חכמת הקבלה - סגולת זכירה

זכירה ושכחה - שמירה ואבידה

בזמן הגלות - בחינת עלמא דנוקבא, העבדות היא בשמירה. והפוגם בעבודתו יוכל לאבד מה שנותנים לו. וענין הדביקות בעולם הזה, הוא - בכח השמירה, ובעילוי הרגש יפוי כח השמירה. כמו כן עילוי שלימותו, וחוזק דבקות שלו.

אמנם לעתיד לבא, אין פחד מאבידה וגניבה, כי "בלע המות לנצח", והעבדות מוגבלת כאן בבחינת "הזכירה". והגם שלפי זה, היה די בצורה אחת, אבל טבע הגוף להיות נלאה בצורה אחת, לכן יש לפשוט צורה וללבוש צורה בזה אחר זה, למען תת לעיני הגוף צורה חדשה בכל פעם, להרבות חשק, כמו שסותמים עיני סוס בטוחנו ברחיים כדי לא להלאותו.

וזה עמוק ונכבד מאד, כי זה פשוט, אשר רצונו ית' מהעובד, הוא תכלית המשובח, וידוע גם, שמה שיותר שהעבדות קרובה לטבע, משובחת היא ביותר. וזה כלל, אם אחד משני האוהבים תגדל אהבתו במדה שלמה וחלוטה, דהיינו "טבעית ושלמה", שאז יכבה כל כח של אהבה מרעהו. ואף על גב, שעיני שכלו יראו בעליל גודל אהבה של האוהב, מכל מקום לא יתגדל אצלו, כח אהבה לגמול לו. ואדרבה, לפי הרגשת ההחלט מהאוהב, בשיעור זה יכבה לאט לאט רגש אהבתו לו, כי אינו ירא ממנו, כי אהבתו חלוטה לו, ואשר על כן יהיה נבלע ונשחת מדת הרוחניות, של אהבה בטבע חומר הנאהב.

והנה רצונו ית' "להודיע אהבתו", ויחד עם זה לתת מקום "להרחיב גבול האהבה".

ושני אלה, הם שני הפכים, כי כשנודע אהבתו, יש לה צורה מחויבת, כמו אהבה טבעית ושלמה. ואם כן אפס מקום לעבודה - "להרחיב אהבה". כי האוהב הנאמן השלם, אינו מרוצה מתשלום גמול של הנאהב בעד אהבתו. כמ"ש: "אם צדקת מה תתן לו". ואדרבה, שבהיות הנאהב מרגיש שיש רצון לאוהבו באיזה גמול ועבודה, נעשה אותו מקום חסר. כי ע"כ בשיש רצון לגמול, משתנה אהבתו, בהחסר השבת הגמול. ואם כן, האהבה אינה חלוטה, ואם כן אינה שלמה וטבעית, אלא תלויה בדבר, שבהבטל הדבר בטל האהבה, בסוד "חידה שלם ואין שלם".

וידוע בעליל, שאין ארור מתדבק בברוך, כמ"ש: "יהב חכמה לחכימין", והעבדות בהוספת והרחבת השלימות, לא שייכת כלל לבעל חסרון, אלא לעובד שלם ממש. - ולעובד השלם, לכאורה אין לו מקום לעבודה כנ"ל.

וזה סוד "הזכירה", דרך משל: לאומר לנאהב לו הא לך שק מלא אבנים טובות, להכרת אהבתי, שבאופן זה מתאמץ הנאהב, לספור בדיוק נמרץ, סכום אותם אבנים טובות, כדי לגלות האהבה בלב עצמו גם כן. ובאופן זה אין עצם האהבה משתנית כלל בחסרון עבודתו לספרם, כי בין כך ובין כך כבר ברשותו הם.

אבל להשבת איזה גמול לאוהבו, ממשמש ביותר באבנים הטובות, כדי לזכות ולגלות נגד עיניו תמיד, מדת גדלו הנעלה של האהבה.

ובדרך זה רגשי האהבה משתלחים ובאים תמיד בלי הרף, מזה לזה, ופרין ורבין, וה"עצם לא ישונה".

וזה ענין אימוץ בצירופים השונים, הגם שהמהות אחת היא, אבל כדי שלא יאבד וישחת אפילו ניצוץ קטן מהיכולת להתגלות "בכחות ההעלם שמצוי תמיד בחומר", לכן נותנים לעיניו בכל פעם צירוף חדש, שעיני החומר לא ראו אותו מעודו, ובזה החומר טועם טעם חדש, ונותן שכמו לסבול ולחזור לכל פעם ותמיד, כמו בריבוי סעודות שמרוצה החומר להכפיל אותה הצורה הרבה פעמים, או זווגים, כי הוכן בעדו "טעם חדש תמיד".

ובזה תבין שיתוף החומר בגוף ונשמה, כי בסגולת החומר הנשרש ב"שכחה", ועוד רעה יותר בכיבוי כל מין של אהבה חלוטה כנ"ל, בזה עצמו נותן מקום לנשמה, לעבודה מחויבת, דהיינו לחזור ולשנות בכל פעם בצירופים חדשים, דאם לא כן, יגיע הפגם גם לנשמה. מחמת המסכה הנסוכה בשורשי החומר כנ"ל. ואף על גב, שעצם האהבה בשלימות הגמור, עם כל זה, כמו מכוסה מחמת החומר היא, ועל ידי זה שחוזר ושונה בדרך עבדות מחויב כנ"ל, התוספות מרובה על הקרן, ומתרחב גבולי האהבה בענין נפלא.

ובזה תבין ענין "דור שלישי יבא להם בקהל ה'".כי בדור הראשון היתה קליפת מצרי, כמו צר לי המקום, כי הגם שהאוהב והנאהב בשלימות הנרצה, אבל חסר להם מקום להתפשט ולהתרבות, כי הנשמה, מחמת יניקת החומר מחוייבת לגלות האהבה אפילו בחומר. ולזה אין עצה אלא לגלות אהבתו לעינים, בעבודה גדולה, בכח גדול, כי החומר אין לו שום שפה אחרת, זולת הרגש, לכן בשיעור הרגש אהבתו מוצאת את עצמה מחוייבת בהשבת גמול בעבודה נעלית בכח גדול, אשר ע"כ כשהנשמה מרגשת אהבתו השלמה החלוטה, בלתי תלויה בשום דבר, נופל עבודת החומר לגמרי, ד"לא שדי אינש זוזי בכדי", שזה חוק בטבע גשמי, (למען נתינת מקום כנ"ל), ולכן בעת הזאת מתאמץ החומר בתודתו ובריבוי הכנעה, לפי הרגש שלו, דהיינו, בחוזר ושונה ומודה ומשבח, וכפי הנ"ל שהחומר נלאה בצירוף א' בטעם א', שזה גורם לו מיעוט הרגש, וממילא מיעוט התודה, עד שנכלה בעדו עבודה הקטנה הזו גם כן. וכיון שנשאר בלי עבודה, ורואה באהבה חלוטה, הוא נותן מכסה קליפת מצרי מצר עליון.

אחר כך בדור השני, היתה גם כן ממש אותה הקליפה, כמו בדרא קדמאה, ועוד נוסף קליפת אדומי, דהיינו, שלא לחזור ולשנות אפילו כלל, כמו שנוהג בדור הראשון, שהיה לו על כל פנים סבה יפה לגלות הרגש מההודאה.

אבל "דור שלישי יבא להם בקהל ה'", כי בדור השלישי נגלה המקום הזה, דהיינו, שבבחינת עתיקא קדישא היה מכסה הארון לבחינת כפורת, שהורגש ב' אלו ביחד, דהיינו, שנתינת מקום לגילוי עבודה תיכף מגלה בשיעור גדול אור האהבה, שמאז והלאה, ידע בטוב, שמניעת השבת גמול, מונע אור אהבה, ולכן חותר והולך, עד שמוצא בחינת השבת גמול, בהיותו אפילו במצב השלימות, כי צריך בעל כורחו לפתור החידה משלם, ואין שלם. ומאז והלאה הוא כלי מוכן לעבודה.

ואין להקשות, שיש מקום לעובד השלם, לעבוד בגופים אחרים להשלימם, כי אין זה שלימות בטבע, כי הטבע מחייב לגלות, השבת הגמול בעצמו ממש, כדי שלא יהיה תלוי בדעת אחרים, ושמא לא ימצא וד"ל. מה שאין כן במוצא בעצמו עבדות, הוא משרת לפני אלקים תמיד, לא יחשה, ובשיעור הזה אור אהבתו גם כן בתמידות דלא פסיק כנ"ל.

ב' נקודות

שתי נקודות לכל שאיפה, אחת בהעדר. והשניה משבעו ולמעלה. והחילוק שביניהם, כי השאיפה הנובעת מפחד ההעדר, הגם שהיא פורחת לרום המעלות, למובחר שבמובחרים, מכל מקום בשעת לֵאוֹתוֹ, הוא מסתפק בירוד שבירודים, ואוכל לשבעה, ולמכסה עתיק כדי שלא יעדר. מה שאין כן השאיפה היוצאת מנקודת השובע, דהיינו, שלא יחסר לו כלל בלעדיה, אז אינו מסתפק במיעוטו כלל, ואינו שואף, זולת למובחר שבמובחרים שבמציאות, ואם אינו על השיעור הזה, ורק בין העם, הוא לא ירצה לעבוד ולעמול עליה כלל.

למשל: מי שמרגיש בנפשו איזה נטיה לחכמת הניגון, והוא מצוי בחסרון טרם קניתה, הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שישיג איזה שיעור מחכמת הניגון, ואפילו יאמרו לו שאין לו תקוה להיות מנגן בעל שיעור, אלא מנגן פשוט, מכל מקום, לא יפסיק משאיפתו ויסתפק במיעוט, ויפזר כחותיו להשיג לכל הפחות המיעוט שביכלתו להשיג. מה שאין כן, מי שאין בו נטיה מלידה לנגינה, ומרגיש את עצמו במזג השובע מחכמה זו, אם יבא אליו איזה מנגן ויאמר לו שיפזר כחותיו על חכמה זו, עוד טרם יגמור שאלתו, יענה לו, אני מרגיש ויודע בנפשי, שלא אהיה כלל גדול הדור בחכמה זו, ולהיות נמנה בין ההמון המנגנים הפשוטים, האם יש חסרון לעולם בלעדי?

כי כן מוטבע מהשגחתו ית' באדם, שכל שאיפה היוצאת לאחר נקודת השובע, לא תהיה רצויה זולת למובחר שבמובחר שבזמן הזה.

ובזה תבין ענין עמוק, שהגם שהדורות הולכים ומתמעטים בערך היקר, מכל מקום הולכים ומתרחבים בערך החפץ הנרצה, וגמר התיקון.

כי דורות הראשונים, שהיו כבני אדם, הם בעצמם היו מוצאים חסרון גדול ונורא, במניעות עבודה אלוקיית, אשר על כן היתה נקודת שאיפתם לעבודתו ית', יוצאת ונובעת מנקודת העדרם, אשר על כן לא היו מתרחבים בשאיפתם, מחמת פחד העדרם לגמרי, והיו שקטים ושמחים, גם באותו המיעוט שהשיגו, ולכם היה להם תנועות קטנות וקצרות בעבודתם, כי מהכרתם יקר הערך היו מסתפקים במיעוט.

וזה ענין התקטנות ערך הדורות, עד שבאו לצמצום האחרון שבדורנו, ש"חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו", כי במצב הזה נמצאים ההמון במזג השוה, ואין עבודה אלוקיית שום חיוב להם, וגם לא ירגישו חסרון בהעדרו, ואפילו אותם שעוסקים בעבודה, היא כמצוות אנשים מלומדה. אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת בעבודתם, ואם אמר יאמר איזה חכם להם, בואו ואלמדכם בינה, להבין ולהורות בדבר אלקים, תיכף המענה בפיו, כבר יודע אני בנפשי, כי לא אהיה כרשב"י וחבריו, והנח לחמרא על דורדיא, והלואי שאקיים הכל בפשיטות. אבל עליהם נאמר: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה", כי הם עוסקים בתורה ובמצות שאינם מבושלים ושני בניהם תקהינה לגמרי, ותמהים להם מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו, ואף אתה הקהה את שיניו, וזהו צורת דורנו, שאנו עסוקים בו.

אבל עם הכתוב והמבואר לעיל, תבין שבכור הברזל הזה, עוד לנו תקוה גדולה וכו', כי מעתה כל בן משכיל שינדב לבו ומאודו, לעבודת האלקים, לא יהיה כלל מהמסתפקים במיעוט, מפני שנקודת שאיפתו אינו יוצא מהעדר, אלא מנקודת השובע, ולכן כל היוצא להתדבק בתורה ובמצוות לא יתרצה בשום פנים, אלא להיות, חד בדרא, דהיינו, לידיעת אלקיו ממש, ולא ירצה לפזר כחותיו בשביל עבודת פשוטי העם כלל וכלל, זולת אל המובחר שבמובחרים, לקרבת אלקים ממש, ולידע בשכלו, כי ה' בחר בו.

ובאמת אין אנו מוצאים בדורנו זה עובדים אמיתיים, זולת אותם האנשים הנבחרים מעם, שכבר זכו לנשמה אלקיית חלק אלוקי ממעל, כמו שכתב הפייטן: "ברכי ברה מנחלי בור נמשכת / את שם בוחרך לפני ללכת / וכו'... היותך לפניו ככל העומדים עליו / הנגשים אל ה'. ברכי ידעת חפץ תמים דעים / את שם ידע חפציך ומשלמים לרגעים".

אבל אותם שלא השיגו עוד למעלה הנכבדה והמובחרת הזו, אין להם אהבה ויראה בעבודה כלל.

וזה לא היה נוהג בדורות שלפנינו כלל וכלל, כי עובדי ה' ית', לא היו שואפים כלל למדרגה רמה כזו, וכל אחד ואחד, היה עובד השי"ת, לפום מאי דמשער בלביה.

ובזה תבין שבאמת התיקון היה מתחיל קודם קבלת התורה, בדור דעה, ועל כן היה באותו הדור, התעוררות גדולה, "רצוננו לראות את מלכנו", כמ"ש במדרש. אבל אחר כך חטאו, שהיו מסתפקים בשליח, באמרם "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", וזה סוד שבירת הלוחות, וכל הגלויות. ובדורו של משיח יתוקן דבר זה, כי יחזור אותו ההתעוררות, וכשישיגהו, לא יחטאו יותר, כי כבר לקחו את עונם כפלים לכל חטאותם. והבן. כי תכלית הנרצה אינו אחרת, זולת במובחר שבמובחרים, וז"ש, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם", שזה יהיה תנאי הראשון, לכל מתחיל בעבודה כנ"ל.

ואין דברי אמורים למסתפקים לעבוד ולעמול בשביל טוב הבריות, או מכל שכן בשביל מילואם של תאוות הבזוים, אלא לאותם שמרגישים שאין כדאי לעמול בשביל בריה, זולת להבורא ית'.

כי הרבה כתות ליום הדין: א' למילוי תאוות חומרם, ב' להטיב לבריות. ג' להטיב שכליים של עצמם או של אחרים. וכל זה כחות של הסתר פנים, כי כולם כאין וכאפס במעלת הבורא ית' כמובן.

השגת דבר אמת

יש מציאות חומר רוחני, שעליו נחקקים אותיות התפילה, והחומר הוא קלף הלבן שבלבן, ונקרא גם אש לבנה, דהיינו שגוון לבן הזה כמו בכח האש בא, ולאש נהפך, דשף ויתיב ברוב כחו.

האותיות המה ניצוצי דחילו ורחימו. ר"ל, כי נראה ומורגש מאד החסרון מדחילו ורחימו והוא ענין אש שחורה, כי גוון הזה נראה כמו נחסר ושקוע ביותר. משאר גוונין. ולכן ברישא דרישא היה המראה גם כן כנ"ל, כי מתחילה היה נראה הקלף הלבן, המעובד כל צרכו, בעצמה ובלבנונית. וזה ענין גילוי עטרה וזיוה, ב"עשיה". וסוד העשיה, הוא הקלף, בסוד והערלה לא ישאלה משכנתה, במי שחוברה לה יחדיו. וגילוי העטרה, היא אמתיות האהבה המגולה, עד דוכרא דאריך אנפין, והשבירה היא אותיות היראה. והבן שזהו ספר השמים ממש.

ודע שדבר אמת הוא, אמת מכל צדדיו, ולכן לא יקרה לאדם השגת דבר אמת, כשלא ירגיש בחסרונו, או שאינו חסרון לא באמת, ועל כן כל השגה שבאה לו "בתוספת" בעלמא, אינה נקראית השגה אמיתית, כי אינו בעל חסרון בלעדה, ואם כן יש בחינת שקר בעמל שביגיעה, שהיה עמל אחריה, כמו לדבר החסר לו ודו"ק.

לכן חכמות חצוניות הם חכמת שקר, דהיינו, שעבודה להשגתה מחויבת להיות בתנאי שלם, כמו אחר דבר שחסר לו באמת, והוא מוצא אותו, אבל בשעה שמוצא ומשיגו רואה שלא היה כלל בעל חסרון בלעדה, אם כן זה שקר ובדיה.

מה שאין כן חכמת עבודת השי"ת, אדרבה אינו יודע כלל להרגיש חסרונה, בצורת אמיתיותה, זולת בשעה שמוצא אותה, הוא רואה עד כמה שהיה חסר בלעדה. אם כן היא השגה אמיתית מכל צדדיה.

בדומה לנותן בעד חפץ, פי שנים משוויו. הרי זה נאנח, כי חברו אִנָּה אותו, והקניה הזאת היא של שקר ואונאה, שכח הדמיון שיקר בו.

ועל דבר הכוונות אין לשאול לרופא, אלא לחולה, כי צריך לקדושה וטהרה, בעבודת ה', כדי לכוון, ויהיו הכוונות הכנה לנפשו, להשראת הקדושה. וכן אין לשאול, אם תורה טוב, או מוסר טוב, או בכל דרכיך דעהו, כי על זה יודע הרופא לשאול את החולה, אם לא כואב לו הרי הוא בטוח ברפואתו, ואם כן החולה הוא היודע. וזה שכתוב בזהר: "דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא אצטריך", דהיינו, שאינו מרגיש מההסתכלות קדושה וטהרה.

קבלת חז"ל כעדים נאמנים

ב' מיני עבדות אחד לאור, והשני לכלים, כי אי אפשר לומר ולהבין מדרגות באורות, ומכל שכן לומר שיזכה למעט אור, כי אין חתיכה ברוחניות. ו"נדר שהותר מקצתו הותר כולו".

(תמה אני על שכל הפועל, ועל שר העולם יחד. זה משפיע כח לידה, בזרע נואף במנאפת. וזה משפיע בנינים מפוארים, על יסודות בדוים ומזויפים). כוונתי על אריסטו, שצוה לפארו בעליתו לשמים, דהיינו, על המצאתו יסוד בדוי, שהספיק לו למטרה, לכל חצי שכלו הדק, ולהוציא כל רוחו. והיא באה לו מצד שראה בספרי ישראל, חכמה עמוקה, בנויה על יסודות מקובלים, ודימה את עצמו להם, "כקוף בפני אדם", להראות שגם מעלתו כמוהם, כמו שכיחש על עצמו, אם אמת הנבואה, היה הוא המוכן לה וכו'.

אבל לא דרכנו דרכו, ולא יסוד בדוי הוא להשאירו מקובל, כמו שהשאיר יסודותיו.

אלא חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי.

הטעם של המנהג הזה, כי לכל דבר נמצא חומר ראשון, ומושכל ראשון, ומה שנוגע לארציית המושכלות, טמונות ושקועות, בתארי החומריים, ובהפשטת צורה אנו משיגים אותם, דהיינו, ממושכל ראשון, למושכל שני וכו', עד המושכל הנרצה. שע"כ בא לנו מושכל ראשון בקלות גדולה, כמו שהחלק קטן מהכל וכדומה. מה שאין כן בשמימית, שאדרבה, המושכל הראשון הוא הוא הקשה שבקשה להשיגו, שזה נקרא נפש דעשיה, ובהיותנו מקבלים צורת נפש דעשיה, מפי הקבלה, - כי ההשגה היא נמנעת לסכל משמימית, ובדרך הקבלה אפשרית. ועל ידה אנו לומדים חכמה השמימית, ואז יהיה לנו זכות להשיג את יסוד המקובל, כטבע דבר המושג, ויהיה אפשר להתיישב במקובלות, כמו כל טבע המושכלות.

מה שאין כן, חכמתו הבדויה, שאין שום תקוה להשיג את יסודו הבדוי, ש"דיו לבא מן הדין להיות כנידון", ואם כן נשאר כל הבנין, בנין שוא לדראון נצחי.

נפש הגר

הכאב המגיע לאבר פרטי הנחתך, הוא במשך זמן הדין, זמן החיתוך. אבל אחר כך, נשאר כל הכאב והחסרון בכלל הגוף. כמו כן תענוג אבר פרטי הוא במשך זמן חיבורו לגוף החדש, אבל אחר כך, התענוג פורח ממנו כמו ממת ושב להיות לכלל הגוף.

ובזה מובן הכתוב: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", ללמדך "שכל כאב" וחסרון, רק לעם הכללי, וכמו נחתך מקרב של העם.

כמו כן נפש הגר, "כל תענוגה", היא במשך זמן חיבורו אל העם הכללי, מובחר המין, וכשמתחבר בשלימות, שב התענוג הפרטי, לכללות כולו.

רמז לדאמרי אינשי, "זקן וילד שוין", דהיינו שהמתחיל בחכמה, עם הנשלם עמה, שוים זה לזה, זולת מילואו של חכמה, שזה משמש למלכו, ולא לו, אלא כל הקושיה הוא, ביני וביני, שהיא עבודה שכליית, כולו לעצמו ולהשלמתו. למשל: כל עבדי המלך והשרים הנכבדים של המלך, עובדים למלך. מה שאין כן בשעה שלומדים השלמתם, עובדים לעצמם, כמו בית מלא כתבי חכמות, ושירי תהלה. ובנפלם לידי הוללים, המה רק מתהללים, בחומר החיצון הגלוי מהנייר, ומשמשים עמו לצרכם הבזוי... ומאבדים סגולה יקרה מהם ומכל העולם, מחמת העם ארציות שבהם, וכדי בזיון וקצף.

עוד יותר יכאב הלב, בראות החכמים בעיניהם, המזוהמים, באים בבתי חכמת ישראל, ולוקחים שמה חומר החיצוני מהדברים, דהיינו, יופי הלשון, למעשה ידיהם, למליצות ריקות וצבועות.

וסדרי חכמה מיוסדות על אדני קבלה אמיתית, מושגת למשכילים. מפשיטים צורת חכמה למעשי ידי חרש, (ולדעתי לולא זאת המראה, לא היה להם חוצפה לבדות יסודות מלבם) לבנות חריפות על אדני שוא ותוהו, כמעשה אריסטו וחביריו בשמים, וכמעשה... בארציית. ומכל שכן אותם הבאים בזוהמא גלויה, לעשותם מטרה, לחצי טפשות שלו להתגאות בפני הטפשים כמוהו, אין סליחה להם.

מופת גלוי, אין חסרון בעולם קבוע בגשמיות כלל, אמנם כל החסרון ושלימות טבוע ברוחניות.

רצוני לומר, שבתכלית השלימות היצוייר לעולם, לא יהיה צורך לו ית' לשנות איזה מקרה גשמי, אלא לברך הרוחניית לבד. למשל: אנו רואים שהאדם מקבל על עצמו הרבה מכאובים, וטלטולי דרך, כדי לקבץ הון, עד בוא בסכנות עצומות, ועל כרחך שכח המדמה, מתקוה של הממון, מכריע אותו, ומשיב הרעה לטובה גדולה, עד שבכל אות נפשו נותן את עצמו בסכנה על ההכנה המסופקת.

אם כן אין זה רחוק כלל, אם יקרב השי"ת, שכר העבודה ליגיעה, במדת כל יכלתו, לא יהיה נרגש צער וכאב כלל ביגיעה.

שלש כתות

התורה היא כמו עולם מלואו, ששלש כתות נהנין ממנה, בצורות שונות. כתה ראשונה הם ההמון, שאין בהכנתם להפשיט שום צורה, אלא אם כן, אין להם חפץ בשום צורה, זולת בחומר ראשון מכל מלואו של עולם, שהם באים ישר לחושים, ולכח הדמיון.

צורה שניה שיש בהכנתם כח הפשטת צורה חמרית ולקחת ולהנות מצורה השניה הקרובה לרוחניית שמוצאים תחתיה, שזהו הנאה נפשיית שכליית, דהיינו מהשכליים הנפרדים הטבוע בתמונות החומריים האלו.

צורה שלישית, לכת השלישית היא שיש בהכנתם לקבל צורות כוללות משכליים הנבדלים הטבועים בצורות רוחניות וגשמיות יחד, שהמה קושרים חוט בחוט, ומשיחא במשיחא יורדים לתהום ועולים לשמים, שהצורה הזאת מוצאים אחר הפשטת צורה שניה הנ"ל ודו"ק.

ועל דרך זה באים שלש השלמות מהתורה, לשלש הכתות הנ"ל. הכת הראשונה נשלמת בחומר ראשון. הכת השניה נשלמת בצורה. הכת השלישית נשלמת בהכוללות, שהיא הפשטת צורה מצורה, וחוט בחוט וכו'. ובודאי מי שלא ישיג חן מבריות העולם, יותר מחן של חומר, לא כל שכן שלא יושלם מהתורה, יותר מעל חפצו והשגותיו. וזהו כוונת הרמב"ם שחייב למוד הגיון טרם חכמת האמת, אבל לפי הנסיון אנו יודעים ורואים, שיש השפעה וכח בלתי ישר במאור שבה, שיכולה להגביה פתאום איש מהכת הראשונה, עד דרגת איש מכת שלישית, ונמצא שהוא עובד להשיג מחט, ומשיג בית מלא כסף וזהב.

עולם הזה - ועולם הבא

אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.

דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.

ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.

בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.

ובזה תבין המאמר: "אין עבירה מכבה מצוה", כי הנושא יביא שתי הצורות יחד לעולם הרוחני, באחת יתענג, ובאחת יהיה נדון. וזה ענין "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה".

ומה שכתב הרמב"ם, שאין אמונה אלא אחר הציור הנפעל בנפשו, רצוני לומר, בסגולת המתנה האלקיית, כמו שחילק בהשגת אורות זה מזה, אינו סותר למה שכתבתי ודו"ק.

ודו"ק כי כאן בארתי ההשלמה המגיעה לכת א' ולכת ב' הנ"ל, אבל מה שמגיעה לכת ג' רמזתי ולא בארתי.