם העליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים.

ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף, בערך הדוגמא שלה, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון. מפני שמשם נחתם, ונתהוה, פרט ההוא, בעולם התחתון.

וזהו כונת חז"ל, במה שאמרו: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לה מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותה, ואומר לה: "גדל!" (השמטות הזוהר, דף רנא ע"א; ב"ר, פ"י).

כלומר, שהשורש, הנקרא "מזל", מכריח אותה, להגדל ולקבל את כל תכונתו, מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, כאמור לעיל. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבהמציאות, ושל מקרי המציאות, בכל עולם ועולם, ביחס העולם העליון ממנו.

שפת המקובלים היא שפה של ענפים

פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו, על שרשיהם, שהם הדוגמאות שלהם, הקיימים בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא, מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם, כמפורש לעיל.

אשר משום זה, השורש, שבעולם העליון, מטיל ומחייב את הענף שלו, שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו. על דרך שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון, המיוחס להעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב, ומכריחו להגדל, על מתכונתו, כנ"ל. שמתוך זה, נמצא כל ענף וענף, שבעולם הזה, מגדיר היטב את הדוגמא שלו, העומד בעולם העליון.

ולפיכך, מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מלים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינה להפליא. שיוכלו לישא וליתן, זה עם זה, בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים. והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם הימנו, כנ"ל.

באופן, אשר כל פרטי הויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מלות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מלה והנה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוא שפתים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמינו המוחשי, כמבואר.

וזהו כל אופיו, של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים. אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים, מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחוייב לצורך משא ומתן במחקרי חכמה. דהיינו בגדרים מדויקים, שאי אפשר להכשל בהם. מפני, שכל ענף וענף, הנה יש לו הגדרה טבעית, מיוחדת לו בהחלט. וממילא, שמראה גם כן על שורשו, שבעולם העליון, עם הגדרתו זו המוחלטת.

ותדע, אשר שפת הענפים של תורת הקבלה הזו, הוא יותר נוח להסביר מושגי החכמה, יותר מכל הלשונות שלנו הרגילים. כנודע מתורת הנומינליזם, אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים. כלומר, שמתוך ריבוי השמוש, שמשתמשים עם המלות, הרי הם הולכות ומתרוקנות מתוכנם המדויק. ועל כן נעשו קושיים גדולים, למסור סברות מדוייקות, מאחד לחבירו, על ידי המבטא והכתב, כנודע.

מה שאין כן, ב"שפת הענפים של הקבלה", הנלקחת משמות הבריות ומקריהם, הערוכים ועומדים לעינינו, מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם - אף פעם לא יארע להשומעים ולהקוראים, שיטעו בהבנת המלות, המוצעות להם, מפני שגדרי הטבע מיחלטים למדי, חוק ולא יעבור.

מסירה מפי מקובל חכם למקבל מבין מדעתו

כן כתב הרמב"ן ז"ל, בהקדמת פרושו על התורה, וכמתכונתו כתב גם כן הרח"ו ז"ל, במאמר הפסיעות. וזה לשונו: "וידעו המעיינים, שלא יבינו אף מלה אחת, מכל הכתוב בקונטרסים הללו, זולת במסירתם, מפי חכם מקובל, לאזן מקבל חכם ומבין מדעתו". וכן בדברי חז"ל (חגיגה, יא ע"ב): "אין דורשין במרכבה ביחיד, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו".

והנה דבריהם מובנים היטב, במה שאמרו, שצריכים לקבל מפי מקובל חכם. אולם, מהו החיוב, שגם התלמיד, צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו? ואם אינו כך, אפילו יהיה צדיק, היותר גדול בעולם, אסור ללמדו! ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו, אם כן שוב, אין לו צורך ללמוד מאחרים?

ובהמבואר לעיל, תבין דבריהם בתכלית הפשיטות. שהרי נתבאר, אשר עם כל המלות וההגה, הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידיהם, אף מלה אחת, מהענינים הרוחניים האלקיים, שהם למעלה ממקום וזמן המדומים. אלא, שנמצא שפה מיוחדת לענינים הללו, שהוא "שפת הענפים", על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים.

אולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאד לתפקידה, לישא וליתן במחקרי חכמה, עוד ביותר מהשפות הרגילות, כמו שהובא לעיל, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם.

כי היחסים הללו, אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון. כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים, אי אפשר להוציא מהם, שום הקש ודמיון כלל, על איזה דוגמא, בשרשיהם העליונים.

ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים, כמות שהם ברוחניותם, למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. על דרך, שנתבאר במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", אות ד' ד"ה "הממשיות שבחכמת הקבלה". ואחר, שמשיג היטב את השרשים העליונים, מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים, המוחשים שבעולם הזה, ולידע, איך כל ענף מתיחס אל שרשו, בעולם העליון, בכל סדריו, בכמות ואיכות.

ואחר שיודע, ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת, בינו ובין רבו. דהיינו, "שפת הענפים". אשר על פיה, יוכל החכם המקובל, למסור לו כל מחקרי החכמה, הנוהג בעולמות העליונים הרוחניים. הן מה שקיבל מרבותיו, והן הרחבתו בחכמה, שמצא בעצמו. כי עתה, יש להם שפה משותפת, לשניהם. ומבינים זה את זה.

אולם, בעת שהתלמיד, אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא, דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו, שאין ביכולתו של הרב, להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחניות הזו. ואין צריך לומר, לישא וליתן עמו במחקרי חכמה. היות, שאין להם כלל שפה משותפת, להשתמש עמה. ונמצאים, שהם כמו אלמים. ועל כן, בהכרח, שאין מוסרין מעשי מרכבה, שהוא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו.

ויש לשאול עוד לפי זה: מאין החכים התלמיד, עד לידי כך, להכיר היחסים של ענף ושורש, מתוך התחקות על השרשים העליונים?

והתשובה היא: אשר כאן שוא תשועת אדם, אלא לעזר אלקי אנו צריכים! אשר, הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית', ממלא אותו בחכמה בינה ודעת, להשכיל השגות עליונות. ואי אפשר להסתייע בזה, מעזרת בשר ודם, ולא כלום. אכן, אחר שמצא חן בעיניו ית', וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה, מפי מקובל חכם. כי עתה, יש לו עמו שפה משותפת, ולא זולת.

כינויים הזרים לרוח אנושי

ועם כל המתבאר לעיל, תבין, מה שנמצא לפעמים בספרי הקבלה, כינויים וערכין הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספרי הזוהר ותיקונים וספרי האריז"ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם, לחכמים האלו, להשתמש בכינויים נמוכים כאלה, לביטוי רעיונות נשגבות וקדושות הללו?

אולם, אחר שרכשת לך את הידיעות, המובאות לעיל, יובן לך הדבר על אמיתו. כי נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת, בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בהשפה המיוחדת להדבר, שהיא "שפת הענפים", על פי היחסים לשרשיהם העליונים.

ולפיכך, מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב איזה ענף או איזה מקרה של ענף, מפני הנחות דרגה שלו. ולא להשתמש עמו, לבטוי המושכל הרצוי, בתוך קשרי החכמה, בו בעת, שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר, שנקחהו בתמורהו. כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים, שיתיחסו לשורש אחד.

באופן, שאם נשאיר איזה מקרה, שלא להשתמש עמו, נמצא, שמלבד שאנו אובדים את המושכל הרוחני ההוא, שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו, להראות על השורש ההוא, הנה עוד יזיק דבר זה, לכל מרחבי החכמה כולה, ועל כל הקיפה, שהרי נעדר לנו טבעת אחת, משלשלת כללות החכמה, הקשור במושג ההוא.

על כן נמצא, שמטיל פגם על החכמה כולה. כי אין לך עוד חכמה בחכמות בעולם הזה, שיהיו הענינים מלוכדים וקשורים זה בזה, בדרך עילה ועלול, קודם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, הקשורה מראשה עד סופה, זה בזה ממש, כמו שרשרת ארוכה. אשר ע"כ, בהעלם לנו ידיעה קטנה בינתים, נחשכה בעדנו כל החכמה כולה, משום שכל עניניה קשורים חזק זה בזה, ומתלכדים לאחד ממש.

ומעתה, אין שום תמיהא עליהם, במה שמשתמשים לפעמים בכינויים זרים. כי אין להם חירות של בחירה בהכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא, בדיוק אותו הענף או המקרה, המורה באצבע על שורשו העליון, בכל השיעור הנחוץ להענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדוייקת, לעיני חבריהם המעיינים.